בס"ד. שיחת ש"פ בראשית, מבה"ח מרחשון, ה'תשח"י.
– התוועדות ב, המשך לשמחת תורה –
בלתי מוגה
כ"ק אדמו"ר שליט"א נטל ידיו הק' לסעודה.
א. דובר לעיל1 שהתוועדות זו היא המשך להתוועדות דשמחת תורה. וכיון ששמח"ת קשור עם שמחה וריקודים, תהי' התחלת ההתוועדות בניגון של שמחה.
ב. דובר אודות המנהג לאכול העירוב תבשילין בסעודה שלישית (שזהו המקור בנגלה להתוועדות בתור המשך לשמח"ת בזמן דסעודה שלישית דשבת בראשית הסמוך לשמח"ת), שקו"ט בב' הטעמים לעירוב תבשילין והחילוקים ביניהם, והביאור בפנימיות הענינים – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חט"ז ע' 183 ואילך.
* * *
ג. דובר לעיל2 בענין אור מים רקיע, שכיון שכל הענינים נמשכים מהתורה, כמאמר3 "אסתכל באורייתא וברא עלמא", בהכרח לומר, שגם בתורה ישנם ג' הבחי' אור מים רקיע.
והענין בזה4:
החילוק בין מים לרקיע הוא – שהמים עצמם הם פשוטים, ואין בהם ציור, לא ציור של מראה וגוון, ולא ציור של שטח, עגול או בעל קרנות כו', שכן, לפי ציור הכלי שבו מוזגים את המים, כך יהי' הציור בהמים (הן ציור הגוון והן ציור השטח), וגם אז, אין זה באופן שציור הכלי נקנה בהמים, אלא זהו רק לפי שעה ואח"כ חולף ועובר, שכן, כאשר שופכים את המים מכלי זה לכלי אחר, אזי יהי' בהם ציור אחר, וגם ציור זה אינו אלא ענין העובר כו'; ואילו ענינו של רקיע הוא – אגלידו מיא5, שאז נעשה ציור בהמים באופן שהצורה נקנית בהמים עצמם.
וב' המדריגות דמים ורקיע כפי שהם בתורה – הו"ע תושב"כ ותושבע"פ6: תושבע"פ, שבה מתברר כל ענין בהבנה והשגה – יש בה כבר מדידה והגבלה, שזהו בחי' רקיע; ותושב"כ, שהיא קודם בירור הענין בהבנה והשגה (שזה נעשה בתושבע"פ), ובפרט סיפורי מעשיות שבתורה שהם סודות התורה הגנוזים שלמעלה מהשגה לגמרי – הרי היא למעלה ממדידה והגבלה, שזהו בחי' מים.
והנה, גם בחי' מים שבתורה קאי על התורה כפי שכבר נמשכה ובאה בבחי' החכמה [והיינו, שאף שלא נמשכה עדיין בבחי' בינה, שזהו"ע רקיע7, מ"מ, נמשכה כבר בבחי' חכמה עכ"פ] – חכמה שלמטה, או אפילו כפי שהיא בשרשה בחכמה דאצילות;
אמנם, מדריגת התורה לאמיתתה כפי שהיא למעלה מהחכמה – וכידוע8 הדיוק בהמאמר "אורייתא מחכמה נפקת"9, נפקת דייקא, אבל שרשה האמיתי הוא למעלה מהחכמה – היא בבחי' "אור".
ד. והענין בזה:
בענין האור – אין הכוונה להציור ותואר שישנו באור בגשמיות, אלא הכוונה היא לענין הגילוי שבאור.
וכמו שהוא בנוגע לענין המים – שהתורה נקראת בשם מים, כמארז"ל10 "אין מים אלא תורה" – שאין הכוונה להציור ותואר שבענין המים בגשמיות, אלא הכוונה היא לענין הירידה שבמים, כמארז"ל11 "מה מים מניחים מקום גבוה והולכין למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה", וכמו"כ גם בענין האור, שהכוונה היא לענין הירידה והגילוי שבהאור.
וההסברה בזה – כידוע שכל ההמשכות שמלמעלה הם באין ערוך לגבי הקב"ה, ואינם אלא מצד "כי חפץ חסד הוא"12, וכן הוא גם בענין התורה, שהתחלת הגילוי דתורה אינו אלא מצד "כי חפץ חסד הוא". ומזה מובן שכאשר התורה מתחילה לבוא לענין הגילוי – הרי זו ירידה, וענין זה נקרא בשם אור.
