בס"ד. שיחת י"א ניסן, ה'תשכ"ב.

– יום הולדת הששים של כ"ק אדמו"ר שליט"א* –

בלתי מוגה

א. איתא במדרש1 "על כל נשימה ונשימה שאדם נושם צריך לקלס לבורא, מ"ט כל הנשמה תהלל י-ה2, כל הנשימה תהלל י-ה", היינו, ש"נשמה" הוא גם מלשון נשימה, כמ"ש הרמב"ם3 שעל שם זה נקראת בשם "נשמה", וזהו "כל הנשמה תהלל י-ה", שעל כל נשימה שאדם נושם צריך להלל – ליתן שבח והודי' – להקב"ה.

אמנם, למרות דברי המדרש ש"צריך לקלס כו'", הרי אין זה מנהג העולם – לא רק "מנהג העולם" מלשון העלם והסתר4, אלא גם מנהג בנ"י שמנהגם תורה הוא5.

וטעם הדבר – כדברי הגמרא6 "הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף כו'":

כל קיום העולם אינו אלא ענין נסי, כמ"ש7 "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית", ומבואר בחסידות8 שאין זה רק "בכל יום", אלא גם "בכל רגע", וכמבואר בארוכה בשער היחוד והאמונה9 ש"אילו היו מסתלקות .. כרגע ח"ו האותיות מעשרה מאמרות שבהן נבראת הארץ בששת ימי בראשית, היתה חוזרת להיות אין ואפס ממש כמו לפני ששת ימי בראשית ממש", "אלא צריך להיות כח הפועל בנפעל תמיד להחיותו ולקיימו".

אבל אעפ"כ, בששת ימי בראשית, שאז הי' ענין הבריאה במוחש הנראה לעיני בשר, הרי זה ענין היותר גדול שמעורר אמירת הלל;

משא"כ בכל יום – הרי אע"פ שיודעים בשכל שהאמת היא שבכל רגע מתהווה העולם מאין ואפס המוחלט כמו שהי' בששת ימי בראשית ממש, מ"מ, כיון שזהו "חידוש הישנות", ישנו החילוק שנקבע ע"פ הוראת הקב"ה בתורתו, שאמירת הלל תהי' לא על "חידוש הישנות" באופן ש"עולם כמנהגו נוהג", אלא רק על נס שנראה חידוש לעיני בשר, ללא צורך אפילו בהסברה שכלית.

וזהו גם אחד הטעמים לכך שאין אומרים הלל בפורים, לפי ש"אכתי עבדי אחשורוש אנן"10 – שהפירוש בזה הוא, שאז הי' הנס מלובש בדרכי הטבע, והיינו, שכפי הנראה בעיני בשר הי' ביטול הגזירה באופן שהיו זקוקים לאחשורוש שמלך על קכ"ז מדינות, והסדר הוא, שעל נס המלובש בדרכי הטבע אין אומרים הלל, אע"פ שזהו נס שיש בו מעלה יתירה כו'11.

ועד"ז בענין "כל נשימה ונשימה שאדם נושם כו'", שעז"נ "כל הנשמה תהלל י-ה" – י"ה דייקא, שזהו שם הקשור עם בריאת העולמות, הן עלמא דאתכסיא והן עלמא דאתגלייא, כדברי הגמרא במסכת מנחות12 "ביו"ד נברא העולם הבא, בה' נברא העולם הזה", כמבואר בתניא באגה"ק13 – שאין מנהגם של ישראל (שתורה הוא) לערוך ענין של "תהלל" בגלוי על כל נשימה ונשימה, אע"פ שמצד הבנת הענין לאמיתתו יש בשכלו הענין ד"תהלל י-ה" בתמידיות.

ב. אך יש בזה ענין של חידוש – ביום הולדת:

ידועה הראי' מדברי הירושלמי14 שביום הולדת של אדם "מזלו גובר", והרי הענין ד"מזלו גובר" הוא גם בנוגע לענינים גשמיים הנראים לעיני בשר, כך, שניכר יחודו של יום זה מכל ימות השנה.

וזהו גם מה שכללות הענין דיום הולדת הוא אחד הענינים שגילה כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא הדור – כפי שכבר נעתק ב"היום יום"15 ממכתבו של רבינו נשיאנו16, ש"ביום ההולדת על האדם להתבודד, ולהעלות זכרונותיו ולהתבונן בהם, והצריכים תיקון ותשובה, ישוב ויתקנם".

