בס"ד. שיחת ש"פ חוקת-בלק, י"ב תמוז, ה'תשכ"ב.

א. על1 הפסוק2 "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" – הרי אע"פ שבתרגום ומדרשים3 איתא שקאי על משיח, הנה בירושלמי4 מפרש זאת על כל אחד מישראל.

וכפי שכבר דובר פעם5, שאין סתירה בדבר – ע"פ מ"ש בספר מאור עינים6 בשם הבעש"ט, שבכל אחד מישראל יש חלק מנשמת משיח. ועפ"ז מתאימים ב' הפירושים, ובאמת ענינם אחד.

ואין הכוונה שניצוץ משיח שבכל אחד מישראל הוא ענין שנשאר בהעלם – דכיון שהירושלמי אומר זאת על הפסוק "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל", שבו נאמר הלשון "דרך" ו"קם", הרי זה ענין שבא בגילוי; יש בכחו של כל אחד מישראל לגלות ניצוץ משיח שבו.

וכוונת הדברים באותיות פשוטות – שיש בכחו של כל אחד מישראל (ע"י תורה ומצוות) לקרב ולהביא גילוי המשיח בפועל. כי, ע"י התורה ומצוות הרי הוא פועל זיכוך בעולם, ממעט את רוח הטומאה, "מעט מעט אגרשנו"7, עד שיקויים היעוד8 "את רוח הטומאה אעביר (לגמרי) מן הארץ" בביאת המשיח, והוא מגלה טוב וקדושה בעולם, עד שיקויים היעוד9 "מלאה הארץ (שתהי' מלאה לגמרי) דעה את הוי' כמים לים מכסים".

וכן איתא בגמרא בנוגע למצוה הראשונה שבתורה – מצות "פרו ורבו"10 – "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף"11, כלומר, שכל הנשמות שבאוצר (העליון) ששמו גוף12 יומשכו ויתלבשו בגופים כאן למטה.

וכשם שענין זה נאמר בגמרא בנוגע למצוה הראשונה, "פרו ורבו", כן הוא גם בנוגע כל המצוות שבתורה, כי כל המצוות ענינם הוא מצות פרו ורבו13:

מצות "פרו ורבו" ענינה – שממשיכים את הנשמה ומגלים אותה כאן למטה, שהרי הנשמה היתה גם מקודם לכן, אלא שהיתה באוצר הנשמות, וע"י קיום מצות פרי' ורבי' ממשיכים ומגלים אותה כאן למטה. וכן הוא גם ענין כל המצוות – שמגלים את הניצוץ אלקי שנמצא בהדבר הגשמי שבו נעשית המצוה; ע"י קיום המצוה בא הניצוץ בגלוי כקטן שנולד14.

וזהו שיש בכחו של כל אחד מישראל לקרב את הגאולה ע"י קיום כל מצוה.

אלא שיש רק צורך להבהיר – כמדובר בשבת שלפנ"ז15 – שהמצוות צריכים להיות מעשים טובים ומאירים, שהרי יכולה להיות מציאות שלא זו בלבד שאינו פועל זיכוך בעולם ע"י המצוות, אלא אדרבה, שמוסיף חיות בקליפות לפי שעה, כמבואר בהלכות תלמוד תורה לרבינו הזקן16, כך שמוסיף בהחושך. ובפשטות – שכאשר ניתוסף אצלו ישות וגאוה ע"י לימוד התורה וקיום המצוות, נמצא, שע"י המצוה הרי הוא מוסיף בקליפות, ב"אל זר אשר בקרבך"17, אשר "אין אני והוא יכולים לדור"18.

ולכן יש צורך בהקדמת עבודת התפלה, שמבהרת ומבטחת בנוגע ללימוד התורה וקיום המצוות שלאח"ז, שלא זו בלבד שלא יוסיפו בו ישות להתגשם ע"י התורה ומצוות, אלא אדרבה, שיפעלו בו זיכוך וביטול, שיזדכך ע"י התורה ומצוות, וכמו שנתבאר בארוכה בשיחת שבת פרשת קרח15.