וזהו מ"ש בנוגע לתורה "עוטה אור כשלמה"13, היינו, שגם כפי שהתורה היא בשרשה הראשון שנקראת בשם אור, שהו"ע הגילוי, הרי זה כבר ענין של ירידה, כמו "שלמה", ענין הלבוש, שהוא באין ערוך לגבי המלובש בו, והיינו, שהתורה שהיא לבוש להקב"ה היא באין ערוך לגבי הא"ס. וזהו החילוק שבין תורה לנש"י, שנש"י הם מושרשים בהעצמות ממש, משא"כ התורה, גם כפי שהיא במדריגות היותר נעלות הרי זה רק בחי' אורות וגילויים בלבד14.
ועפ"ז יובן מ"ש במדרש15 "כל אורה שנאמר באליהו אינה אלא בירידת גשמים" (והיינו, שמהאור נעשים עננים ויורדים גשמים) – דלכאורה מהי השייכות דמטר לאור – אך הענין הוא, לפי שענין האור הוא השורש לענין המים. והיינו, שכשם שענין הרקיע נמשך מענין המים (שהרי רקיע ענינו "אגלידו מיא"), כמו"כ ענין המים נמשך מענין האור.
אמנם, אע"פ שגם בחי' אור הו"ע של ירידה, מ"מ, יש חילוק גדול בין הירידה שבאור לירידה שבמים.
וע"ד החילוק בין האור ומים למטה – שאור הוא רוחני ומים הם גשמיים, ועוד זאת, שבאור לא שייך שיהי' בו ענין של ציור, להיותו באופן של פשיטות אמיתית שלמעלה לגמרי מענין הציור, משא"כ מים, אף שלעת עתה הרי הם בבחינת פשיטות, הרי יכול להיות "אגלידו מיא".
וכמו"כ יובן בנוגע לתורה – שאף שענין האור הוא באופן של ירידה, מ"מ, הירידה היא בענין הגילוי בלבד, אבל הוא באופן שאינו שייך לענין הציור כלל; ולאחרי כן ישנה ירידה נוספת – שנעשה בבחי' מים, ולאחרי כן ישנה ירידה נוספת – שנעשה בבחי' רקיע, שהו"ע ההבנה וההשגה שבתושבע"פ.
ה. והנה, על בחי' רקיע שבתורה – תושבע"פ – נאמר16 "לפני קרתו (אגלידו מיא) מי יעמוד":
תושבע"פ – באה באופן של הבנה והשגה, וצריך ללמדה באופן שיבין היטב בשכלו האנושי, שדוקא אז מקיים מצות לימוד התורה.
וזהו החילוק בין תושב"כ לתושבע"פ17 – שבתושב"כ יוצא י"ח ע"י הקריאה בתורה בלבד, אף שאינו מבין מה שקורא, משא"כ בתושבע"פ – אם אינו מבין אינו יוצא י"ח, אלא צריך להבין בהבנה והשגה גמורה בשכלו האנושי.
וכיון שכן, הרי יכול להיות שיחשוב שכל ענין התורה אינו אלא מה שמבין בשכלו האנושי, ובמילא עלול לשכוח שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב"ה.
בשלמא בתושב"כ, הרי כיון שרואה שעניני התורה אינם בהבנה והשגה, ובפרט סיפורי התורה שבהם גנוזים סודות התורה – אין צורך להבהיר שזהו שכל אלקי; אבל בתושבע"פ, כיון שדורשים ממנו שיבין היטב בשכלו האנושי – עלול הוא לחשוב שהעיקר הוא השכל שבדבר, ולשכוח שזהו שכל אלקי.
ועל זה נאמר "לפני קרתו מי יעמוד", היינו, שלא כל אחד יכול לעמוד בזה, שלימוד תושבע"פ יהי' כדבעי.
ו. והעצה לזה – "ישב רוחו יזלו מים"18:
"רוחו" – היינו רוח שבלב. והו"ע העבודה שבלב, כמ"ש19 "לעבדו בכל לבבכם", ואמרו רז"ל20 "איזו היא עבודה שבלב, זו תפלה", וכמבואר בתורת החסידות21 הפירוש ד"עבודה שבלב", עבודה שהיא בתוך הלב ועם הלב ("אין האַרצן און מיטן האַרץ").