והענין בזה:

ביום ההולדת ישנו ענין של חידוש כח מלמעלה, ועד לענין של התגברות המזל,

– דאף ש"אין מזל לישראל"17, הרי מבואר בחסידות18 שה"מזל לישראל" הוא מבחי' שלמעלה ממציאות יש, שלכן נקרא בשם "אַיִן", והיינו, שזהו אופן נעלה יותר בענין ה"מזל"; ובזה גופא ניתוסף ענין של התגברות –

ולכן ישנו אז ענין מיוחד של נתינת-כח ועזר מלמעלה לתקן את כל מה שהי' בעבר.

ועפ"ז מובן כיצד הי' יכול להיות שיעברו מאות שנים ולא ידעו מהענין של יום הולדת בנוגע להנהגה באופן של "תהלל" בגילוי – כי, אע"פ שזוהי נתינת-כח ביותר ועד גם בענינים גשמיים, מ"מ, העיקר הוא שצריכים לנצל זאת בנוגע לעניני תשובה ותיקון העבר.

ומי לנו גדול מיום ההולדת של י"ג שנה:

בנוגע ליום ההולדת די"ג שנה, איתא בזהר19 שעז"נ20 "אני היום ילידתיך", כיון שאז נכנסת נפש הקדושה, ועד שמצינו בזהר חדש21 שזהו"ע של שמחה גדולה ביותר, כמו שמחת חופה, כמסופר שם ש"חמו קיטורא דהוה סליק מביתא כו'", ועד שמשווים זאת למתן-תורה, וכמובן גם בנגלה, לפי שנעשה מחוייב בתורה ומצוותי'.

ואף שזוהי שמחה גדולה, מ"מ, הסדר הוא – שלא נפטרים מאמירת תחנון22.

וע"ד שרבינו נשיאנו סיפר פעם23 – במענה לשאלה ע"ד ההנהגה של חסידי חב"ד בנוגע לימי ההילולא של הרביים, שאין זה קשור עם ביטול אמירת תחנון – שהצמח-צדק אמר, שכיון שיום ההילולא הוא "עת רצון", הרי אין זמן יותר טוב לומר תחנון ולפעול מה שאמירת תחנון צריכה לפעול!

וע"ד זה ומעין זה בכל יום הולדת – שאע"פ ש"מזלו גובר", מ"מ, עיקר ענינו לתקן את הענינים הצריכים תיקון, ובשביל זה צריכים לנצל את תגבורת המזל.

ג. אבל אעפ"כ, מצינו במנהגי העולם, שהגיעו גם בתוככי בנ"י, שישנם ימי הולדת מיוחדים שהם שונים מיום הולדת סתם.

ובכללות הרי זה מעשר שנים לעשר שנים, כפי שמצינו במשנה24 שלאחרי בר-מצוה, ולאחרי "בן עשרים" – שאז היא שלימות האדם, שלכן הדין הוא ש"למכור בנכסי אביו (שזהו תכלית השלימות) עד שיהא בן עשרים שנה"25 – אזי חילוקי התקופות הם מידי עשר שנים: "בן עשרים", "בן שלושים", וכן הלאה26.

ובמיוחד יום הולדת הששים – כמסופר בגמרא במסכת מו"ק27: "רב יוסף כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן, אמר נפקי לי מכרת וכו'".

ד. המשך השיחה – הטעם שמצינו זאת רק אצל רב יוסף, לפי שאצלו היתה הוכחה ברורה שחיותו היא רק מהיכלות הקדושה28, כיון שבמשך כ"ב שנה שמלך רבה לא הוצרכו הוא ובני ביתו אפילו לאומן מקיז דם29, היינו שחיות הגוף היתה אצלו למעלה מהטבע; וגם "סמי נפשי'"30, שביטל בעצמו הענין ד"עין רואה" שמביא ל"לב חומד"31, ולכן הי' אצלו הבטחון שלא יהי' אצלו גם "כרת דיומי"32; ועבד יומא טבא לרבנן דוקא, כדי שעמי-הארץ לא יטעו שלאחרי גיל ששים אין צורך בהתחזקות כנגד יצה"ר – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ה ע' 132 ואילך.

