בס"ד. שיחת ש"פ פקודי, פרשת שקלים,

מבה"ח וער"ח אדר-שני, ה'תשי"ז.

בלתי מוגה

א. בשבת זו קורין פרשת שקלים – זכר לנתינת מחצית השקל.

על1 הפסוק2 "זה יתנו גו'", איתא בירושלמי3: "אמר ר' מאיר, כמין מטבע של אש הוציא הקב"ה מתחת כסא כבודו והראהו למשה ואמר לו זה יתנו, כזה יתנו" – דכיון שמשה נתקשה בו, שהוקשה למשה הענין דמחצית השקל, לכן הראה לו הקב"ה כו'.

ומבואר בתוספות בחולין4, שלמשה לא הוקשה מה פירוש "מחצית השקל", "אלא שתמה על הדבר"5 שאמר הקב"ה שיתנו "כופר נפשו"6: איך שייך ליתן כופר נפשו, הרי "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו"7, ועדיין לא נגע8.

ועפ"ז צריך להבין: כיצד נתיישב למשה רבינו הענין, איך שייך "כופר נפשו" – עי"ז שהקב"ה הראה לו "מטבע של אש" מתחת כסא הכבוד?

ב. כדי להבין ענין זה9, יש לבאר תחלה את הענין ד"מטבע של אש" מתחת כסא הכבוד, שיש בזה ג' ענינים: א) מטבע. ב) אש. ג) כסא הכבוד.

מטבע: איתא בגמרא10 ש"מטבע" הוא – חריף לצאת. זהו החילוק בין מטבע לשוה כסף: שוה כסף אינו נערך אצל כולם בשוה, שכן, האחד זקוק לחפץ זה יותר, ולכן הוא שוה בעיניו יותר, השני זקוק לחפץ זה פחות, ולכן הוא שוה בעיניו פחות, והשלישי אינו זקוק לו כלל. אבל מטבע הוא חריף לצאת, דהיינו שמטבע יש לו שווי קבוע, והוא שוה אצל הכל.

אש: ידוע החילוק בין אש לשאר היסודות. שאר היסודות יורדים למטה, ואפילו רוח שאינו יורד למטה, אבל מ"מ נשאר במקומו שבו נמצא, והרי מקומו למטה, "ורוח אלקים מרחפת על פני המים"11, ובאותו מקום נשאר הוא; אבל אש – בטבעו עולה למעלה, עד שצריכים לחפש תחבולות שונות כיצד להמשיך את האש ולהחזיקו למטה שיאיר שם12.

כסא הכבוד: בכסא הכבוד עצמו ישנם שני ענינים: א) כסא. ב) כבוד. "כסא" הוא מלשון כיסוי, כמ"ש בספרים13. "כבוד" פירושו שהכסא מוסיף כבוד. ועד"מ במלך בשר ודם, שעי"ז שיושב על כסא כבודו הרי זה מוסיף כבוד.

לכאורה הרי הם ענינים הפכיים, כי כבוד בא ע"י התגלות דוקא. בשעה שהמלך מגלה את גדולתו, הרי הוא מטיל פחד על כולם, וכולם נותנים לו כבוד. משא"כ בשעה שהוא נחבא ונסתר, אין זה פועל כבוד כלל, ואדרבה. וא"כ, מהו החיבור ד"כסא הכבוד", הרי אלו ענינים הפכיים?

אך הענין הוא, כלשון המגיד14, שאם הי' מאיר רוב וגודל הבהירות שלמעלה, לא היו נבראים יכולים לקבל ממנו. ולכן מוכרח להיות כיסוי המעלים ומסתיר על הבהירות. אבל אין זה העלם והסתר לגמרי, אלא רק מעלים ומסתיר על האור שלמעלה ממה שהנבראים יכולים לקבל, ועי"ז מתגלה האור שבערך הנבראים, וגילוי זה פועל בהם שיתנו כבוד להקב"ה.

וזהו ג"כ ענין הכסא כפשוטו: על כסא יושבים, וידוע שישיבה הוא ענין השפלה. כשאדם עומד הרי הוא גבוה יותר, וישיבה היא השפלה. וזהו ענין כסא הכבוד, שהקב"ה מצמצם ומשפיל את עצמו לנבראים15.

על כך מורים גם האותיות "כסא" ב"כסא הכבוד" – כס אל"ף16: האל"ף – אור אין-סוף ברוך הוא, אלופו של עולם – מתכסה בה"כס", ועי"ז מתגלה לנבראים.