וכאשר "ישב רוחו", עבודה שבלב – אזי "יזלו מים", היינו, שגם בבחי' רקיע שבתורה ניכר ונרגש שזהו"ע ענין שנוזל מבחי' מים, ויתירה מזה, שבחי' המים גופא נוזל מבחי' האור.
והענין בזה:
אמרו רז"ל22 "כל האומר אין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו", והיינו, שכאשר ישנו רק לימוד התורה, ללא עבודת התפלה, אזי לא זו בלבד שחסר אצלו ענין התפלה, אלא "אפילו תורה אין לו".
וההסברה בזה:
אמיתית ענין התורה – אפילו תושבע"פ שהיא בבחי' רקיע – אינו שכל אנושי ח"ו, אלא גם בחי' הרקיע שבתורה נוזל מבחי' המים, ובחי' המים נוזל מבחי' האור, והאור בא מן המאור. ולאמיתו של דבר הרי כל הענינים כלולים תמיד בהמאור, ואינם נעשים דבר נפרד ח"ו.
אמנם, כאשר ישנו רק לימוד התורה (בחי' רקיע), ללא עבודת התפלה – אזי "לפני קרתו מי יעמוד", כיון שלוקח את כל ענין התורה כמו שכל אנושי, ולכן, אפילו תורה – שאמיתית ענינה שהיא כלולה תמיד בהמאור – אין לו.
ולכן העצה היא – "ישב רוחו", שהו"ע עבודת התפלה, שעי"ז "יזלו מים", היינו, שיורגש גם בבחי' רקיע שנמשך מבחי' מים, ובחי' המים נמשך מבחי' האור, ובאופן שכל זה כלול תמיד בהמאור.
ז. ובענין זה יש נתינת כח מיוחדת בשמחת-תורה:
ביום שמח"ת, כמו בכל ימי השנה, צריך להיות העסק בתורה בכל ג' הבחי' דרקיע מים ואור: לימוד תושבע"פ – בחי' רקיע, החל מלימוד פרק "איזהו מקומן" ושאר הענינים דתושבע"פ שבסדר התפלה; ופשיטא הקריאה בתושב"כ – בחי' מים; וכמו"כ צ"ל ההתעסקות בבחי' האור שבתורה – פנימיות התורה, שעז"נ בגמרא23 הלשון "כל המשתמש באור תורה", או כפי שנקרא "טל תורה"24, כידוע25 ש"טל" ו"אור" ענינם אחד.
אמנם, ענינים אלו ישנם גם בכל ימי השנה; ואילו הענין המיוחד של שמח"ת – הרי מצות היום היא בהריקוד עם הספר-תורה כפי שהיא כרוכה26.
כלומר: מצות היום דשמח"ת אינה בלימוד התורה, שזהו כפי שהתורה היא בבחי' רקיע או בבחי' מים, וגם לא בקריאת התורה, שקריאה הו"ע של אור וגילוי, אלא נוטלים את הס"ת באופן שלא פותחים אותה אלא כפי שהיא כרוכה, היינו, שנוטלים את העצם של התורה כפי שהיא בבחי' העצמות.
[ואף שנת"ל (ס"ד) שכללות ענין התורה הוא רק בבחי' האורות והגילויים – הרי מצד מעלת נש"י שמושרשים בהעצמות, הנה עי"ז שישראל משמחים את התורה, ממשיכים בה בחי' העצמות].
ובענין זה – שוים כל בנ"י:
בלימוד תושבע"פ, בחי' רקיע – יש חילוקי דרגות, ועד שמצינו בגמרא27 שישנם כאלו שיוצאים י"ח תלמוד תורה באמירת הפסוק "שמע ישראל", פסוק בתושב"כ; וגם בלימוד תושב"כ, בחי' מים – יש ג"כ חילוקים; ומכ"ש שבלימוד פנימיות התורה יש כמה חילוקים (והיינו, שגם בדורות אלו שצריכים כולם ללמוד פנימיות התורה (כמובא בקונטרס עץ החיים28 מהקדמת הרח"ו29), יש בזה כמה חילוקים).
אבל בענין הריקודים עם הס"ת בשמח"ת – שוים כל בנ"י, והיינו, לפי שענין זה הוא מצד עצם הנשמה, ובעצם הנשמה שוים כל בנ"י.
וזוהי העבודה דשמח"ת – שהעצם של בנ"י מתקשר עם העצם של התורה, ועי"ז עם העצם של הקב"ה, ועד שנעשה לא רק "ישראל ומלכא בלחודוהי"30, אלא "ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד"31.
