מאמר פדה בשלום תשל"ט

בס"ד. מוצאי ש"פ ויצא, ט' כסלו, אור ליו"ד כסלו, ה'תשל"ט*

פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי1, ומבאר בעל הגאולה במאמרו ד"ה זה (שנדפס בספרו שערי תשובה2)3 דפירוש פדה בשלום (בשלום דוקא) הוא שהפדי' היא באופן שהמנגד מתבטל לגמרי, שלכן אין צריך למלחמה כלל. וע"ד שהי' בימי שלמה4, שכל הגוים נתבטלו לגבי שלמה שלא ע"י מלחמה, שלכן נקרא בשם שלמה כי שלום הי' בימיו5. ומדייק בהמאמר6, דכאשר נמצאים במצב שאין מנגדים כלל, למה צריך פדי'. ויש לומר הביאור בדיוק זה, כי פירוש פדה בשלום הוא לא שהשלום בא לאחרי הפדי' (היינו שהפדי' היא בדרך מלחמה ואח"כ נעשה שלום), כי אם, שהפדי' (עצמה) היא בשלום, ולכן מדייק, שבמצב של שלום אין צריך לכאורה לפדי'. ויש להוסיף עוד דיוק, דבפסוק זה גופא כתיב פדה גו' מקרב לי, דזה שפדה נפשי הוא מן המלחמות הבאים עלי7, והיאך שייך שהפדי' מן המלחמות היא פדי' בשלום, דלכאורה הם שני ענינים הפכים.

ב) ויש להוסיף, דשני ענינים אלו (פדה בשלום ומקרב לי) הם לא רק שני הפכים (סתם) אלא שהם הפכים מן הקצה אל הקצה. דהנה הטעם על זה שמלחמה נקראת בשם קרב מלשון קירוב (אף שמלחמה הוא היפך ענין הקירוב), הוא (כמובן מהמאמר8), לפי שעיקר ותוקף של מלחמה הוא כשהיא באופן של קירוב. דהנה במלחמה יש שני אופנים. ששני הלוחמים הם בריחוק זה מזה, אלא שזורקים (אחד על השני) אבני חצים ובליסטראות וכיו"ב. או ששני הלוחמים מתקרבים זה לזה (בקירוב מקום) ועד שהם נאבקים זה עם זה9, ויאבק איש עמו10, שהם מתקרבים זה לזה (לא רק במקום, אלא) גם בגופם, ועד דשני הלוחמים חובקים זה את זה. דמלחמה זו (תכלית הקירוב) היא מלחמה קשה ביותר.

ועד"ז הוא לאידך, שגם השלום שבפסוק זה הוא (לא שלום סתם, אלא) תכלית השלימות שבשלום. וכמו שמבאר בעל הגאולה בהמאמר11 דאמיתית הענין דפדה בשלום נפשי הוא שאלו שהיו מקודם שונאים ומנגדים הם "נעשים אוהבים גמורים", דענין זה הוא למעלה גם מהשלום שהי' בימי שלמה12, דהשלום שהי' בימי שלמה הוא שכולם נתבטלו מצד הגילוי אור (אבל לא נהפכו לקדושה)13, ואמיתית ענין השלום (שגם המנגד נהפך לקדושה) יהי' לע"ל, כמ"ש14 אז אהפוך אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד, ועד"ז בנוגע לבעלי חיים – וגר זאב עם כבש וגו'15, ועד שגם הנחש (פתן וצפעוני16) יהפך לטוב, כמ"ש17 גם אויביו ישלים אתו זה הנחש, וכמו שהי' בתחלת הבריאה (לפני חטא עה"ד) שהי' שמש גדול18. ויתירה מזו יש לומר, דכיון שכל ירידה היא צורך עלי', בהכרח לומר, שבירור ועליית הנחש לעתיד לבוא תהי' למעלה יותר גם מהדרגא ד"שמש גדול" שהי' לפני הירידה19. ועפ"ז צריך להבין עוד יותר מ"ש פדה בשלום גו' מקרב לי, והרי הקרב והשלום שבפסוק זה הם שני הפכים מן הקצה אל הקצה, ואיך זה פדה בשלום גו' מקרב לי.