וכאשר ישנה הקדמת עבודת התפלה, שאז המעשים הם טובים ומאירים – הנה ע"י כל מצוה מגרשים לאט לאט את החושך ומוסיפים אור בעולם, ועי"ז פועלים את קיום היעוד "את רוח הטומאה אעביר מן הארץ"8, ו"מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים"9.

ב. אך עדיין צריך ביאור:

כיצד יש בכחו של יהודי לזכך את העולם ע"י קיום המצוות, בה בשעה שהעולם "אקדימא טעניתא"19, שהרי העולם נברא קודם בריאת האדם שנברא ביום הששי, ואפילו ביום הששי גופא היתה מציאות העולם כמה שעות קודם שנברא האדם?

אך על זה נאמר לפני הפסוק "דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל" – "כי מראש צורים אראנו ומגבעות אשורנו"20:

נשמת כל איש ישראל, אפילו אנשים כערכנו, שרשה "מראש צורים"; היא קשורה עם "הוי' צורי וגואלי"21, וכמבואר בחסידות22 ששרש הנשמות הוא מפנימיות המחשבה, ולכן כל איש ישראל הוא בעל-הבית על כל העולם, כיון שבריאת העולם היא מבחינת הדיבור – "בדבר הוי' שמים נעשו וגו'"23, ואפילו ע"פ המבואר שזהו מבחינת המחשבה, הרי זה רק מחיצוניות המחשבה, ושורש נשמות ישראל הוא מפנימיות המחשבה, ולכן יש בכחו לשנות את כל העולם.

וזהו מתאים גם עם פירוש המדרש24 על פסוק זה, שצורים אלו האבות וגבעות אלו האמהות, כי, הקשר של נשמת כל אחד מישראל עם "הוי' צורי וגואלי" נעשה ע"י האבות והאמהות, שמהם בא ענין זה בירושה – "מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו"25; הם הורישו לנו את הענין ד"צורי וגואלי", בחינת פנימיות המחשבה, שעי"ז נעשה כל אחד מישראל בעל-הבית על כל העולם.

ואע"פ שענין זה הוא מצד הנשמה שבבחינת פנימיות המחשבה, שזוהי הנשמה אפילו טרם שירדה למטה – הנה כיצד נעשה הענין ד"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל", גילוי גאולה העתידה – אין זה כאשר הנשמה היא למעלה, אלא דוקא כאשר הנשמה יורדת למטה. והיינו לפי שהכוונה היא – דירה בתחתונים דוקא.

כאשר הנשמה היא למעלה, הנה הן אמת שגם שם ישנה מעלת הנשמה שנחלקת מבחינת "צור", אבל אז אינה קשורה עם "תחתונים"; אבל כאשר הנשמה הבאה למטה ועובדת עבודתה, אז דוקא נשלמת בפועל הכוונה ד"דירה בתחתונים" – הכוונה דבחינת "צור", ומביאה את הגאולה העתידה.

וכהמאמר דלעיל: "אין בן דוד בא עד שיכלו כל נשמות שבגוף". לא מספיק מציאותה של הנשמה כפי שנמצאת באוצר הנשמות שנקרא "גוף", או כפי שנמצאת תחת כסא הכבוד וכו'26, אלא היא צריכה לבוא למטה, וזה דוקא פועל ביאת בן דוד.

ג. עפ"ז יובן גם גודל השמחה של הולדת. דלכאורה:

כשמדובר אודות כלל ישראל, מובן, שאצלם הרי זה שמחה גדולה – כיון שניתוסף עוד יהודי בעולם;

אבל כשמדובר אודות הנולד עצמו, הרי לכאורה אדרבה, איפכא מסתברא – בשבילו הרי זו ירידה גדולה, וכדאיתא בגמרא27 שבהיות העובר במעי אמו "נר דלוק לו על ראשו כו' ומלמדין אותו כל התורה כולה", ובפרט ע"פ המבואר בקבלה ובחסידות הפלאת מעלת מצב הנשמה כמו שהיא למעלה, שבזה נכלל בכללות גם הזמן שהנשמה היא בעיבור במעי אמו, כך, שלגבי הנשמה של הנולד הרי זו ירידה גדולה – הן בקו של "סור מרע" והן בקו של "עשה טוב": בנוגע ל"סור מרע" – הרי איתא בגמרא28 שעובר אין לו יצה"ר, דאל"כ, הי' "בועט במעי אמו ויוצא"; ובנוגע ל"עשה טוב" – הרי בהיותה בעיבור יש לה גילויים נעלים ביותר, שמלמדין אותו כל התורה כולה – וא"כ מהי השמחה אצל הנולד עצמו?