* * *
ח. דובר כמ"פ32 שבכדי לקבל את כל ההשפעות וההמשכות מלמעלה על כל השנה כולה, הרי כיון שכל ההשפעות של הקב"ה הם באופן של חסד חנם ובתורת צדקה33, הנה ה"כלי" לקבלת ההשפעות הוא ע"י המצוה דנתינת צדקה.
וע"ד שהתחלת עבודת כל יום ויום היא בנתינת הצדקה, כדאיתא בגמרא34 "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי", וכיון שהתפלה היא התחלת כל הענינים (שהרי קודם התפלה אסור לעסוק בעניני הרשות35, ואפילו לימוד התורה צריך להיות לאחר התפלה דוקא, כמארז"ל36 "על תפלתי שתהא סמוכה למטתי"), וההקדמה לתפלה היא ע"י נתינת הצדקה, נמצא, שנתינת הצדקה היא התחלת עבודת היום. וטעם הדבר – לפי שבכל יום ויום נעשה האדם ברי' חדשה37, ולכן צריך להתחיל את היום בנתינת הצדקה, שעי"ז נעשה "כלי" לקבל את כל ההשפעות שמלמעלה (שתחלת המשכתם היא ע"י התפלה).
ועד"ז מובן בנוגע לכל שנה ושנה, שבכדי לקבל את ההשפעות שנמשכים ממועדי חודש תשרי, שהם מועדים כלליים על כל השנה, הנה בשמח"ת, סיום המועדים הכלליים, צריך להתנדב לקופה הכללית סכום מטבעות כפי מספר ימי השנה.
וכבר נתבאר בארוכה32 גודל המעלה שבנתינת צדקה לקופה הכללית, אשר, מלבד כל שאר המעלות שבדבר, ישנה גם המעלה שהנתינה מועילה גם עבור הימים שעברו, כיון שגבאי צדקה תורמים על הגבוי ועל העתיד לגבות38.
ט. ובנוגע לפועל:
כיון ששנה זו היא שנה כסדרה, שיש בה שנ"ד ימים – יתנדב כל אחד סכום של שנ"ד מטבעות, כפי יכלתו, ויותר מכפי יכלתו, כמבואר בתניא39 בענין נתינת הצדקה, ש"כל אשר לאיש יתן בעד נפשו"40, כדי לפעול עבור עניני נפשו הפנימיים.
ובפרט ע"פ המבואר בענין הצדקה שעז"נ41 "מלוה ה' חונן דל", כך, שככל שירבה בנתינת הצדקה, ישלם לו הקב"ה בעשירות כמה פעמים ככה. והרי מצות הצדקה היא המצוה היחידה שעלי' אומר הקב"ה "ובחנוני נא בזאת"42, היינו, שינסו וירבו בנתינת הצדקה, ואז יחזיר הקב"ה כמה פעמים בכל הענינים דבני חיי ומזוני רויחי.
וכל הרוצה יכול לצרף שמו ושם אמו, וכן שמות בני ביתו עם שם אמם, ויזכירום על הציון של כ"ק מו"ח אדמו"ר, שלהיותו חי וקיים – שהרי עי"ז ש"זרעו בחיים", "הוא בחיים"43 – ימשיך את כל ההשפעות, והוא יוליכנו קוממיות לארצנו.
והעיקר – שתהי' הנתינה בריבוי ("וואָס מערער"), ובאופן של הרחבה, ועי"ז יומשך הרחבה ו"דשן" – כמספר שנ"ד, אותיות "דשן" – בגשמיות וברוחניות, בכל המצטרך לו ולבני ביתו.
* * *
י. דובר לעיל בענין אור מים רקיע שבתורה, שבחי' רקיע הו"ע תושבע"פ שבהבנה והשגה, וענין זה נמשך מבחי' המים, שהו"ע תושב"כ שלמעלה מהשגה, וענין זה נמשך מבחי' אור שבתורה שלמעלה לגמרי מבחי' חכמה, והו"ע פנימיות התורה.
