בס"ד. שיחת ש"פ פינחס, מבה"ח מנחם-אב, ה'תשח"י.
בלתי מוגה
א. בהתחלת1 פרשת פינחס מספרת התורה אודות דברי הקב"ה "פינחס בן אלעזר וגו' השיב את חמתי גו' בקנאו את קנאתי וגו' לכן הנני נותן לו את בריתי שלום והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם", שאע"פ שכבר ניתנה כהונה לזרעו של אהרן, לא ניתנה אלא לאהרן ולבניו שנמשחו עמו ולתולדותיהם שיולידו אחר המשחתן, אבל פינחס שנולד קודם לכן ולא נמשח, לא בא לכלל כהונה עד שהרגו לזמרי2.
וצריך להבין:
עבור עבודה – נותנים שכר, וככל שהעבודה היא גדולה ונעלית יותר, יגדל יותר שכרה.
אבל כהונה – אינה ענין של שכר, אלא ענין השייך ל"טבע", טבע אהרן ובניו. בשעה שהקב"ה צוה למשוח את אהרן ובניו, אזי הבדיל וקידש אותם מכל בני ישראל, כמ"ש3: "ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוא ובניו עד עולם", שהם וכל יוצאי חלציהם יהיו כהנים, אבל אלו שמוצאם אינו מאהרן ובניו שנמשחו, אין מקום שענין של עבודה יסייע להיות כהנים. זאת אומרת, שכהונה היא דבר שהטביע הקב"ה כמו טבע בהבריאה, שאהרן ובניו – בטבעם קדוש.
– וכמ"ש רש"י4 בנוגע לכהונה, "גבולות חלק הקב"ה בעולמו, יכולים אתם להפוך בוקר לערב, כן תוכלו לבטל את זו, שנאמר5 ויהי ערב ויהי בוקר ויבדל, כך ויבדל אהרן להקדישו וגו'" –
וא"כ אינו מובן: כיון שפינחס מצד עצמו לא הי' כהן, כיצד קיבל כהונה ע"י העבודה ד"בקנאו את קנאתי וגו'", "תחת אשר קנא לאלקיו וגו'"6?
ב. לאחרי שהתורה מסיימת את הסיפור אודות פינחס והענינים שהיו קשורים לזה ובאו כתוצאה מזה (הציווי על מלחמת מדין, ומנין בנ"י, שבא בסיבת המגיפה) – מסופר בהמשך הסדרה אודות חלוקת ארץ ישראל7, אודות התמנות יהושע לרועה ישראל שיכניס את בנ"י לארץ ישראל8, ואח"כ, עד לסיום הסדרה, באה פרשת הקרבנות9, שחלק מהקרבנות (כמו שתי הלחם, כמה מקרבנות ציבור, נסכים10) היו יכולים להקריב רק בארץ ישראל11.
וכיון שמסופר אודות כל ענינים אלו בסדרה שנקראת על שם פינחס, הרי מובן, שהכניסה לארץ ישראל, וכל הענינים הקשורים עמה, יש להם שייכות לפינחס, שע"י עבודתו של פינחס נכנסים לארץ ישראל.
אמרו רז"ל12 שאלמלא חטאו, היתה כבר אז – בכניסה הראשונה לארץ – גאולה שלימה. והגם שבפועל לא היתה אז גאולה שלימה, הרי מובן, שבכמה פרטים היתה הכניסה לארץ דומה לגאולה העתידה13.
וכיון שהכניסה לארץ ישראל היתה בדומה לגאולה העתידה, יובן הקשר של הכניסה לארץ ישראל עם פינחס – כיון ש"פינחס הוא אלי'"14, ואלי' הוא זה שיבשר אודות הגאולה השלימה בקרוב.
ג. החידוש שבגאולה העתידה יהי' – ש"לא יכנף עוד מוריך"15, שאור-אין-סוף לא יהי' מכוסה בלבושים, ויאיר בגילוי16. עכשיו מאיר האור כפי שבא בלבושים וכפי שמתצמצם לפי ערך העולמות, אבל לעתיד יאיר האור עצמו ללא הסתר של לבושים, בחינת האור שלמעלה מהשתלשלות.