וזהו ענין כסא הכבוד – החיבור דהקב"ה עם נבראים, ראשית התגלות אור אין-סוף ברוך הוא בנבראים (כידוע דכסא הכבוד הוא בבריאה17, עולם הכסא18).

ג. הגילוי דכסא הכבוד מעורר בנבראים שתי תנועות שונות – רצוא ושוב.

רצוא: כיון שנבראים מרגישים הפלאת אלקות ("די רייכקייט פון ג-טלעכקייט"), שאינם יכולים להכילה בהכלים שלהם, לא בשכל ולא בהרגש הלב, הרי זה מעורר אצלם רצוא וכליון, שיוצאים מהכלים וההגבלות שלהם, ורוצים להכלל באלקות.

– המדריגה שלמעלה לגמרי מכסא הכבוד, לא שייך שתעורר כלות הנפש, דמכיון שהיא באין-ערוך לגמרי, לא שייך להרגיש אפילו הפלאה בזה. אבל המדריגה דכסא הכבוד, שייך שיורגש, על-כל-פנים, ההפלאה שבזה –

שוב: בידעם את הרצון והכוונה דהקב"ה, ש"נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"19, שלכן העלים עצמו ע"י כסא הכבוד, כדי להיות נמשך בנבראים20 – הרי זה מעורר תנועה של שוב, לעמוד בקבלת עול ולקיים תורה ומצוות כאן למטה.

ד. שתי התנועות דרצוא ושוב הן גם שני הענינים ד"מטבע" ו"אש":

רצוא הוא הענין ד"אש", שטבעו לעלות למעלה – רצוא וכליון לעלות למעלה. שוב הוא הענין ד"מטבע", שחריף לצאת – מתקבל אצל הכל ושוה אצל הכל.

כי, החילוק בין רצוא ושוב הוא:

רצוא הוא מצד הרגש הנברא. הוא מרגיש את ההפלאה דאלקות כפי שהוא למעלה ומופלא מהכחות שלו, וזה מעורר בו כלות הנפש. ובמילא ישנם בזה חילוקי מדריגות, כי הרצון והכליון תלוי לפי גודל ההבנה וההרגש בהעילוי וההפלאה דאלקות לגבי רצונו, שכלו ומדותיו.

משא"כ העבודה דשוב – אינה מצד השערת הריחוק והפלאת אלקות לגבי ההגבלות שלו, אלא מצד קבלת עול מלכות שמים, שרצונו למלא את רצונו של הקב"ה, וממילא הרי זה שוה אצל הכל.

עוד טעם לכך ש"מטבע" מורה על "שוב": "מטבע" הוא מלשון טבע.

שני הפירושים ב"מטבע" קשורים זה בזה, כי, מה שמטבע הוא חריף לצאת, ויש לו שווי קבוע – אין זה תלוי בהרגש כל אדם המשתמש בו, אלא זהו "טבע" ותוצאה מתכונות חומר המטבע וכיו"ב, ולכן הרי זה בשוה לריבוי בני-אדם השונים זה מזה בכל שאר עניניהם. וזהו הענין ד"שוב" וקבלת עול – השוואה בכל אחד ואחד, ובאה מההכרה שהקב"ה רוצה, כביכול, "דירה בתחתונים" בעולם, בגשם ובלבושי הטבע.

ה. התכלית היא, שיהי' "מטבע של אש" – החיבור ד"מטבע" ו"אש" יחד.

בטבע בני-אדם, בשעה שעושים ענין מצד ההרגש – יש בזה חיות והתלהבות (שזהו טעם נוסף על כך שרצוא נקרא בשם "אש", מצד החיות וההתלהבות שבאש), אבל בשעה שעושים ענין מצד קבלת עול – אין בזה להט ("קאָך") וחיות21.

אבל צריך להיות "מטבע של אש", שני הענינים יחד, שיהי' "מטבע", קבלת עול, ויחד עם זה שיהי' בזה התלהבות ולהט. הלהט יהי' לא בענינים שהוא רוצה, אלא בענינים של קבלת עול מלכות שמים.

ו. כיצד פועלים שיהיו שני ההפכים יחד? – הנה בכח הנברא אין זה אפשרי, אלא ענין זה הוא מצד התגלות האלקות בנבראים, שהוא נושא הפכים.