והנה, אע"פ שבכלל הנה תושבע"פ ענינה הבנה והשגה ותושב"כ הו"ע החכמה שלמעלה מהבנה והשגה, מ"מ, יש גם ענין של התכללות:
בתושבע"פ ישנם כו"כ ענינים שלמעלה מהשגה, וכמו האגדות שבגמרא, שזהו"ע של התכללות תושב"כ בתושבע"פ, מים ברקיע;
ובתושב"כ יש כמה ענינים שנאמרו בבירור ובאופן של השגה, שכן, אע"פ שרוב המצוות אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא ע"י תושבע"פ44, מ"מ, יש כמה מצוות שגם מצד תושב"כ עצמה יודעים בבירור כוונת הדברים,
– ולדוגמא: במצוות שהם חובת הלבבות, כמו מצות אהבת ה', כמ"ש45 "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וגו'" – הרי משמעות הפסוק ברורה לחלוטין, שצריך לאהוב את ה' בכל הלב!
בפסוק לא נתבאר אמנם כיצד באים לידי אהבה, פרטי ההתבוננות בדברים המעוררים את האהבה, וה"בכן" והתכלית של האהבה, וכמו"כ לא נתבאר מהות האהבה, אהבה שכלית או אהבה טבעית המסותרת כו' (כמבואר בתניא46); אבל עצם הענין שצריך להיות אהבה לה' הוא דבר המובן וברור (דלא כבמצוות מעשיות, שברובם ככולם, גם עצם המצוה אינו גלוי וידוע ומפורש בתושב"כ, כי אם בתושבע"פ).
ונוסף על האמור בענינים שבין אדם למקום, מצינו כן גם בענינים שבין אדם לחבירו, כמו המצוה "הוכח תוכיח את עמיתך"47, או המצוה "ואהבת לרעך כמוך"48, שגם בתושב"כ הרי זה באופן של הבנה והשגה גמורה –
שזוהי ההתכללות דתושבע"פ בתושב"כ, רקיע במים.
וכשם שישנה ההתכללות דבחי' מים ורקיע זב"ז, כמו"כ ישנה ההתכללות דבחי' אור עם בחי' מים ורקיע: בכל ענין של תושב"כ ותושבע"פ (מים ורקיע) ישנו הפנימיות (אור) שבזה, שזוהי ההתכללות דבחי' אור בבחי' מים ורקיע; ובפנימיות התורה ישנו השורש לבחי' מים ורקיע, שזוהי ההתכללות דבחי' מים ורקיע בבחי' אור.
וכמו"כ מצינו בענין הספירות – שענינם של ג' הבחי' אור מים רקיע בספירות הו"ע כתר חכמה ובינה49:
ישנה ההתכללות דחכמה ובינה – "הבן בחכמה וחכם בבינה"50, וכמבואר בארוכה במאמרי כ"ק מו"ח אדמו"ר51 בענין התכללות הבינה בחכמה, שלא זו בלבד שמצד שלימות החכמה יש גם ענין הבינה שבחכמה (שאין זה אמיתית ענין ההתכללות), אלא שכל פרצוף הבינה ישנו בחכמה, שזהו אמיתית ענין ההתכללות דחו"ב שכלולים זה מזה וזה בזה;
וכמו"כ גם בכתר, שיש בו ההתכללות דחכמה ובינה, חכמה בפ"ע ובינה בפ"ע, והיינו, שאין הכוונה שרק החכמה מושרשת בכתר, ולאחרי שהחכמה נמשכת מכתר, אזי נמשך מהחכמה ענין הבינה, אלא שגם הבינה כלולה בכתר באופן שיש לה שורש בפ"ע (כמבואר בארוכה בכ"מ52).
ומזה מובן גם בנוגע לג' הבחי' אור מים רקיע שבתורה, שבחי' אור שבתורה הוא שורש לבחי' מים שבתורה וגם לבחי' רקיע שבתורה.
יא. אמנם, ענין האור שבתורה – לא כל ענינו הוא להיות שורש לבחי' מים ורקיע, אלא ישנו גם ענין האור כפי שהוא בפני עצמו.
והיינו, שכשם שרואים בענין מים ורקיע שבתורה, שעם היותם כלולים זמ"ז, ושניהם כלולים בבחי' האור, מ"מ, יש בחי' מים בפ"ע (תושב"כ) ובחי' רקיע בפ"ע (תושבע"פ), כמו"כ יובן בבחי' אור שבתורה, שאף שכולל בחי' מים ורקיע, מ"מ, ישנו גם ענין האור כמו שהוא בפני עצמו.
ויובן ע"פ הכלל שכתב הרמב"ם במורה נבוכים53, והובא בחסידות54, ש"אם נמצא דבר מורכב משני דברים, ונמצא אחד משני הדברים לבדו מחוץ לאותו דבר המורכב, נתחייבה בהכרח גם מציאות השני מחוץ לאותו דבר המורכב".
