בס"ד. ש"פ טהרה*, ה' ניסן, ה'תשי"ז
(הנחה בלתי מוגה)
פדה1 בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי2. והיינו, שיש פדי' סתם שיכולה להיות גם בדרך של מלחמה, וזהו החידוש שבכתוב שהפדי' היא בשלום דוקא. ומבאר הכתוב הטעם לזה שהפדי' היא בשלום, כי ברבים היו עמדי, היינו, בשביל הרבים שהיו בעזרתי להתפלל עלי3, ועד כדי כך, שאיתא בירושלמי4 שגם אנשי אבשלום היו מתפללים לשלומו של דוד. והיינו, שהפדי' בשלום היא מצד גודל מעלת הרבים. אמנם, מעלת הרבים היא באופן שהיו עמדי, עם דוד, דאע"פ שהי' יחיד, מ"מ, כיון שכל ישראל תלויים בו, הוה לי' כמו רבים5. וע"ד מארז"ל6 שאני משה כיון דלרבים בעי לי' [ס"א: דאלים זכותי'] כרבים דמי, והכא נמי דוד שהי' נלחם עבור הרבים וכל ישראל היו תלויים בו, לכן כרבים דמי. וזהו כי ברבים היו עמדי, הכח של הרבים הי' עמדי, שלכן, הכח שבצבור נמשך לדוד גם ביחיד, ע"י כי ברבים היו עמדי7. והיינו, שבענין זה ישנו הצירוף דיחיד ורבים.
ב) ולהבין מעלת הענין דצירוף יחיד ורבים, ושעי"ז תהי' הפדי' בשלום דוקא, יש להקדים תחילה מה שאמרו רז"ל8 לענין ההפרש בין יחיד לצבור (רבים), דכתיב9 דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב ואימתי הוא קרוב בעשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, והכתיב10 מי גוי גדול אשר לו אלקים קרובים אליו כה' אלקינו בכל קראנו אליו, לא קשיא כאן ביחיד כאן בצבור, דמ"ש בכל קראנו אליו היינו לציבור, ומ"ש דרשו ה' בהמצאו גו' (בעשרת ימי תשובה) הוא ביחיד. ומבאר בזה כ"ק אדמו"ר הצמח צדק11, שמזה מוכח שהציבור (הרבים) ממשיכים בכל יום מבחינה המאירה בעשי"ת. והנה, ידוע ביאור רבינו הזקן12 במארז"ל הנ"ל (כאן ביחיד כאן בציבור), כאן לציבור היינו העבודה עם עשר כוחות הנפש, כאן ליחיד היינו העבודה דיחידה שבנפש. והיינו, דמעלת עבודת עשי"ת לגבי עבודת כל השנה, שאז מאיר בחינת יחידה שבנפש. ולפי ביאור הצ"צ הנ"ל (המתאים יותר בפירוש מרז"ל הנ"ל לפי פשוטו) שהציבור ממשיכים בכל יום מבחינה הנמשכת ע"י יחיד בעשי"ת, נמצא, שעיקר עבודת הציבור (הרבים) במשך כל השנה הוא להמשיך בחינת יחידה שבנפש בעשר כחות הנפש.
ג) וביאור הענין, דהנה, ענינם של עשרת ימי תשובה לפי פשוטו הוא עבודת התשובה. ובענין התשובה מצינו דבר פלא, לכאורה, דנוסף לחרטה על העבר, צריך להיות גם קבלה על להבא13. דהנה, לפי פשוטו טעם הדבר הוא משום שהקבלה על להבא מורה שהחרטה על העבר היא חרטה אמיתית (דאם אין קבלה על להבא, הרי זה מוכיח שהחרטה על העבר אינה חרטה אמיתית), אבל בפנימיות הענין צריך ביאור, שהרי תוכן התשובה הוא לתקן את הפגם הנעשה ע"י החטא, ולכאורה למה צריך לזה קבלה על להבא. ועכצ"ל, שכשם שבפשטות הקבלה על להבא נוגעת לחרטה על העבר, כן הוא גם בפנימיות הענין, שבשביל לתקן את פגם החטא (שבעבר) צ"ל גם קבלה על להבא.
והענין הוא, דלכאורה אינו מובן איך אפשר שתועיל התשובה לתקן את פגם החטא שבעבר, שהרי מה שעבר עבר. אך הענין הוא, דמעלת עבודת התשובה היא שביכולתה להגיע לבחינה שלמעלה מהזמן14, ומצד למעלה מהזמן הרי עבר הוה ועתיד הם בשוה, וא"כ כשם שיש לו בחירה על מעשיו בהוה ובעתיד, כן הוא גם בנוגע לעבר. ובזה יובן מה שהתשובה היא לא רק חרטה על העבר אלא גם קבלה על להבא. דאם עבודתו היא רק בחרטה על העבר, ה"ז בגדרי הזמן, ומצד זה אינו יכול לתקן את העבר. אבל כאשר עבודתו היא באופן כזה שבבת אחת הוא מתחרט על העבר ומקבל על העתיד, דהיינו שמעמיד עצמו במצב שלמעלה מהגבלות וגדרי הזמן [וי"ל דהיינו ההתמסרות הכללית (די כללות'דיקע איבערגעגעבנקייט) לאלקות שלמעלה מגדרי הזמן] אזי ביכולתו לתקן גם את העבר.