האדם שלמטה הוא בדמות אדם העליון. וכשם שבאדם העליון ישנם שתי מדריגות, האור כפי שבא בהשתלשלות והאור שלמעלה מהשתלשלות, כך גם באדם למטה, בהנשמה, ישנם שתי מדריגות: הנשמה כפי שמלובשת בכחות כו' – שנחלקת לד' מדריגות: נפש, רוח, נשמה וחי', כשם שהאור שבהשתלשלות נחלק לד' עולמות: עשי', יצירה, בריאה ואצילות – והנשמה כפי שהיא למעלה מכחות, בחינת "יחידה", הקשורה עם "יחיד"17. ובכדי להמשיך מלמעלה בחי' יחיד, האור שלמעלה מהשתלשלות – צריכה להיות העבודה למטה בבחי' היחידה שבנפש, שלמעלה מכחות הגלויים18.
וזהו הפירוש במאמר רז"ל19 "אם ישראל עושין תשובה נגאלין ואם לאו אין נגאלין":
הלשון "ואם לאו אין נגאלין", מלמדנו, שביאת הגאולה ע"י התשובה דוקא, אינה רק מצד ענין החטא, כיון שהתשובה תקנח את החטאים שמסתירים ומעכבים את הגאולה, אלא שבשביל ענין הגאולה עצמו נדרשת עבודת התשובה.
והטעם לזה: עיקר התשובה היא מצד בחינת יחידה שבנפש (שלכן ביכולת התשובה לקנח כל הפגמים20 שנעשים ע"י החטאים, כי הפגמים הם בכחות הגלויים, וע"י עשיית התשובה ממשיכים מלמעלה, מיחידה שבנפש, ובמילא נתמלאים כל הפגמים), ולכן, בשביל הגאולה העתידה יש צורך בהקדמת התשובה, בחינת יחידה, בכדי להמשיך את הגאולה שלימה, בחינת יחיד.
ד. בחינת היחידה, שלמעלה מכחות הגלויים, מתבטאת בעבודה של מסירת נפש, כיון שגם מסירת נפש היא למעלה מכחות הגלויים, טעם ודעת, שהרי בשכל אין טעם על מסירת נפש (האמיתית – לא לשם שכר), והכח על מסירת נפש הוא מבחי' היחידה. ולכן דוקא בדורות דעקבתא דמשיחא היא העבודה דמסירת נפש – בכדי לגלות בחינת היחידה, ולהמשיך עי"ז בחינת יחיד, שתתגלה בביאת המשיח.
והגם שמסירת נפש היתה מוכרחת להיות תמיד (כמבואר בתניא21 שקיום התורה ומצוותי' תלוי בזה שיזכור תמיד ענין מסירת נפשו, ולכן נצטווה גם הדור שנכנסו לארץ לקרות ק"ש (מסירת נפש) פעמים בכל יום, אף שהובטחו "פחדכם ומוראכם גו'"22) – הרי אין זו עבודה של מסירת נפש בפועל; העבודה בפועל היא קיום התורה ומצוות, והמסירת נפש היא רק בכח בעבודה דתורה ומצוות. ובמילא הרי זה בחינת יחידה (מסירת נפש), כפי שמלובשת בנרנ"ח (העבודה דתורה ומצוות).
משא"כ בעקבתא דמשיחא, כשנדרשת מסירת נפש בתור הקדמה להגילויים דלעתיד, גילוי עצם האור, "ולא יכנף" – מוכרחת להיות העבודה דמסירת נפש בגילוי, בפועל, שבאה מגילוי היחידה ללא לבוש.
ה. גם במסירת נפש בפועל גופא יש דרגות:
ישנה מציאות, שהוא אמנם מוסר נפשו, אבל המסירת נפש גופא היא אצלו במדידה והגבלה – בכל פעם, שמגיע לידו ענין של תורה ומצוות הקשור עם מסירת נפש, הוא מעיין בשולחן-ערוך, ואם ע"פ שו"ע מחוייבים למסור נפש על ענין כזה, אזי הוא מוסר נפשו. אבל אמיתית הענין דמסירת נפש הוא – להיות מסור להקב"ה ללא הגבלות כלל, שאז המסירת נפש שלו היא למעלה לגמרי מטעם ודעת, ללא חשבונות כלל.
ובזה הוא החידוש בהמסירת נפש דפינחס:
נוסף לכך שהי' אצלו ענין המסירת נפש בכלל, הרי מסר נפשו על ענין שע"פ דין לא הי' חיוב לעשותו (ואדרבה: אילו הי' שואל אצל בית-דין מה לעשות, אזי אין מורין לו23, היינו, שאין אומרים לו ההוראה24), ורק "קנאין פוגעין בו"25 – שזהו ענין של אמיתית המסירת נפש26.