ובהכרח לומר שכיון שזוהי שמחה ע"פ תורה, הרו זו שמחה לא רק עבור כלל ישראל, ולא רק עבור ההורים, אלא זוהי שמחה עבור כל אחד, גם עבור הנולד עצמו.

ויובן ממה שמצינו בגמרא במסכת סנהדרין שני מאמרים בנוגע לחילוק בין עובר לנולד: במקום אחד29 איתא ש"בן נח נהרג כו' אף על העוברין", וטעם הדבר, לפי שגם עובר נקרא "אדם". ובמקום נוסף30 מפרש רש"י שישראל אינו נהרג על העובר לפי שעובר "לאו נפש הוא". כלומר: החילוק בין עובר לנולד הוא – שעובר יש לו אמנם המעלה של "אדם", אבל לא "נפש".

בין התוארים אדם איש גבר אנוש – איתא בזהר31 ומבואר בחסידות32, שתואר "אדם" הוא הדרגא היותר נעלית. ועובר יש לו גם המעלה של "אדם". בנוגע למעלת אדם – איתא בזהר33 ובחסידות34 – מיוסד על הפסוק35 "זכר ונקבה בראם גו' ויקרא את שמם אדם", ש"אדם" הוא בחיבור ב' הפכים (דכר ונוקבא, נשמה וגוף). וענין זה ישנו כבר גם בעובר, שהרי יש לו גוף, ובפרט בסוף העיבור, וכדאיתא בגמרא27 ש"ראשו מונח לו בין ברכיו כו'", כך שישנו כבר ראש עם ברכים וציור כל רמ"ח אברים, ויש לו גם נשמה הקשורה עם הגוף, ולכן הרי הוא כבר "אדם" – חיבור ב' הפכים דנשמה וגוף.

ואף שנקרא אדם, מ"מ, אינו נפש. ולכאורה: נפש הוא ענין החיות, והרי עובר יש לו גם חיות, וכדאיתא בגמרא27 ש"אוכל ממה שאמו אוכלת ושותה ממה שאמו שותה", וכן גם בנוגע לחיים רוחניים, וכדמוכח מהמאמר שמלמדין אותו כל התורה כולה, וא"כ, מדוע אינו נקרא נפש?

אלא החילוק בין עובר לנולד הוא – שעובר, אף שאוכל ושותה, הרי זה ממה שאמו אוכלת ושותה, ואין זה בירורים משלו, כי אם מה שהכינו עבורו36. ובשעה שנולד, אזי מתחיל ענין העבודה, בירור ויגיעה בכח עצמו, שזוהי מעלה נפלאה ביותר, שלכן הי' כל ענין ירידת הנשמה למטה, כדי שתהי' עבודה בכח עצמו. הקב"ה הוא הרי עצם הטוב, וטבע הטוב להטיב37, והי' צריך לכאורה ליתן את כל הגילויים מבלי לדרוש עבודה? אלא הטעם הוא – שאדרבה – מצד היותו עצם הטוב ותכלית הטוב הוא שלא יהי' "נהמא דכיסופא"38, ולכן נותן את כל הענינים ע"י עבודה דוקא39.

וזהו החידוש של נולד על עובר – חיות וחיים שע"י יגיעת עצמו, שדוקא אז הרי הוא עצמו – נפש. אצל עובר אין כל ענין העבודה, זהו ענין שנעשה רק כאשר נולד.

וזהו גודל השמחה בעת ההולדת – לא רק שמחה להורים, אלא גם שמחה עבור הנולד עצמו, כי, אע"פ שבהיותו בעיבור היו לו כל הגילויים הנעלים כנ"ל, הרי לא הי' ענין העבודה, אלא אוכל ושותה ממה שאמו אוכלת ושותה, ואין זה משלו, ואילו בצאתו לאויר העולם מתחיל אצלו ענין העבודה.