וזהו פירוש "מטבע של אש" מתחת כסא הכבוד: מנין בא ה"מטבע של אש" – מתחת כסא הכבוד, שהוא ראשית התגלות אלקות בנבראים, כנ"ל.

בפרטיות בנשמות ישראל – הנה כסא הכבוד הוא עצם הנשמה החצובה מתחת כסא הכבוד22, שבה הוא הניצוץ קטן שבבורא23. ומצד זה ישנה העבודה ד"מטבע של אש".

ז. עפ"ז יובן, שהראה לו הקב"ה מטבע של אש מתחת כסא הכבוד, הי' מענה לתמיהתו של משה רבינו איך אפשר שיהי' "כופר נפשו".

כי, ענין החטאים והפגמים, אפילו חטא העגל, אינם נוגעים אלא בגילויים, אבל עצם הנשמה הרי היא תמיד בשלימות, "וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך"24. וע"י העבודה ד"מטבע של אש", חיבור רצוא ושוב, שבאה מתחת כסא הכבוד, עצם הנשמה – הרי היא פועלת גם בהגילויים, שנעשה כפרה מלשון קינוח25, שמסיר את כל הפגמים, ויתירה מזה, עד שנעשה רצוי כמו קודם החטא26.

ח. ע"פ הביאור האמור בענין מחצית השקל, יובנו כמה פרטי דינים שהיו במחצית השקל27:

א) הדין במחצית השקל הוא – "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט"28. לכאורה, להיותו עשיר, מדוע באמת "לא ירבה"? ויתירה מזה אינו מובן: כיון שממחצית השקל לקחו קרבנות ציבור, והדין בקרבנות הוא ש"עשיר שהביא קרבן עני לא יצא"29 – מדוע "העשיר לא ירבה"?

אבל לפי המבואר לעיל מובן: החילוק בין עשיר לעני הוא רק בכחות הגלויים, אבל מצד למעלה מכחות הגלויים, ועאכו"כ מצד העצם – הרי "כולן מתאימות ואב אחד לכולנה וכו'"30, ובשעה שיש צורך בעבודה שמצד העצם – הכל הם בשוה.

ב) מחצית השקל היו צריכים ליתן כסף דוקא, ולא שוה כסף31 – כי עבודה שמצד עצם הנשמה, שבזה אין שום חילוקים, צריכה להיות מכסף דוקא, מטבע שחריף לצאת, שוה אצל הכל.

ג) ממחצית השקל לקחו קרבנות ציבור, ולא קרבנות יחיד32. בקרבנות יחיד ישנה התחלקות, ו"עשיר שהביא קרבן עני לא יצא". קרבנות ציבור הם ענין מצד התאחדות וכללות ישראל, שכל ישראל יחד הם "קומה שלימה"33.

ד) ממחצית השקל עשו את אדני המשכן דוקא, ולא יריעות וקרשים. יריעות וקרשים היו איש כפי נדבת לבו, כיון שיריעות וקרשים שייכים לכחות הגלויים שיש בהם התחלקות, משא"כ אדני המשכן, יסוד המשכן, ענינם בעבודת ה' הו"ע דקבלת עול34.

ט. לאחר חורבן בית המקדש הוחלפה מצות מחצית השקל בצדקה35. מצינו שנתינת הצדקה היא בבוקר קודם התפלה, כמאמר רז"ל36 "יהיב פרוטה לעני והדר מצלי".

השייכות דתפלה וצדקה היא: א) "תפלות כנגד תמידים תקנום"37, ותמידים הם קרבנות ציבור. ב) תפלה היא יסוד העבודה דכל היום (שהרי זוהי התחלת כללות עבודת היום)38, ותופסת את כל האדם "עד מיצוי הנפש", כלשון הספרי39. ובמילא מובנת השייכות דצדקה, שכוללת "כל נפשו החיונית כו' חיי נפשו כו'"40, לתפלה41.

י. כשם שמחצית השקל הוא החיבור ד"מטבע ו"אש", כן הוא גם בצדקה.

צדקה פירושה שנותן את כספו לעני. השגת הכסף נמשלת לאש, שהרי על כסף זה התייגע או, עכ"פ, הי' יכול לקנות בכסף זה חיי נפשו40, ובמילא הרי הוא שקוע בו בלהט ("פאַרקאָכט אין דעם") מתוך התלהבות וחיות42.