ה. וע"פ כל האמור לעיל, מובן, שההנהגה ד"כי הוה בר שיתין עבד להו יומא טבא לרבנן", שייכת ליחידי סגולה.

אבל, כאשר מתאספים כו"כ מישראל, שאז "אכל בי' עשרה שכינתא שריא"33, וכפי שאומר רבינו הזקן34 שזהו "אף שאינם מדברים בדברי תורה", ועאכו"כ כאשר מדברים בדברי תורה – אזי ישנה עצה נוספת, כדאיתא בגמרא35: "כי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתי' עבידנא יומא טבא לרבנן", וכפי שפוסק הרמ"א בשו"ע36: "כשמסיים מסכת מצוה לשמוח ולעשות סעודה".

ואז מתבטלת גם ההגבלה ד"עבד להו יומא טבא לרבנן" דוקא:

בודאי לא נמצאים כאן כאלו שאינם בגדר של "רבנן"; אבל, אפילו אם היו כאן כאלו – הרי בדברי הרמ"א שהובאו בשו"ע נאמר רק ש"מצוה לשמוח ולעשות סעודה", ולא נזכרה איזה הגבלה בדבר, ואדרבה: כפי שמביא הש"ך37 שיש להשתדל "שיבואו הבעלי-בתים ג"כ לסיומא", "ולכך מנהג להודיעם וכו'".

ולכל הדעות הנה סעודה זו "נקראת סעודת מצוה"38,

וככל סעודת מצוה – יש בה שני ענינים: (א) ענין של "מצוה", שהיא למעלה מכל העולם, עד שאפילו "שכר מצוה", שהוא טפל למצוה, אין העולם יכול להשיגו (כפי שמבאר רבינו הזקן באגה"ק39), (ב) ומקשרים זאת עם ענין של אכילה ושתי' כפשוטם, והיינו, שמאחדים את שני הקצוות: ענין של מצוה, שזהו"ע שלמעלה מכל סדר השתלשלות – עם ענין של אכילה ושתי', שזהו מג' הדברים שבהם דומה האדם (לא למלאכי השרת, אלא) למי שלמטה הימנו40,

וביחד – נעשים "כלי של ברכה", על מנת להמשיך הברכה על כל השנה כולה.

* * *

ו. נמצאים אנו בחודש ניסן, שנקרא חודש הגאולה41, על שם ימי חג הפסח, חג המצות, אשר בו, ובחודש ניסן גופא נמצאים כבר לאחרי שבת הגדול, שאז הי' הענין ד"משכו וקחו לכם צאן גו'"42 – התחלת ענין קרבן פסח.

ובפרט כשמדובר אודות יום הולדת שקשור גם עם יום הברית, הרי כאשר יום ההולדת חל לפני חג הפסח ובסמיכות לו, אזי יום הברית הוא בימי חג הפסח.

וע"פ הידוע שכל מציאות בעולם קשורה עם תורה,

ועאכו"כ ענינים כאלו שתחילת מציאותם היא מציאות תורנית, מציאות של תורה ומצוות – כמו מציאות ה"ימים-טובים", שהימים מצד עצמם, כפי שהם אצל אינם-יהודים, אינם חלוקים משאר הימים, אלא שאצל בנ"י עושה אותם התורה לימים מיוחדים, "ימים-טובים", החל מחג הפסח שהוא "ראש לרגלים"43,

הרי המציאות של חג הפסח בתורה שבעל-פה – שבה מתבארים כל הענינים בפרטיותם ועל בוריים (כמבואר בארוכה באגה"ק44) – היא: מסכת פסחים.

התחלת45 מסכת פסחים היא בענין שלפני חג הפסח: "אור לארבעה עשר בודקין את החמץ לאור הנר", וסיום45 המסכת: במשנה – בנוגע לברכת הפסח והזבח (קרבן חגיגה) שעמו, ובגמרא – בהסיפור אודות רבי שמלאי ש"איקלע לפדיון הבן".