ואע"פ שחיוב המצוות מתחיל רק לאחרי כן – משעה שהגיע לחינוך עכ"פ, ולא ברגע שנולד, הרי בעצם היציאה לאויר העולם הרי הוא כבר אוכל ושותה ומברר בעצמו, וכן הוא גם ברוחניות הענינים, שמתחיל כבר בכח ענין העבודה ויגיעה בכח עצמו, וההכנה לזה גם בפועל,

(קיום מ"ע דת"ת לכשיגדל – ע"י שמשידע לדבר אביו למדו תורה וכיו"ב. ומקודם לזה – יונק ומברר זה, ועי"ז גדל גופו – בו מקיים אח"כ תומ"צ).

ד. עפ"ז יובן גם דין הגמרא שבן נח נהרג על העובר, ואפילו עובר של בן נח, וישראל פטור על העובר, אפילו על עובר של ישראל, כפי שלמדים זאת מהפסוק40 "ולא יהי' אסון גו'".

החילוק בין ישראל לבן נח הוא – כלשון המורגל – שאומרים על זה "להבדיל", והיינו, שאין זה חילוק שבהדרגה, שיהודי הוא למעלה יותר במדרגה, אלא זהו ענין שהוא באופן של "להבדיל" – שני סוגים שונים לגמרי. והמדובר הוא מצד הגוף, שהגוף של איש הישראלי הוא סוג אחר לגמר מהגופים שלהם. וכדברי הגמרא במסכת שבת41, "עכו"ם כו' כיון דאכלין כו'" לכן גם הגופים שלהם הם באופן כזה. ואע"פ שרבינו הזקן מבאר בתניא42 ש"ובנו בחרת" נאמר על הגוף דוקא, כי בחירה שייכת דוקא בין דברים שיש להם התדמות, וזה שייך על הגוף, לפי שנדמה בחומריותו לגופי אומות העולם – הרי הפשט בתניא הוא, שבחומריותו, בחיצוניות ובגלוי, נדמה כך, אבל בפנימיות יש בודאי חילוק גדול, ועד שהם שני סוגים שונים כנ"ל, וכדברי הגמרא הנ"ל שיש חילוק בדין בנוגע לגוף אומות העולם: "חביל גופייהו".

וזהו מצד הגוף, ומכל-שכן מצד הנשמה – שהם הפכיים לגמרי, שהרי הנפש שלהם היא מג' קליפות הטמאות, ואילו נשמת ישראל היא מהקדושה.

עובר – נקרא אדם, כנ"ל, כיון שיש בו כבר גוף ונפש. וא"כ מובן החילוק בין עובר של בן נח לעובר של ישראל, והחילוק הוא, הן מצד הגוף – שגופו של עובר ישראל הוא "להבדיל" מגופו של בן נח, להיותו סוג אחר לגמרי, והן מצד הנשמה, שנשמת עובר ישראל היא בסוג הפכי מנשמת עובר בן נח.

וא"כ, איך יתכן שבן נח מחוייב אפילו על עובר של בן נח, ויהודי אינו מחוייב אפילו על עובר של ישראל?

ויובן בהקדם כללות החילוק בין ישראל לאומות העולם:

יהודי – אינו "אמצעי" בשביל איזה דבר, אלא בו בעצמו היא התכלית43. וכל הענינים שבכל ההשתלשלות נבראו בשביל יהודי: "בראשית ברא גו' את השמים ואת הארץ"44, בשביל ישראל שנקראים ראשית45.

כלומר, שכל הענינים הם דברים טפלים. כל הענינים שהם כאן למטה וכל הענינם שבכללות ההשתלשלות עם כל הגילויים, "מיטן גאַנצן פּאַראַד" – שכל זה נכלל ב"את השמים ואת הארץ", כדאיתא בזהר46 – הרי זה טפל, בשביל ישראל, והעיקר הם ישראל, שאינם בשביל איזה דבר, אלא התכלית היא בהם עצמם.