וזוהי השייכות של פינחס עם הגאולה העתידה: הגאולה העתידה תבוא דוקא ע"י עבודה דמסירת נפש שאינה מוגבלת ע"י חשבונות, גילוי בחינת יחידה, שתגלה בחינת יחיד.
ו. בנוגע לגילויים דגאולה העתידה, איתא בגמרא27 על הפסוק28 "ושמתי כדכד שמשתיך": "חד אמר שוהם, וחד אמר ישפה, אמר להו הקב"ה להוי כדין וכדין".
"שוהם" – הוא "אבן שמאיר בבחי' אור ישר, דהיינו שהוא אבן המאיר ובאורו נראה אור לאחרים", ו"ישפה" – הוא "אבן שהוא מבריק וזורק .. בבחי' אור חוזר"29. ובזה היא הפלוגתא, אם גילוי האור דגאולה העתידה יבוא בדרך המשכה מלמעלה למטה – "שוהם", או ע"י זיכוך והעלאה מלמטה למעלה – "ישפה". והקב"ה אומר: "להוי כדין וכדין", שיהיו ב' המעלות: המעלה דהמשכה והמעלה דהעלאה30.
החילוק שבין המשכה והעלאה הוא:
בהמשכה מלמעלה למטה – האור הוא בלתי מוגבל, משא"כ בהעלאה מלמטה למעלה – נמשך אור שהוא לפי ערך ולפי אופן העבודה שלמטה.
אבל יש גם מעלה בהעלאה מלמטה למעלה: כאשר האור נמשך מלמעלה למטה, שלא ע"י עבודת התחתון – הרי לא כל פעם יכול התחתון לקבל את האור בפנימיות, כיון שאינו כלי אליו, והאור מאיר על התחתון רק בדרך מקיף31; משא"כ כאשר האור נמשך ע"י העלאה, הרי כיון שהתחתון מזכך את עצמו ע"י עבודה, אזי נעשה כלי לקבל את האור בפנימיות32.
וזה יהי' החידוש בגאולה העתידה, שיהיו שתי המעלות: האור יאיר כפי שהוא ללא הגבלות, גם האור שהוא נעלה יותר מלהיות נמשך ע"י אתערותא דלתתא, ואעפ"כ הנה גם אור זה יאיר בפנימיות.
ואופן כזה בהמשכת האור, שיהיו בו שתי המעלות – לא הי' עדיין, ויהי' רק לעתיד לבוא.
ומ"ש רבינו הזקן16 "וגם כבר הי' לעולמים מעין זה (מעין הגילוי דלעתיד) בשעת מתן תורה" – הרי זה בנוגע להמעלה שבשעת מ"ת נמשך אור בלתי מוגבל, מעין הגילוי דלעתיד; אבל המטה לא נזדכך עדיין להיות כלי אל האור, שלכן, "במשוך היובל"33, מיד לאחרי מ"ת, חזר להיות כמו לפני מ"ת, ועד שהי' יכול להיות חטא העגל34. אבל לעתיד יהי' "כדין וכדין", שהעולם יזדכך ויוכל לקבל את האור הבלתי מוגבל בפנימיות.
וגם ענין זה מרומז בפינחס, "פינחס הוא אלי'", מבשר הגאולה:
כהונה – אינו דבר שבא ע"י עבודה, אלא מקבלים זאת מלמעלה ונעשה "טבע" (כנ"ל). ועכצ"ל, שפינחס מצד עצמו הי' ראוי לכהונה, עוד קודם שהרגו לזמרי, ואעפ"כ לא ניתנה לו כהונה בפועל עד שקינא קנאת ה' והרגו לזמרי, בכדי שהמשכת הכהונה מלמעלה תבוא אצלו ע"י עבודתו.
וענין זה מרומז גם בפסוק "הנני נותן לו את בריתי שלום" (שענין השלום הוא חיבור הפכים35) – שיהי' אצל פינחס חיבור שני הקוין, גילוי שלמעלה עם עבודה שלמטה.
ושלום וחיבור כזה הוא מעין הגאולה העתידה36 – "פינחס הוא אלי'", שיבשר אותה בקרוב ממש.