ג) ויובן זה בהקדים המבואר בהמאמר דבעל הגאולה20, ששני הענינים דקרב ושלום ישנם בעבודת התפלה. ולהעיר, דבכ"מ21 מבואר שהבירור דתפלה הוא בדרך מלחמה, שעת צלותא שעת קרבא22, והבירור בדרך מנוחה (שלום) הוא ע"י עסק התורה23. אבל בדרוש זה דבעל הגאולה מבואר, שגם בעבודת התפלה ישנם שני הענינים. האהבה24 דבכל לבבך, שמצד בחינת נר"נ, עם היות שגם ע"י אהבה זו הוא פועל שגם נה"ב יהי' לה אהבת ה', בכל לבבך בשני יצריך25, מ"מ, מכיון שהאהבה דבכל לבבך היא מצד ההבנה וההשגה (שאלקות הוא טוב), ומכיון ששכל הוא בחינת פנימי (שמתלבש בהדבר שפועל בו), הרי מובן דפעולת נה"א בנה"ב שתאהוב את הוי' הוא ע"י שנה"א מתלבשת בנה"ב, שההתבוננות של נה"א צריכה להיות בענינים כאלו ובאופן שגם נה"ב יכולה להשיג26, הרי התלבשות זו (שנה"א מתלבשת בנה"ב) הו"ע של מלחמה27. וגם האהבה דבכל נפשך, שמצד בחינת חי', הגם שחי' היא בחינת מקיף, והבירור דנה"ב שע"י אהבה זו הוא (לא בדרך התלבשות, אלא) שמצד תוקף הרצון דנה"א (רצון שלמעלה מטעם) מתבטלים ממילא הרצונות דנה"ב, אעפ"כ, מכיון שביטול הרצונות דנה"ב הוא רק מצד התגברות הרצון דנה"א, היינו שגם עכשיו יש לנה"ב בהעלם רצונות זרים אלא שמצד התגברות הרצון דנה"א אינם באים בפועל, לכן נכלל זה בהעבודה דבירור שבדרך מלחמה. וענין פדה בשלום נפשי הוא בהאהבה דבכל מאדך, שמצד בחינת יחידה. כי כיון שבחינת היחידה אין כנגדה לעומת זה, בבואה דבבואה לית להו28, לכן, כשמתגלית בחינת היחידה, מתבטל הלעו"ז. דבחינת חי', כיון שיש כנגדה לעו"ז, לכן הגילוי דבחינת חי' אינו שולל ומבטל הרצונות זרים דנה"ב, והוא רק בדרך התגברות, שהרצון לאלקות (שמבחינת חי') מתגבר על הרצונות דנה"ב, ובכדי שיהי' ביטול הרצונות דנה"ב הוא ע"י גילוי היחידה.

ד) ויש לקשר זה עם הידוע29 בענין כח המס"נ שבכאו"א מישראל (דכח המס"נ הוא מצד יחידה30), דזה שהוא מוסר נפשו שלא להפרד ח"ו מאחדותו ית' הוא לא מצד הרצון שלו (היינו שאפשר להיות באופן אחר אלא שרוצה באופן זה), אלא מפני שאינו יכול להפרד ח"ו מאחדותו ית'. ועפ"ז יש לבאר מה שמבואר בכ"מ31 שהאהבה דבכל מאדך הו"ע המס"נ. דלכאורה אינו מובן, והרי גם האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך מחייבת לכאורה ענין המס"נ, דכשאוהב את הוי' בכל לבבו ועאכו"כ כשאהבתו את הוי' היא בכל נפשו הרי בודאי ימסור נפשו עבורו32, ומהו העילוי והחידוש בהאהבה דבכל מאדך. והביאור בזה, שהמס"נ שמצד האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך היא באופן שרוצה למסור נפשו עבור הוי' (באהבה דבכל לבבך, נר"נ – רצון שע"פ טו"ד, ובאהבה דבכל נפשך, חי' – רצון שלמעלה מטעם), משא"כ המס"נ שמצד האהבה דבכל מאדך, יחידה, היא באופן שאינו יכול להיות נפרד ח"ו. וזהו שענין המס"נ הוא בהאהבה דבכל מאדך, כי מס"נ הו"ע הביטול, ואמיתית ענין הביטול הוא כשהמס"נ היא לא מצד הרצון (מציאות) שלו אלא מצד האלקות. ויש לומר, שזהו גם מהביאורים בזה שביטול הרצונות זרים דנה"ב הוא דוקא בהאהבה דבכל מאדך, כי האהבה דבכל לבבך ובכל נפשך, מכיון שמצד אהבה זו יש אפשרות שלא למסור נפשו (וזה שמוסר נפשו הוא רק מצד הרצון), הרי זה מוכיח שנשאר עדיין מציאות הלעו"ז. והביטול דלעו"ז (ביטול לגמרי) הוא ע"י האהבה דבכל מאדך, שמצד אהבה זו אי אפשר להיות באופן אחר ח"ו.