ואע"פ ש"נבראתי לשמש את קוני"47 – הרי אין הפשט שיהודי הוא דבר טפל ח"ו, כי, מה שתכליתו לשמש את קונו, אינו דבר אחר ממנו. זוהי מציאותו. ע"י אורייתא – נעשים ישראל וקוב"ה (קונו) כולא חד48; הוא לא דבר טפל לדבר נוסף, אלא זוהי מציאותו.

וזהו גם דיוק הלשון "לשמש את קוני" – לא לשמש את בוראי, יוצרי, עושי, אלא קוני דוקא – כמבואר בתורה אור49 בענין ההפרש שבין בורא יוצר עושה לקונה, שבבורא יוצר ועושה, הנברא הוא מהות אחר, משא"כ קונה – אין זה דבר חדש, ובעולמות – הרי זה אצילות, עולם האחדות. ענין הקנין הוא – שנקנה להקונה אותו, ואין לו מציאות לעצמו.

ועפ"ז יובן הטעם שבן נח נהרג על העובר ולא ישראל:

החילוק בין עובר לנולד הוא – כאמור לעיל – שעובר אינו מציאות לעצמו, אלא הוא דבר טפל; או טפל לאמו (ירך אמו), או טפל להמציאות שתיוולד לאחרי כן, שאז נשלמת כוונתו, אבל בהיותו עובר, אין בזה עדיין הכוונה. וכיון שכל מציאותו היא טפל: "ועמדו זרים ורעו צאנכם"50, דכל הבריאה היא בשביל ישראל – לכן נוגע אצל בן נח גם דברים טפלים, ונהרג על העובר; משא"כ ישראל שמציאותו היא עיקר – לא שייך שייהרג בשביל עובר, כי לא שייך לבטל עיקר בשביל טפל.

אמנם יש איסור גם בנוגע לעובר, כיון שמציאות העובר היא הכנה שמזה תהי' מציאות של נולד, וישנו כבר הענין בהעלם; אבל עונש מיתה הוא – ככל העונשים שבתורה – רק על ענין שבגילוי דוקא, ובגילוי הרי הוא רק טפל, כנ"ל.

ה. וזוהי המעלה של הולדת, שהיא שמחה גדולה, כנ"ל, כי, בהולדה מתחיל ענין העבודה בכח עצמו, שעבודה זו פועלת זיכוך העולם ומקרבת את הגאולה העתידה, כנ"ל.

ואע"פ שהכח על זיכוך העולם הוא מצד הנשמה, בחינת "מראש צורים", כנ"ל, שישנו בנשמה בהיותה עוד למעלה, מ"מ, מתי מתחילה (הנשמה) למלא את תפקידה לעשות דירה בתחתונים בפועל – הרי זה משעת הלידה, שאז מתגלית בעולם; משא"כ בשעת העיבור אין עדיין ענין זה, ומבלי הבט על גודל מעלת הנשמה, אפילו נשמה גבוהה ביותר – הרי בעולם שורר עדיין חושך, וברגע הלידה – אז מתחיל הגילוי בעולם.

ולכן מצינו גבי משה רבינו, ש"בשעה שנולד נתמלא הבית כולו אור"51: אע"פ שגם קודם הלידה הי' העובר נמצא בבית, מ"מ, הי' חושך בבית; ורק ע"י הלידה דוקא נתמלא הבית כולו אור, כיון שבלידה מתחיל ענין העבודה שצריכה הנשמה לפעול בעולם.

ולכן איתא גם בזהר (פרשת בלק52) על פסוק53 "אספרה אל חוק גו' אני היום ילידתיך", שקאי על לידת המשיח, ולא משיח בן יוסף, אלא משיח בן דוד. ולכאורה, מהי השייכות עם "אני היום ילידתיך" לפי פשטות הכתוב? – וע"פ הנ"ל יובן, כי, בלידת הנשמה, כאשר הענין ד"מראש צורים אראנו" בא למטה, ולא בעיבור אלא בלידה דוקא – כאן מתחיל הענין ד"דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל", ועד "וישראל עושה חיל"54, דקאי על הגאולה העתידה, כמבואר בכ"מ55.

ו. וזהו גם מ"ש56 "טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו" – דלכאורה, מהי השייכות בין שני הענינים?