ז. וענין חיבור ב' הקוין – המשכה והעלאה – בעבודת האדם:
יש צורך בחיבור בחינת היחידה עם הכחות הפנימיים, שגם בהם תהי' נרגשת היחידה בפנימיות37.
כלומר: לא רק כפי שקיום התורה ומצוות בא לאחרי ההקדמה דקריאת שמע, מסירת נפש בכח, היינו, שהעבודה בפועל היא רק בהכחות הפנימיים, והמסירת נפש דיחידה היא מלובשת ומסותרת בהכחות הפנימיים, אבל לא בחינת היחידה כפי שהיא בעצם;
אלא הדרישה היא, שתמיד, בכל היום, תהי' העבודה בתנועה של מסירת נפש בפועל, שבחינת היחידה כפי שאינה בהתלבשות, תאיר אצלו בגילוי בפנימיות, בהכחות הפנימיים.
ואז ישנם שתי המעלות: יחידה ופנימיות וכלי. ועי"ז פועלים את הגילוי דלעתיד – "כדין וכדין".
ח. בשנים שהפרשיות מטות ומסעי הם מחוברות, אזי פרשת פינחס היא השבת הראשונה של "בין המצרים". כל הענינים הם בהשגחה פרטית, ובמילא מובן, שפרשת פינחס שייכת ל"בין המצרים"38. והביאור: תיכף לאחרי החורבן39 – "נולד מושיען של ישראל", והיינו, שמהמיצר (החורבן) גופא מתחילים לילך אל המרחב העצמי שיתגלה לעתיד40. והגילוי דלעתיד בא ע"י העבודה דפינחס – חיבור היחידה עם הכחות הפנימיים.
וענין זה מרומז גם בסיום ההפטרה של השבת הראשון שבבין המצרים – "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו גו'"41:
בפשטות מדבר הפסוק אודות אומות העולם שהם "אוכליו" (רודפים ומציקים) של ישראל, ולכן "יאשמו" ו"רעה תבוא אליהם"41. אבל, כיון שהתורה ניתנה לישראל42, צריך לומר, שבפסוק זה יש גם הוראה לבנ"י43:
כאשר ישנם אצל יהודי חטאים, שהם "אוכליו", ומאבדים את בחינת "ישראל"44 – אזי העצה היא: "יאשמו", קרבן אשם, שענינו גילוי היחידה שבנפש45, שהרי בקרבן אשם נאמר46 "ואת חמישיתו יוסף עליו", שלא מספיקה העבודה בד' הבחינות נרנ"ח, אלא צריך להתוסף גם הגילוי של בחינה החמישית – וחמישיתו – יחידה שבנפש47.
והדיוק "ואת חמישיתו יוסף עליו", בהוספה על הקרן, הוא – שבחינת היחידה תאיר בבת אחת עם ד' הבחינות48, דהיינו, חיבור היחידה עם נרנ"ח, "כדין וכדין"49.
וזהו גם שרבינו הזקן מביא45 את הפסוק50 "ומספר את רובע ישראל" בתור פירוש על הפסוק "יאשמו": "ומספר" הוא גם מלשון "ספיר", אור, היינו, שבחינת היחידה תאיר ב"רובע ישראל", בד' הבחינות ("רובע") נרנ"ח (ד"ישראל") בפנימיותם – "כדין וכדין".
ועל ידי51 העבודה ד"יאשמו", שמגלה בחי' היחידה בהכחות הפנימיים, אזי מתקן את הענין ד"אוכליו" שבו, ועי"ז מתקן גם את הענין ד"אוכליו" כפשוטו – "כי אכל את יעקב ואת נוהו השמו"52, ונעשה "שפוך חמתך אל הגוים וגו"53, וזוכים לגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו, שאז יהי' גילוי בחי' "ישראל", ובאופן שלא זו בלבד שהעולם כולו לא יעלים ויסתיר, אלא אדרבה, שיסייע בזה.
*
ט. כ"ק מו"ח אדמו"ר, בעל השמחה די"ב וי"ג תמוז, אמר לא' החסידים54, שיזכור כיצד ראה אותו (את הרבי) עומד מאחורי סורגי ברזל...
ולכאורה: מה נוגע לזכור כיצד נשיא בישראל הי' מאחורי מחיצות ברזל, והיתה להם שליטה עליו לפי שעה?