ז. ה"הדרן" על מסכת פסחים – טעם האיבעי' מי מברך "שהחיינו", הכהן או אבי הבן, כיון ש"פשיטא על פדיון הבן .. אבי הבן מברך" לעולם, גם לאחרי שגדל הבן, להיותה מצוותו של האב, ולכן שניהם שוים: האב, דקא עביד מצוה, והכהן, דמטי הנאה לידי', והמענה "אבי הבן מברך שתים", ששתיהן מאותו טעם; והביאור בפנימיות הענינים, בנוגע לפדיית בנ"י מהגלות46, שפשיטא שהגאולה עצמה מהגלות האחרון47 תהי' ע"י הקב"ה48, כמו יצי"מ, אלא שהאיבעי' היא בנוגע לאופן ההמשכה בזמן ("שהחיינו .. לזמן הזה") ומקום למטה מעשרה טפחים49, אם לא איכפת לן שההמשכה למטה תהי' ע"י התגברות קו החסד בסדר השתלשלות50 (כהן מברך), ובלבד שתהי' ההנאה של הגאולה, או (כהמסקנא ש"אבי הבן מברך שתים") שגם ההמשכה למטה צריכה להיות ע"י הקב"ה בעצמו, בדרך שלמעלה מהטבע לגמרי51, כיון שזוהי מצות הקב"ה52 – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"א ע' 42 ואילך.

* * *

ח. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה וידבר גו' אחרי מות שני בני אהרן וגו'.

* * *

ט. המבואר לעיל בהמאמר53 בנוגע לבני אהרן שלא נשאו נשים – הרי זה כפי שהענין הוא בעבודת ה'; אבל ישנו גם פשטות הענין שלא נשאו נשים, שהרי אין ענין יוצא מידי פשוטו.

וכמובא גם במאמר של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שנדפס זה עתה54, בנוגע לבן עזאי, ש"לא רצה לישא אשה, מפני שנפשו חשקה בתורה כו'", והרי הכוונה בזה היא בפשטות, כמסופר בגמרא55, ומזה מובן, שגם אצל בני אהרן הי' הענין שלא נשאו נשים כפשוטו.

ויש לבאר ההוראה שבענין זה, כאמור כמ"פ שכל ענין בתורה, אפילו ענין של סיפור, מהוה הוראה56.

י. כללות הענין שלא נשאו נשים – הוא היפך הענין ד"לא תוהו בראה (אלא) לשבת יצרה"57 (כמבואר במפרשים58).

ומזה מובן, שיכול להיות צדיק גדול, אוהב ה' ביראה ואהבה בתענוגים (כמבואר בתניא59), והתורה מעידה עליו ש"נכנס לפני ולפנים"60, ואעפ"כ, כיון שחסר הענין ד"וכפר .. בעד ביתו"61, "זו אשתו"62, אזי חסר עיקר ענין הכניסה לפני ולפנים, כיון שאין זה רצון העליון; זוהי הנהגה של "תוהו", שעז"נ "לא תוהו בראה".

ומזה מובן גודל האחריות המוטלת על "ביתו זו אשתו" – כיון שבלעדי' הרי הכניסה לפני ולפנים היא בבחי' "תוהו", ולא בבחי' "תיקון", וכדי שהכניסה לפני ולפנים לא תהי' בבחי' "תוהו", אלא בבחי' "תיקון", הרי זה ע"י "ביתו זו אשתו".

וכיון ש"אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו"63, הרי מובן, שביחד עם האחריות, ניתן גם הכח למלא אחריות זו.

יא. ובפרטיות יותר:

הנהגת הבית יכולה להיות באופן שמשאירים לבעל רק שני ברירות – או למעלה מעלה עד אין קץ, או למטה מטה עד אין תכלית. ובסגנון אחר: כאשר הבעל "נכנס לפני ולפנים" (למעלה מעלה) – אזי אינו יודע מענין של "שוב", כיון שמצד הנהגת הבית אין מקום לתנועה של העתקה והתבדלות ("זיין אָפּגעטראָגן") מהעולם, "לפני ולפנים"; וכיון שכן, הנה כשבאים אח"כ לענין "ביתו זו אשתו" – הרי זה בקצה השני: למטה מטה עד אין תכלית, כיון שזהו "חוץ" ו"מטה" בלבד, ולא ניכר בזה ענין של "לפני ולפנים".