אך הענין הוא57 – ש"שמן" קאי על מעשה המצוות, וכמ"ש בזהר58 והובא בתניא59 על פסוק60 "ושמן על ראשך אל יחסר". ו"שם" היינו כמאמר רז"ל61 "הלך הקב"ה מהלך ת"ק שנה לקנות לו שם". ועז"נ "טוב שם משמן טוב" – שעבודת האדם אינה בשביל עצמו, אלא כדי לפעול ולהקנות שמו של הקב"ה. וכיצד נעשה ה"טוב שם" – "משמן טוב", מקיום המצוות, מעשים טובים.

וכן הוא בנוגע (לחציו השני של הפסוק) – "ויום המות מיום הולדו":

ביום ההולדת לא יודעים עדיין מה יהי' בפועל, אבל בבוא "יום המות", ורואים שזהו באופן ד"ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך"62, ש"יציאתך מן העולם כביאתך לעולם"63 ועוד יותר מזה – אזי נגמר הענין; אבל מניין בא כל זה – "מיום הולדו", והיינו, שביום ההולדת נמצאים כבר בכח ונכללים כל עניני העבודה שיעבוד בעלמא דין, וכאמור לעיל, שב"היום ילידתיך" ישנו כבר הכל – ועד גם גילוי המשיח.

וכאמור לעיל בנוגע למשה רבינו, שמשנולד נתמלא הבית כולו אור, ועד"ז גם באתפשטותי' דמשה שבכל דרא ודרא, כדאיתא בתיקוני זהר64, ועד כמש"נ הלשון במקום אחר65, "כמו שמש המאיר מתחת לארץ לששים ריבוא כוכבים":

י"ב תמוז הוא יום הולדת של הרבי. – כל זמן העיבור, הנה מבלי הבט על מעלת הנשמה מצד עצמה, ומעלת ההורים שנולד מהם, כך, שמובן שבשעת העיבור הי' הענין דמלמדין אותו כל התורה כולה במדריגה נעלית ביותר – הרי ענין זה לא שייך בנוגע ל"בית" וה"עולם"; וביום ההולדת מתחילה ונכללת עבודתו להיות מאיר לששים ריבוא כוכבים, שזהו כללות ישראל, שנותן כח עד "לכל אשר בשם ישראל יכונה" (כהלשון שבמכתבו לי"ב תמוז66), ומכל-שכן לחסידים ומקושרים, שיוכלו לקיים תורה ומעשים טובים, ולעשות מהעולם כולו דירה לו יתברך – נתמלא הבית (דירת ה') כולו אור.

וזהו גודל השמחה שביום ההולדת של הרבי, אשר, "הימים האלה נזכרים ונעשים" "בכל שנה"67. זוהי שמחה לא רק עבור אלו שזכו ונהנו מתורתו, אלא עד לכל "אשר בשם ישראל יכונה", כיון שבלידתו התחיל להאיר לכל העולם.

ושמחה שבאה ע"י עבודת איש ישראל, בכמה ענינים היא שמחה גדולה יותר מאשר השמחה מבריאת העולם, וגדולה יותר מהשמחה דמתן-תורה – כיון שאז היו הענינים בכח ובהעלם, ועתה נתגלתה הנתינת כח להביא את כל הענינים בפועל, באופן של לידה וגילוי – "אני היום ילידתיך", וכאמור לעיל שקאי עד לגילוי המשיח בקרוב ממש.

* * *

ז. דובר אודות יום ההולדת של הרבי – ענין הקשור עם זמן. ובנוגע למקום – הקשור עם זמן – הנה מקום ההולדת של הרבי הי' במדינתנו לפנים. וכך גם בנוגע לגאולה די"ב וי"ג תמוז – שמקום הגאולה הי' במדינתנו לפנים.

כבר ספרתי פעם68, שישנה רשימה של הרבי, בעל הגאולה והשמחה, שבה רשם חזיון שחזה ביום הולדת של אביו, הרבי נ"ע, וכותב, שהרבי נ"ע אמר אז מאמר על קאַפּיטל שמונים שבתהלים – עשרים שנה לאחרי הסתלקותו. ומזה מובן, שגם לאחר ההסתלקות ישנם ביום ההולדת העליות שבכל שנה ושנה, שבכל שנה עוברים לקאַפּיטל נעלה יותר.