והענין הוא:
כאשר הרבי הי' מאחורי מחיצות הברזל, הנה אף ש"אפילו מחיצה של ברזל אינה מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים"55, מ"מ, הי' הפסק לשעה קלה בינו ובין מושפעיו, שלפי שעה לא הי' יכול להשפיע להם. ואעפ"כ, ראה החסיד הנ"ל את הרבי דרך המחיצות, והרי ראי' היא ההתקשרות היותר גדולה, התקשרות עצם בעצם.
וכשם שראי' זו פעלה ביטול המחיצה בינו ובין נשיא הדור – הרי זה צריכה לפעול גם ביטול המחיצה שבין עצם נשמתו לכחותיו הגלויים (כנ"ל בארוכה).
י. וכל אלו שיודעים אודות סיפור זה, הרי זה שייך אליהם:
עליהם לזכור שהרבי הי' מאחורי מחיצות הברזל – בגלל מסירת נפשו בפועל על התומ"צ, אשר, בתנועה זו של מסירות-נפש בפועל, עמד כל משך זמן נשיאותו.
וזכרון ענין זה צריך לפעול על כל אלו שיש להם שייכות אליו – לעורר את כח המס"נ ועצם בחי' היחידה שבהם, ולהמשיכה בפנימיות, דהיינו שימשיכו את תנועת המס"נ בחיים היום-יומיים, ויבטלו את כל ה"מחיצות של ברזל" המפסיקות בין העצם להגילויים, שכן, הנהגתו של הרבי באופן זה היא נתינת כח לכל ההולכים בעקבותיו, שגם הם יוכלו להמשיך את ענין המס"נ בחיי היום-יום.
וע"י המשכת עצם בחי' היחידה שלמעלה מההשתלשלות שבנפש בפנימיות, הרי זה גם כלי להמשכת האור שלמעלה מהשתלשלות בהשתלשלות באופן פנימי – "להוי כדין וכדין", שענין זה יתגלה בגאולה השלימה העתידה לבוא ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו.
* * *
יא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה קדש ישראל גו'.
* * *
יב. דובר כמ"פ56, שכל הענינים ד"בין המצרים" אינם שייכים בשבת, ויתירה מזו – שדוקא בשבתות אלו צריכה להיות זהירות מענינים שהם היפך השמחה, יותר מבשאר שבתות.
בנוגע ליום השבת – איתא בירושלמי57 ש"אין עצב בה", ולכן, ביום השבת צריכים להיות בשמחה.
וכאשר ימי החול שקודם השבת ושלאחר השבת הם ימי "בין המצרים", אזי צריכים להרבות בשמחה דיום השבת עוד יותר, כדי שלא תהי' אחיזה להנהגה בימים שקודם השבת, ועי"ז אפשר לפעול גם על הימים שלאחר השבת, שיהפכו לששון ולשמחה58.
ובפרט לדעת הראשונים59 ששמחה בשבת היא מצוה, וכיון שזהו ענין של מצוה, הרי זה צריך להיות באופן של הידור, ובפרט שבמצוה כמו שמחה יכול להיות ענין ההידור בנקל, כך, שהעדר ההידור במצוה זו, אין לו "הצדקה" אפילו מצד הגוף ונפש הבהמית...
יג. [ניגנו ניגון שמחה, ואמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]
שמחה פורץ גדר60. וכשם ש"פורץ גדר" באדם התחתון, כך "פורץ גדר" גם למעלה, ולכן השמחה היא כלי לקבלת הברכות. וכדאיתא בזהר61 "אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין לי' מעילא", להשפיע חסדים ורב טוב (משא"כ כאשר ההנהגה למטה היא "בעציבו", אזי גם ההנהגה מלמעלה היא באופן של גבורות ודינים), כיון ש"האי עלמא עילאה כגוונא דאיהי אתערת הכי אמשיך מלעילא".
וכשם שבנוגע לגדר פרטי ישנו הענין ד"שמחה פורץ גדר", הרי מזה מובן גם בנוגע להמדובר בהתוועדות י"ב תמוז62 שצריך להיות "ופרצת" בלי הגבלות כלל – שגם לזה הכלי הוא ענין השמחה.
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) כל הקהל יאמרו "לחיים", ויבקשו שיקויים הענין ד"ופרצת".
* * *
יד. שבת זו היא שבת מברכים חודש מנחם-אב.