ולדוגמא: לחם – מורכב מקמח ומים. וכאשר רואים שישנה גם מציאות של קמח בפ"ע, הנה אפילו אם לא היינו רואים מציאות המים בפני עצמם, הרי מציאותו של הקמח בפ"ע מכריחה לומר שיש גם מציאות המים בפני עצמם.
ועד"ז בנדו"ד: כיון שבחי' אור מים ורקיע כלולים זמ"ז, הרי כאשר רואים שישנה מציאות של מים ורקיע בפני עצמם, בהכרח לומר שיש גם מציאות האור בפני עצמו, לא בתור שורש למים ורקיע.
העבודה בבחי' רקיע היא עבודה שע"פ טעם ודעת. והעבודה בבחי' מים היא עבודה שלמעלה מטו"ד, עבודה מצד קבלת עול. אבל אעפ"כ, הרי זה באופן שישנה מציאותו של האדם, ויש לו הבנה והשגה, אלא שעומד בתנועה של קבלת עול לעבוד עבודתו גם כאשר אינו מבין בשכלו. וזהו ענין המים – שהם באופן של פשיטות, ומ"מ ישנה איזה מציאות.
אבל העבודה שמצד בחי' האור שבתורה (פנימיות התורה) היא באופן שאינו מציאות כלל, והיינו, שכל כך מונח הוא ("אַריינגעטאָן און פאַרטרונקען") בפנימיות התורה שלמעלה משכלו האנושי עד שנפסדה מציאותו לגמרי ("ער האָט אָנגעוואָרן אינגאַנצן זיין מציאות") – שזהו ענין האור שאינו בבחי' מציאות.
ועל זה אומרים שישנו ענין האור לא רק כפי שהוא מקור למים ורקיע, אלא כפי שהוא בפני עצמו:
אין לחשוב שכל ענין לימוד החסידות (אור) הוא רק בכדי להוסיף חיות בעבודה דקבלת עול (מים) ובעבודה שע"פ טו"ד (רקיע) שיהיו כדבעי, אלא ענין החסידות הוא ענין שמצד עצמו; מצד עצמו הרי זה ענין נעלה ביותר.
כלומר: לימוד החסידות צריך להיות לא רק כדי להוסיף חיות בעבודה ד"סור מרע ועשה טוב"56, או כדי להוסיף חיות בעבודת התפלה; בודאי צריך להיות גם ענין זה, אבל, עיקר ענין לימוד החסידות צריך להיות לא בשביל תכלית צדדית, אלא בשביל חסידות עצמה, בבחינת "טעמו וראו כי טוב הוי'"57.
וכמשל הבן המתקרב לאביו, ובפרט כאשר הי' תחילה בשבי' ויוצא מהשבי' – שבראותו את אביו, אינו חושב על שום דבר, אלא צועק אבא אבא...
ועד"ז בנדו"ד, שלאחרי העבודה דר"ה ויוהכ"פ, שהו"ע עבודת התשובה – אין לחפש ענינים צדדיים, אלא צריך להיות החיבוק ("אַרום-כאַפּן זיך") והצעקה "אבא אבא", שזהו ע"י לימוד פנימיות התורה, שבזה ישנו הענין ד"טעמו וראו כי טוב הוי'".
וזהו ענין האור דתורה כפי שהוא בפני עצמו – להיות שקועים תמיד בלימוד החסידות, ועד שלא תהי' נראית המציאות שלו, אלא כל מציאותו תהי' מציאות האור, שהוא כלול בהמאור.
ובפשטות – שכאשר ישנו רגע פנוי שאינו יודע מה לעשות בו, יקח ביכל חסידות, מאמר או קונטרס, בדפוס או בכתב-יד, וילמד בו. וכאמור – לא מצד ענינים צדדיים, אלא מצד העצם, והיינו, שעצם הנשמה נמשך לעצמות, ולכן נחפז ללימוד מאמר ("ער כאַפּט זיך צו אַ מאמר"), כיון שבמאמרי רבותינו נשיאינו, בחי' אור דתורה, ישנו עצמות המאור!