והוא נותן זאת לעני דלית לי' מגרמי' כלום43, דהיינו שאין לו שום סיבה וטעם44 על הנתינה (שהרי אם נותן מצד טעם, אין זה ענין של נתינת צדקה לעני בטהרתה, וגם הלה כבר אינו עני "דלית לי' מגרמי' כלום", שהרי יש בו איזה ענין שמצד זה מגיע לו שיתנו לו), אלא מצד קבלת עול בלבד.

ונמצא שזהו ענין של "מטבע של אש" – הוא נוטל את ה"אש", החיות שלו, ועושה ממנו "מטבע", קבלת עול.

ויתירה מזו – הקבלת עול גופא היא מתוך חיות והרגש, שהרי צריך להיות "מפייסו"45, ההרגש. אלא שההרגש אינו מצד ענין שמגיע להזולת, אלא מצד קבלת עול.

וזהו שצדקה נקראת "מטבע של אש", מצד שני טעמים: א) הוא נותן את חיותו בשביל קבלת עול. ב) הקבלת עול גופא היא בחיות.

וכיון שהחיבור דשני ההפכים בא מצד קבלת עול ועצם הנפש כנ"ל, הרי זה נעשה "כופר נפשו", "וחטאך46 בצדקה פרוק"47, שנעשה כפרה על כל החטאים, וגם חטא העגל שהוא דוגמת חטא עץ הדעת48, וגרם סילוק השכינה49, וע"י צדקה מכפרים על כל החטאים, עד שיתרצה לו לראות פני המלך, "אחזה פניך"50, השראת השכינה, כמ"ש51 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"52, בתוך כל אחד ואחד מישראל53.

* * *

יא. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי תשא גו'.

* * *

יב.54. מפרשת55 פקודי נכנסים לפרשת ויקרא.

השייכות דב' הפרשיות היא:

בסוף פרשת פקודי מדובר אודות הענן שהי' על המשכן. "ענן" הוא העלם, שמנע ממשה רבינו להכנס לאוהל מועד, "ולא יכול משה גו'"56. ולאח"ז "ויקרא אל משה"57 – קריאה היא ענין של גילוי, הגילוי שלאחר ההעלם58.

הגילוי שלאחר ההעלם הוא למעלה יותר מגילוי כשלעצמו, כידוע59.

יג. ענין הגילוי שלאחר ההעלם בעבודת האדם הוא עבודת התשובה. התשובה באה לאחר שהאדם התרחק מאלקות – העלם. ותשובה פירושה השבה למקומו – גילוי.

גם בתשובה – כמו בגילוי שלאחר ההעלם – נעשה "כפלים לתושי'"60, עד לתכלית התשובה – "זדונות נעשו לו כזכיות"61, "אתהפכא חשוכא לנהורא"62.

יד. וזהו גם הביאור בזה ש"במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אין יכולים לעמוד שם"63:

לצדיקים יש זכויות. ובזה גופא ב' מדריגות: א) ההמשכה ע"י מצוות עשה, שהיא הקו ד"ועשה טוב". ב) ההמשכה ע"י מצוות לא-תעשה, הקו ד"סור מרע", אבל אין זה אלא דחיית הרע64, ולא הפיכת הרע עצמו לטוב. בענין ועבודה של גילויים ישנם הגבלות – רע נשאר רע, ומחוייבים לדחותו. אבל תשובה, שמגעת בעצם הנפש, וכן למעלה בהעצמות – שם אין שום הגבלות65. זדונות עצמם נעשים זכיות.

וזהו הענין דתכלית הקריאה שבאה לאחר ההעלם – לא לדחות ולהסיר את ההעלם, אלא ש"לילה66 כיום יאיר"67.

טו. וזוהי הוראה לכל אחד ואחד בעבודתו, שבכל מצב שבו נמצא, אסור לו להתייאש חס-ושלום, אלא אדרבה – ע"י ההעלם אפשר להגיע לגילוי נעלה יותר.

וכן בנוגע לדורות בכלל, שמקשים קושיא68: הרי היו דורות טובים בהרבה מדורנו ("אַ סאַך שענערע ווי היינט"), ואעפ"כ היו עדיין רחוקים מהגאולה, וא"כ, איך אפשר להבין שדוקא בדור זה, ד"אכשור דרא בתמי'"69, תבוא הגאולה?

והמענה לזה – אדרבה, היא הנותנת, כנ"ל.

לפנות בוקר השינה היא חזקה יותר, ואז צריך להתחזק ביותר לא להרדם חס-ושלום70 ולהתעורר לאור הבוקר, עד שנזכה ל"לילה כיום יאיר"71.