ה) והנה בהמאמר הנ"ל דבעל הגאולה בתחלת הענין33 מבואר דענין המלחמה (של נה"א עם נה"ב) היא בנר"נ המלובשים בגוף ונה"ב, משא"כ בהמקיפים דחי' יחידה לא שייך מלחמה. אלא שלאח"ז בהמשך המאמר34 מבאר בפרטיות יותר שגם בבחינת חי' יש ענין המלחמה, וענין השלום הוא ביחידה דוקא. ויש לומר, שהוא ע"ד שאמר הקב"ה לדוד המלך (כשרצה לבנות בית המקדש) דם לרוב שפכת גו' (ולכן) לא תבנה בית לשמי גו' הנה בן נולד לך הוא יהי' איש מנוחה גו' הוא יבנה בית לשמי גו'35. אלא שאעפ"כ תבנית המקדש נעשה ע"י דוד (מיד ה' עלי השכיל36), ויתן דויד לשלמה בנו את תבנית האולם וגו'37. וצריך להבין, דכיון שביהמ"ק קשור עם מנוחה38 ושלום דוקא, שלכן נאמר לדוד לא תבנה בית לשמי כי איש מלחמות אתה39, למה נעשו ההכנות לביהמ"ק ע"י דוד שהי' איש מלחמות. ויש לומר הביאור בזה, כי אז (כשרצה דוד לבנות ביהמ"ק, ומכ"ש כשהכין את התבנית וכו') הי' דוד במצב של מנוחה, וה' הניח לו מסביב מכל אויביו40. אלא שכיון שהמנוחה דדוד באה ע"י המלחמות שעשה, לכן בנין ביהמ"ק הוצרך להיות ע"י שלמה, איש מנוחה, מנוחה בעצם. ויש לומר, דזה שמבואר בהמאמר (בתחלת הענין) שגם בבחינת חי' לא שייך מלחמה הוא ע"ד המנוחה דדוד לאחרי שנצח כל המלחמות. דבבחינת נר"נ שמתלבשים בהגוף ונה"ב, כיון שפעולת נה"א בנה"ב היא בדרך התלבשות והתעסקות, דנפש הבהמית ההשגה שלה היא בהטוב דדברים גשמיים, ונפש האלקית מתעסקת עמה לבאר לה הטוב דאלקות, הרי זה ענין של מלחמה ממש. משא"כ בחינת חי', כיון שפעולתה בנה"ב הוא (לא בדרך התלבשות אלא) שמצד גילוי תוקף הרצון לאלקות דנה"א מתבטלים במילא הרצונות דנה"ב, אין זה ענין של מלחמה. ובכללות, הו"ע של מנוחה. אלא שמנוחה זו היא (לא מנוחה בעצם, ורק) מצד תגבורת הרצון דנה"א, בדוגמת המנוחה דדוד לאחרי שה' הניח לו מכל אויביו, שהמנוחה שלו היתה מצד זה שנצח כל המלחמות. משא"כ ביטול הרצונות דנה"ב ע"י גילוי היחידה הוא (לא שע"י גילוי היחידה נעשה ביטול הרצונות, כי אם) שמצד היחידה (שאין כנגדה לעו"ז) אין מקום מלכתחילה לרצונות זרים, בדוגמת המנוחה דשלמה, שהיתה (לא ע"י נצחון, אלא) מנוחה בעצם.