בקאַפּיטל פ"ג – הקאַפּיטל של הרבי הנשיא שמתחיל מי"ב תמוז זה – נאמר69: "אלקים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט גו' על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך", ומסיים: "וידעו כי אתה שמך הוי' לבדך עליון על כל הארץ".

ואיתא במדרש תהלים על הפסוק "אל דמי גו'", שזהו הענין שצדיק גוזר והקב"ה מקיים.

על כל בני ישראל נאמר70 "ועמך כולם צדיקים", ולכן, בשעה שגוזרים דבר-מה, אזי הקב"ה מקיים.

ומה גוזרים בנ"י – "אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט": אע"פ שמצד כמה ענינים יכול להיות מעמד ומצב של "דמי", "תחרש" ו"תשקוט" – גוזרים בנ"י "אל דמי לך, אל תחרש ואל תשקוט", וכאשר צדיק גוזר אזי הקב"ה מקיים.

וממשיך בכתוב לבאר במה דברים אמורים – "על עמך יערימו סוד ויתיעצו על צפוניך", ואיתא במדרש: "על עמך יערימו" – שמה שעושים ערמומית רחמנא ליצלן על בנ"י, הרי זה מצד ה"סוד", "בשביל שאנו מקיימין את התורה, שנאמר71 סוד ה' ליראיו". ו"יתיעצו על צפוניך" – כדאיתא במפרשים72 שבנ"י הם צפוניך של הקב"ה.

ואינו מובן:

הסיבה לכך ש"על עמך יערימו" – היא לא רק מצד העסק בסוד שבתורה, אלא מצד כללות הענין שבנ"י לומדים תורה, גם נגלה דתורה, ועד אפילו כל אשר בשם ישראל (ר"ת י.ש ששים רבוא א.ותיות לתורה73) יכונה, כפי שראינו במוחש, וא"כ, מהו הדיוק "סוד" דוקא?

וגם: מדוע מדגישים כאן את מעלת ישראל – שנקראים "צפוניך" דוקא?

וגם אינו מובן סיום המזמור, "וידעו כי אתה שמך הוי' לבדך עליון על כל הארץ":

"שמך הוי' לבדך" – הו"ע שלמעלה גם מבחי' סובב, שאינו שייך לגמרי לבחינת השתלשלות, וכמו שיתבאר לקמן74 בארוכה. ו"עליון על כל הארץ" – הו"ע הקשור עם ארץ, אלא שבארץ גופא הרי זה "עליון". וא"כ, כיצד מקשרים שני ענינים אלו יחדיו?

ח. והביאור בזה:

ענין המסירת-נפש שבנ"י מוסרים נפשם על התורה ומצוות, גם על גליא דתורה – הרי זה מצד בחינת סתים שבנשמה75, הקשורה עם סתים דקוב"ה ע"י סתים דאורייתא48.

וענין זה אין עשו יכול לסבול. מצד הענין של גליא בלבד עדיין אינו יכול לסבול זאת. כי, מה שמצינו ש"הלכה היא בידוע שעשו שונא ליעקב"76 – אין זה מצד נגלה עצמה, כיון שגם לעשו יש בזה חלק (דינים של ז' מצוות בני נח), אלא זהו מצד סתים דתורה וסתים דנשמה שמאיר וחודר גם את הנגלה, וע"ד שנתבאר15 בענין מעשים טובים – שבזה אין לעשו חלק, ולכן אינו יכול לסבול זאת.

וזהו מש"נ "על עמך יערימו סוד" – שהסיבה לכך ש"על עמך יערימו", היא בעיקר מצד ה"סוד".

וכן הוא בנוגע להמאסר והגאולה די"ב י"ג תמוז – שאף שהרבי מסר נפשו על כל הענינים, ועד להענין דלימוד אל"ף בי"ת כפשוטו, הרי כל זה הי' חדור בענין הפנימיות, הסתים והסוד.

וכיון שהקב"ה נותן "מדה כנגד מדה"77 – הנה מצד זה שבנ"י מעוררים בחינת סתים דנשמה ע"י סתים דתורה, הרי הם מתקשרים עם סתים דקוב"ה, ולכן נקראים "צפוניך", צפוניו של הקב"ה.