והכח לזה הוא משמחת תורה, כאמור לעיל (ס"ז) שעיקר הענין דשמח"ת הוא הריקוד עם הס"ת כפי שהיא כרוכה, והיינו, שאין זה זמן של לימוד התורה, ואפילו לא קריאה בתורה, אלא זהו זמן שעצם הנשמה נמשכת לעצם התורה, ולכן הרי זה הזמן לקבל על עצמו החלטה – באופן של נתינת כח על כל השנה – להיות נמשך ("ער זאָל זיך צוכאַפּן") להאור והמאור שבתורה, כמו שעצם נמשך אל עצם.
יג. כל דבר צריך לפרש באותיות פשוטות בנוגע לפועל ממש:
צריכים להיות "מעלין בקודש"58. אלו שגם עד עתה היו להם שיעורים בלימוד החסידות – יוסיפו בזה כפי יכלתם ויותר מכפי יכלתם; ואלו שעדיין לא היו להם שיעורים בחסידות – הנה מהיום והלאה יתחילו ללמוד חסידות. וכל זה – מצד הנתינת כח דשמח"ת.
ואין לדחות זאת. הכוונה היא בפשטות – שיתחילו ללמוד חסידות עוד הלילה, ומחר בבוקר, ומחר בלילה וכו', ולהמשיך זאת בכל השנה כולה.
וכאשר יחליטו על כך באמת, יעזור השי"ת שיוכלו לקיים זאת בפועל.
* * *
יד. הסדר הנהוג59 – שנותנים משקה לאלו שנוסעים למקומותיהם, כדי לערוך התוועדות במקום בואם, ו"גדולה לגימה שמקרבת"60.
יש לקרב את כל בנ"י לבחי' רקיע שבתורה, ולא להסתפק בכך ("ניט אָפּשטעלן זיך"), אלא להוסיף ולקרבם גם לבחי' מים שבתורה, ולא להסתפק בכך, אלא להוסיף ולקרבם גם לבחי' האור דתורה, והו"ע יפוצו מעינותיך חוצה, שעי"ז משלימים את הכוונה דדירה בתחתונים61.
וכידוע שענין הדירה הוא באופן שעצמות ומהות דר בהדירה62, ולכן, כשם שבעצמות ומהות לא שייך חילוק בין פנימיות לחיצוניות, להיותו בכל מקום בשוה, כך גם בהענין דיפוצו מעינותיך חוצה – שעי"ז עושים הדירה לעצמותו – לא שייך חילוק בין פנימיות לחיצוניות, ולכן צריך להיות הענין דיפוצו מעינותיך בכל מקום, אפילו בחוצה, וכאשר מפיצים שם את המעיינות, שוב אין זה בבחי' חוצה ("אויס חוצה"), כיון שהמעיינות מגלים את עצם הנשמה, והרי עצם הנשמה קשורה – ע"י עצם התורה – עם עצמות ומהות א"ס ב"ה.
וע"פ המבואר בתניא63 ש"כאשר כל הנשמה ונפש האלקית שבכל ישראל המתחלקת בפרטות לששים ריבוא (ש"הן שרשים וכל שרש מתחלק לששים ריבוא ניצוצות כו'") תקיים כל נפש פרטית כו'", ועי"ז פועלים בכללות העולם, הרי מובן, שכאשר כל אחד עובד עבודתו עד שמתגלה העצם שלו,
– וכמשנת"ל64 בענין החלק מן העצם, שהעצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו65, כך, שב"חלק" ישנו העצם כולו, אלא שנמצא בו באופן של חלק. וע"ד משנת"ל14 בענין דירה בתחתונים, שאף שנמצא כאן בהעלם, הרי נמצא כאן העצם כולו כמו שהוא –
אזי פועלים התגלות עצמות ומהות בעולם, ועד שיהי' לא רק כפי שהעצם נמצא בהחלק, בבחי' העלם (כנ"ל), אלא בגילוי ממש,
כפי שיהי' בגאולה העתידה, בעגלא דידן, בקרוב ממש, במהרה בימינו.
[כ"ק אדמו"ר שליט"א נתן קנקני משקה להנוסעים, לערוך התוועדויות במקומותיהם].
* * *
טו. ידוע66 שג' המועדים הם כנגד ג' האבות אברהם יצחק ויעקב: פסח – כנגד אברהם, שנאמר67 "לושי ועשי עוגות". שבועות – כנגד יצחק, שהרי מקרן אחת דאילו של יצחק נעשה השופר דמתן-תורה (ומהקרן השני' יהי' ה"שופר גדול" דלעתיד68). וסוכות – כנגד יעקב, שנאמר69 "ולמקנהו עשה סוכות".