ו) והנה עד"ז הוא בהעבודה שבדרך מלחמה שיש בה כו"כ דרגות. דהמלחמה שבתפלה, שעת צלותא שעת קרבא, כיון שבעת התפלה הוא מופשט מעניני העולם וההתעסקות שלו היא להתבונן בעניני אלקות ולעורר אהבת ה' ויראת ה', אלא שההתבוננות (והאהוי"ר) צריכות להיות באופן שיהי' מושג גם בהשכל דנה"ב, אין זה מלחמה ממש (ונק' זה בשם חרב41 של שלום42). והעבודה בדרך מלחמה היא בעיקר בשעת האכילה ושתי', נהמא אפום חרבא ליכול43, ועד"ז בשאר צרכי הגוף. ובזה גופא, עיקר המלחמה היא בשעת העסק במשא ומתן, מסחר. כי המלחמה דאכילה (ועד"ז בשאר צרכי הגוף) היא שאכילתו תהי' לשם שמים ולא למלאות תאות נפשו, היינו שלוחם נגד התאוה והתענוג שבהמאכל (ואינו מלובש בו), משא"כ ההתעסקות במשא ומתן מוכרחת להיות (ע"פ תורה) בדרך התלבשות, נשאת ונתת באמונה44. [ויש לומר, דזהו גם הטעם על זה שכללות הבירורים נק' בשם כנען, דפירוש כנען הוא סוחר45, כי עיקר הבירורים שבדרך התלבשות הוא במשא ומתן]. ונמצא, שהמלחמה דאכילה היא דוגמת המלחמה בחרב (נהמא אפום חרבא ליכול), דעם היות שהמלחמה דחרב היא דוקא כשהוא בקירוב להשונא (דזהו החילוק בין חרב לקשת46), הרי קירוב זה הוא רק במקום. משא"כ המלחמה שבמשא ומתן היא דוגמת המלחמה שנקראת בשם קרב מלשון קירוב, שהקירוב דקרב הוא (לא רק במקום, אלא) ששני הלוחמים מחבקים זה את זה, כנ"ל (סעיף ב) בארוכה.

ז) וזהו פדה בשלום נפשי מקרב לי, שגם עבודת הבירורים שבדרך קרב (ולא רק בדרך מלחמה אלא בדרך קרב) תהי' באופן דפדה בשלום, שלום בתכלית השלימות כהשלום שהי' בימי שלמה, ולמעלה יותר – כהשלום שיהי' לע"ל. והטעם לזה הוא כההמשך בכתוב כי ברבים היו עמדי. שע"י העבודה דברבים היו עמדי, שהיא התעוררות וגילוי היחידה כמבואר בארוכה בדרוש הנ"ל דבעל הגאולה47, דכאו"א מישראל בכחו לעורר ולגלות היחידה שבו, הנה עי"ז נעשה פדה בשלום נפשי, נפשו של האדם העובד, דהגם שעוסק בעניני העולם בכדי לבררם באופן של קרב, מ"מ לא יהי' נתפס בזה והפדי' שלו תהי' בשלום, ועד לשלום בתכלית השלימות. ויתירה מזו שגם פדיית הניצוצות שבעניני העולם תהי' בשלום, ברבים היו עמדי, שגם הניצוצות שהיו תחלה בבחי' רבים (כי היו בגלות ברשות הרבים טורי דפרודא)48 נכללים בנשמתו של האדם המבררם, היו עמדי, ועד שהם נכללים בהיחידה שבו.

ח) ויש לומר שזהו גם הקשר והשייכות של הגאולה דיו"ד כסלו ודי"ט כסלו להפסוק פדה בשלום נפשי49, דהגם שהפדי' היתה מקרב, כולל גם זה שהמאסר בא ע"י המלשינות של אלו שהי' להם יחס של קירוב, דזה (שהמאסר בא על ידם) הוא ירידה וצער גדול, ואעפ"כ היתה הפדי' בשלום ובשלימות, ועד שזה נעשה הקדמה והכנה לתכלית השלימות שיהי' לע"ל. שע"י יפוצו מעינותיך חוצה שהותחל בעיקר בי"ט כסלו50, ובפרט ע"י העבודה של בעל הגאולה דיו"ד כסלו שהפצת המעינות שלו היתה באופן של רחובות הנהר51, היינו שהמשיך את המעיין באופן של רחובות הנהר, הנה עי"ז אתי מר דא מלכא משיחא52, שאז יהיו שלום ושלוה אמיתים בתכלית השלימות. וטועמי' חיים זכו53, שמתחילים לטעום מעין זה עוד בימי הגלות האחרונים, שיכולים להתעסק מתוך מנוחה ושמחה וטוב לבב בהעבודה דיפוצו מעינותיך חוצה באופן דמוסיף והולך ואור. ובקרוב ממש נזכה ללילה כיום יאיר54, בביאת משיח צדקנו.