והנה, ידוע מ"ש בספרי קבלה ומובא בחסידות63, בנוגע לחדשי השנה, שכאשר צירוף האותיות הוא כסדרו, הרי זה מורה על חסדים, וכאשר הצירוף הוא בסדר הפוך, הרי זה מורה על דינים וגבורות.
ולכן: חודש תשרי, שצירוף אותיותיו הוא בסדר הפוך, ת' ש' ר' – הוא זמן של דינים וגבורות, ובעבודה הו"ע התשובה. וחודש ניסן, שנקרא "חודש האביב"64, שהצירוף ד"אביב" הוא כסדרו, אל"ף בי"ת – הוא זמן גילוי החסדים.
ובנוגע לחודש אב – הרי תיבת "אב" מורכבת מב' אותיות בלבד, א-ב, וצירופן הוא כסדרו, ומזה מובן, שזהו זמן של חסדים. וכן מובן גם מתוכנה של תיבת "אב" – כידוע65 ש"אב" הוא בחי' חכמה, והחכמה היא מקור החסד.
והענין בזה – שגם הענינים הבלתי-רצויים שאירעו בחודש אב באים מצד החסדים, אלא שהחסדים הם בהעלם, וכדאיתא באגה"ק66 המשל מ"אב" "הרוחץ בכבודו ובעצמו צואת בנו יחידו".
אמנם, ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר67 בשם אביו כ"ק אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע, בדיוק הלשון בתניא שם: "וכמו אב רחמן חכם וצדיק המכה בנו כו'", שמשמיט התואר "חסיד" שמזכיר בהמשך הענין ("אביו הרחמן והצדיק וחסיד"), כי כאשר מדובר אודות מצב שהחסדים הם בהעלם, אזי חסר התואר "חסיד"...
(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) צריכים שהחסדים יבואו בגילוי, ואז יהי' אפשר לכנות את הקב"ה בכל התוארים, גם בתואר "חסיד".
טו. ויש לקשר זה עם פרשת מטות, שעומדים לקרוא במנחה:
בהתחלת פרשת מטות נאמר: "וידבר משה גו' זה הדבר", ועל זה אמרו רז"ל68 שמשה "נתנבא בזה", ש"זה" הוא לשון גילוי, והיינו, שיש צורך שכל הענינים יבואו לידי גילוי.
ועד"ז מצינו בנוגע לענין קידוש החודש: "החודש הזה לכם גו'"69, "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו כזה ראה וקדש"70 – "זה" לשון גילוי.
והענין בזה – ש"לבנה" קאי על ישראל, ש"מונין ללבנה"71 ודומין ללבנה72. ועז"נ הלשון "זה" – שהענינים השייכים לישראל, דהיינו, אהבת הקב"ה לישראל, האהבה המוסתרת הנ"ל, צ"ל בגילוי.
וזהו שראש-חודש הוא יו"ט לנשים73, והיינו, שהיו"ט של כנסת ישראל, אשתו של הקב"ה, הוא בר"ח, שאז הוא ה"מולד" דישראל הדומין ללבנה, היינו, שהאהבה המסותרת באה בגילוי.
טז. וענין זה נעשה ע"י משה – "וידבר משה":
ענינו של משה רבינו – "רעיא מהימנא" – שהוא הממשיך את כח האמונה והמס"נ שלמעלה מטעם ודעת שבכאו"א מישראל, שיהיו בפנימיות74.
וענין זה הוא הכלי להמשכת האהבה המסותרת והחסדים המכוסים, – שהם למעלה מחסדים הגלויים, להיותם חסדים שלמעלה מהשתלשלות75 – שיהיו בגילוי.
והיינו, שע"י בחי' משה שבכאו"א מישראל (כדאיתא בתניא76), שהו"ע התעוררות האמונה ומס"נ שלמעלה מהשתלשלות שבנפשו, שתומשך בגילוי – נפעל גם על אהבת הקב"ה לישראל שלמעלה מהשתלשלות, שתומשך בגילוי,
ויהפכו ימים אלו לששון ולשמחה, במהרה בימינו.
[במהלך ההתוועדות נזכר הענין ד"הנה זה עומד אחר כתלנו"77, שבאמת, הרי זה כבר לא רק "אחר כתלנו", כי אם לפנים מהכותל, אלא שהכותל מעלים שאין רואים, וכאשר יסירו את ההעלם, אזי יראו אותו בגלוי].
Start a Discussion