ונוסף לזה ישנו גם היו"ט דשמיני-עצרת, אשר, עם היותו שמיני לראשון דחג הסוכות (עליו נאמר70 "ולקחתם לכם ביום הראשון"), הרי הוא גם "רגל בפני עצמו"71, ויו"ט זה הוא כנגד יוסף72.
ולכן, כשם ששמע"צ הוא שמיני לראשון ואעפ"כ הוא רגל בפני עצמו, כמו"כ מצינו ביוסף ב' ענינים אלו:
ענינו של יוסף הוא ההמשך של יעקב (שכנגד סוכות), כמ"ש73 "אלה תולדות יעקב יוסף",
ואעפ"כ, הי' סדר עבודתו באופן אחר – כידוע74 שכל האבות ובכללם יעקב היו רועי צאן, היינו, שעבודתם היתה באופן של התבודדות מהעולם, כיון שעניני העולם היו מבלבלים אותם, משא"כ יוסף שהי' "מושל בכל ארץ מצרים"75, "ערות הארץ"76, וכתיב בי'77 "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו", "למיבדק בכתבי חושבני'"78, ובשעת מעשה עמד בתכלית ההתקשרות והדביקות באלקות באופן היותר נעלה. והרי דוקא באופן כזה נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים, היינו, שגם בתחתונים גופא עושים דירה לו ית'.
והנה, הפירוש ד"ואלה תולדות יעקב יוסף" הוא – ששלימות ענינו של יעקב, בחיר האבות79, נעשית ע"י יוסף דוקא80.
וכן הוא גם בענין המועדים – שהתכלית של כל הענינים דחודש תשרי היא הקליטה בשמע"צ ושמח"ת, שמזה נמשך על כל השנה כולה.
וזהו מ"ש81 "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל" – כי תכלית הכוונה בענין האבות היא שתהי' "מטתו שלימה"82, ועד לענינו של יוסף, שגם כאשר נמצאים בתחתונים עושים מהם גופא דירה לו ית'.
טז. נשי ישראל צריכות לדעת שהתפקיד שלהן הוא לבנות את בית ישראל, כך, שבהן תלוי' הכוונה העליונה כולה. עליהן להבטיח שהבית שלהן – כל הענינים הגשמיים של הבית – יהיו באופן המתאים ע"פ תורה, וע"פ פנימיות התורה.
חינוך הילדים83 – הרי זה ענין שתלוי לגמרי בהן, ועליהן לחנך את הילדים ע"פ תורה, ואפילו הנהגת הבעלים תלוי' במדה מסויימת בהן, וא"כ, עליהן להשפיע גם על בעליהן.
ועי"ז ישפיעו גם מחוץ להבית, והיינו, שאע"פ שבנות ישראל אינן צריכות להתעסק עם עניני חוץ, שהרי "כל כבודה בת מלך פנימה"84, מ"מ, עי"ז שישפיעו על בעליהן, יפעלו שלא רק הבית שלהן יהי' דירה לו ית', אלא גם הענינים שמבחוץ יהיו דירה לו ית'.
על הנהגה כזו איתא בגמרא85 ש"בנות ישראל נאות הן" – יפות תואר ויפות מראה86, שענינו ברוחניות הוא קיום רמ"ח מצות עשה ושס"ה מצות לא תעשה87 (שהרי אע"פ שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, הרי זה באופן שיוצאים י"ח ע"י בעליהן88).
וככל שיתוסף בפעולתן של נשי ישראל שתהי' שנה בריאה ברוחניות – תהי' להן ולבני ביתן שנה בריאה גם בגשמיות; כאשר יפעלו שתהי' שנת אורה ברוחניות – תהי' להן שנת אורה גם בגשמיות; וכאשר יפעלו הרחבה ברוחניות – תהי' להן ולבני ביתן הרחבה בכל עניניהם הגשמיים, על כל השנה כולה.
* * *
[במהלך ההתוועדות צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן ניגוני רבותינו נשיאינו, ובסיום ההתוועדות צוה לנגן ניגון אדמו"ר הזקן בן ד' הבבות (בבא הד' – ג"פ).
לאחרי ברכת המזון, תפלת ערבית והבדלה, נתן בידו הק' לכאו"א מהנאספים מ"כוס של ברכה".
טרם צאתו אמר:]
שיהי' חורף שמח59, ולהמשיך זאת על כל השנה כולה, ושבקרוב ממש תהי' הגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, במהרה בימינו.
Start a Discussion