ד) והנה כיון שעיקר ענין התשובה הוא למעלה מגדרי הזמן, הרי מובן שבדרגות הנפש עבודת התשובה היא מצד יחידה שבנפש שהיא למעלה מהזמן, לפי שבחינת יחידה קשורה עם דרגת האלקות שלמעלה מגדרי העולם. וזהו מה שאמרו רז"ל15 שאלו לחכמה נפש החוטאת מה תהא עלי' כו' שאלו לנבואה כו' שאלו לתורה כו' שאלו להקב"ה אמר יעשה תשובה ויתכפר לו, היינו, שענין התשובה הוא מצד הקב"ה כפי שהוא למעלה אפילו מתורה, כי גם מצד התורה יש הגבלות, משא"כ הקב"ה הוא למעלה מהזמן לגמרי. וענין זה קשור עם יחידה שבנפש, שנקראת יחידה ע"ש שמתקשרת עם בחינת יחיד שלמעלה כנודע16. וזהו מה שאמרו בנוגע לעבודת עשי"ת כאן ביחיד, שהעבודה דעשי"ת (עבודת התשובה) היא בבחינת יחידה שבנפש, שעי"ז אפשר לתקן גם את העבר, כאילו לא הי' כלל מעולם, ולא רק כאילו בכ"ף הדמיון בלבד, אלא שכל העבר מתבטל ממש, שלא הי' מעולם, הואיל והתשובה היא למעלה מהזמן. ולכן ע"י עשיית התשובה בעשרת ימי תשובה נותנים לו שנה טובה ומתוקה בלי הבט על מה שעשה בשנה שעברה, לפי שכל הדברים הבלתי רצויים נתבטלו לגמרי.
ה) והנה עם היות עבודת התשובה בבחינת יחידה שבנפש, הרי הכוונה בזה היא שבחי' היחידה תומשך ותאיר גם בהבחי' דנרנ"ח, ועד למעשה בפועל. וכמשנת"ל שעיקר עבודת התשובה היא החרטה על העבר וגם הקבלה על להבא, והיינו, שעם היותו בתנועה שלמעלה מהזמן, שזהו מצד בחינת היחידה, מ"מ ה"ז באופן שמזה יבוא האדם למעשה בפועל להבא באופן הרצוי. וכדאיתא בשו"ע17 לענין פסולי עדות שאינם חוזרים לכשרותם עד שיעשו תשובה, וענין התשובה פירושו עזיבת החטא במעשה בפועל שחזרו בהם מדרכם הרעה, כמבואר שם בארוכה. וכמו כן התשובה בעשי"ת, שתכליתה הוא שתשפיע על המעשה בפועל במשך השנה הבאה. ונמצא, שתכלית מעלת העבודה בבחינת יחידה היא שבחינת היחידה תומשך בכחות הנפש. ומזה מובן גם לענין מארז"ל הנ"ל כאן ליחיד כאן לציבור, שתכלית השלימות בזה הוא לאחד היחיד עם הצבור, דהיינו להמשיך בחינת יחידה שבנפש בעשר כחות הנפש. וזהו גם הענין הפנימי דתפלה בצבור, שהתפלה היא עם כל עשר כחות הנפש כפי שהם צבורים יחדיו ומאוחדים עם בחינת היחידה שבנפש (כידוע הסיפור18 עם זקנו של כ"ק מו"ח אדמו"ר שנקרא על שמו, שאמר, שענין תפלה בצבור הוא לצבור את עשר כחות הנפש).
ו) וזהו פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי, דהנה, נת"ל (ס"א) שברבים היו עמדי הוא צירוף היחיד והרבים, והו"ע המשכת בחינת יחידה (יחיד) בכחות הנפש (רבים). ולכן ע"י עבודה זו באים לפדי' בשלום דוקא, היינו שהפדי' אינה בדרך של מלחמה, אלא בדרך של שלום דוקא, שמלכתחילה אין מקום למציאותו של המנגד, וענין זה הוא בעבודה שמצד גילוי בחינת יחידה שבנפש דוקא, כיון שמצד יחידה שבנפש אין להמנגד תפיסת מקום ומציאות כלל. וטעם הדבר, לפי שבחינת יחידה מתקשרת עם בחינת יחיד, יחיד דוקא, שהוא למעלה גם מבחינת אחד, כידוע ההפרש בין אחד ליחיד19, שמצד בחינת אחד יש תפיסת מקום למציאות העולמות אלא שהם בטלים, משא"כ מצד בחינת יחיד אין שום מציאות לעולם כלל. ומצד התקשרות היחידה עם יחיד, נמשך זה גם בבחינת יחידה, שמצדה אין למנגד מציאות כלל, ולכן נעשית הפדי' בשלום. וזהו גם מה שפסוק זה נאמר ע"י דוד דוקא, דוד מלכא משיחא, כמבואר בכ"מ20 שאמיתית הפדי' בשלום תהי' לעתיד לבוא, שאז יקויים היעוד את רוח הטומאה אעביר מן הארץ21, בגאולה האמיתית והשלימה ע"י דוד מלכא משיחא, במהרה בימינו.
Start a Discussion