וכאמור לעיל שעשו אינו יכול לסבול זאת, ומצד זה הנה "על עמך יערימו" "ויתיעצו" – מצד ה"סוד" ו"צפוניך".

ועל זה גוזרים בנ"י "אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט", וכאשר בנ"י גוזרים, אזי הקב"ה מקיים – שמתקיים מ"ש "וידעו כי אתה גו' לבדך", "וידעו" מלשון ידיעה ומלשון שבירה, כמ"ש78 "ויודע בהם את אנשי סוכות", שנעשה שבירת הקליפות וגילוי אלקות בעולם.

ואופן הגילוי הוא ש"ידעו כי אתה שמך הוי' לבדך עליון על כל הארץ", כי, הקב"ה נותן "מדה כנגד מדה", ולכן, כשם שבנ"י מחברים בעבודתם סתים עם גליא, וכנ"ל שגם בגליא ממשיכים את הפנימיות – נותן גם הקב"ה שב"ארץ" יהי' מאיר בחי' "אתה שמך הוי' לבדך", שנמשך בעולם גופא.

וכך הי' גם בגאולה די"ב י"ג תמוז – שהיתה באופן שהגדיל והפליא הוי' לעשות בארץ79, שבארץ גופא הי' הגדיל והפליא הוי'. וזוהי ההכנה לגאולה העתידה ש"לא יכנף עוד מוריך גו'"80 "וראו כל בשר"81 – שה"בשר" יראה אלקות באופן ש"לא יכנף".

וכאמור לעיל, שהגאולה די"ב תמוז היתה במדינתנו לפנים, וכך גם עתה צריך הענין להתחיל במדינה ההיא, ששם נמצאים בנ"י במיצר היותר גדול – שבמצב של מטה מטה ביותר, מזה יתחיל "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"82, ומשם יומשך בכל העולם כולו, ש"ידעו כי אתה שמך הוי' לבדך עליון על כל הארץ", שבמטה יהי' גילוי אלקות, בגאולה העתידה ע"י משיח צדקנו בקרוב ממש.

כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן הניגון "ופרצת".

* * *

ט. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה כי מראש צורים אראנו גו'.

* * *

י. בתפלת83 מנחה מתחילין לקרוא פרשת פנחס – זה אליהו84, שיבוא לבשר אודות הגאולה העתידה בקרוב ממש.

שייכותו של אליהו הנביא לבשורת הגאולה, מובנת גם ע"פ משנת"ל85 החילוק בין משה ואלי', שמשה רבינו, אע"פ שכשנולד נתמלא הבית כולו אור, הרי זה לא חדר בהגשמי עצמו, שלכן הי' גופו טעון קבורה, משא"כ אלי', בחינת (ובגימטריא) ב"ן, שפעל הזיכוך בגופו הגשמי, ועד שעלה בסערה השמימה86. וזהו הקשר לגאולה העתידה, שענינה הוא "וראו כל בשר", שהבשר הגשמי יזדכך כל כך עד שיראה אלקות.

וענין זה התחיל מזמן אמירת "הנני נותן לו את בריתי שלום"87. וע"ד המבואר במקום אחר88, שמיד לאחרי מתן-תורה היתה יכולה להיות הכניסה לארץ (ע"י משה ולתמיד) – אילולי הענינים שהיו בינתיים. ועד"ז כאשר נתן הקב"ה לפנחס כהונת עולם, "נותן לו את בריתי שלום", היתה יכולה להיות כבר הכניסה לארץ ע"י יהושע ולתמיד, גאולה שלימה89 – שלפני' ישנו הענין דפנחס זה אלי', מבשר הגאולה. אלא כיון שלא זכו – היו כל הענינים שאירעו עד ש"כלו כל הקיצין"90, ובמהרה בימינו יבוא אלי' הנביא מבשר טוב – ביאת משיח צדקנו, ויגאלנו בגאולה האמיתית והשלימה.

[טרם צאתו צוה כ"ק אדמו"ר שליט"א לנגן הניגון "אני מאמין"].