ובהקדמה – בהמשך למשנת"ל (במאמר64) שבעולם התיקון הסדר הוא שב"רצוא" צריך להיות נרגש ה"שוב" – שפשיטא במכ"ש וק"ו שב"שוב" צריך להיות נרגשת נחיצות ומעלת ה"רצוא".

בודאי צריך להיות דירה לו ית' בתחתונים65, אבל, ענין זה צריך להיות באופן ד"ישב עולם לפני אלקים"66, היינו, שגם ב"עולם" מלשון העלם והסתר4, צריך להמשיך ולפעול שיהי' בהתיישבות ("ישב") "לפני אלקים", לא רק "אלקים", אלא גם הבחי' שלמעלה מאלקים כפי שהוא בתכלית העילוי67, ששם "הן" ו"לאו" הם בשוה.

וכיון שענין זה צריך לבוא בהתיישבות בעולם – הרי במילא נרגש שם חשיבות הרצוא.

וכאמור, כשם שבנוגע לכניסה לפני ולפנים נדרש שתהי' הכניסה בשלום, שלכן, בצאתו מן הקודש הי' הכה"ג מתפלל על פרנסה כפשוטה68, כך גם – ובמכ"ש וק"ו – לאידך גיסא, שכאשר "יצא אדם לפעלו ולעבודתו עדי ערב"69, יודע הוא שאין זה ענין של "חוצה", אלא שם צריך להיות בהתיישבות בחי' "לפני אלקים".

וזהו גם מש"נ70 "מקצה הארץ אליך אקרא": "מקצה הארץ" – מקצה הכי תחתון עד למטה שאין למטה הימנו, ומשם – "אליך אקרא", כיון ש"ישראל (כל ישראל) עלו במחשבה"71, באופן של עלי' במחשבה גופא72, ועד להדרגא ד"כמים הפנים"73, בחי' המים שהם בפשיטות הגמורה, שזהו בחי' העצמות (כנ"ל במאמר74).

וענין זה תלוי ב"ביתו זו אשתו" – שאין לה להתיירא אם הבעל מאריך בתפלתו שעה נוספת או יותר, או שלומד שעה נוספת ויותר, אף שלכאורה הרי זה ענין של "לפני ולפנים", וא"כ, מהי שייכותו לעולם, ובפרט לפי ההבנה וההשגה של העולם.

כלומר: כשם שאצל הבעל, בשעה שנכנס לפני ולפנים, "לבו למעלה"75, צריכה להיות הכניסה בשלום, היינו, שיורגש אצלו שהתכלית היא שיומשך למטה לחבר שני הפכים – כך גם בנוגע ל"ביתו זו אשתו", היינו, שצריך להיות "יצא בשלום"76, שגם ביציאה מבחוץ לכל ענינים של קודש, צריך לזכור שכל מציאותה ותכליתה של היציאה היא כדי לחבר ולעשות שלום בין "פמליא של מעלה" ל"פמליא של מטה"77 עד למטה שאין למטה ממנו.

יב. וכאשר מעמידים בית יהודי באופן שפשוט הדבר שבבית יהודי צריך הבעל להאריך בתפלה ולהרבות בלימוד התורה בשופי – אזי גם הכניסה לפני ולפנים היא באופן שממנה נמשך בפרנסה כפשוטה, ע"ד האמור בנוגע לתפלתו של כה"ג.

וכאמור לעיל (במאמר78) שיכולים לפעול ש"ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור"79 – שכפי שצריך להיות מצד "בזכותא תליא מילתא"27, וכפי שצריך להיות מצד "במזלא תליא מילתא"27, ניתוסף בזה עוד יותר, כדברי התוס'80 ש"זכות גדול מועיל" ו"המזל משתנה", והיינו, שממשיך ממקום שלמעלה אפילו מהענין ש"אין מזל לישראל", ועי"ז ניתוסף ב"ישראל" כפי שהם בציור ש"כל ישראל מלכים הם"81.

וזוהי גם ההכנה וההקדמה והכלי ל"שנותיו כמו דור ודור" עד לדרא דמלכא משיחא, היינו, שיהי' "דור" ו"שורה"82 ככל ה"שורות" דסדר השתלשלות, אלא ששם גופא יהי' זה דרא דמלכא משיחא, והרי ענינו של משיח הוא – לפעול את ענין הגאולה לא רק ברוחניות, וכידוע הסיפור83 שאדמו"ר מהר"ש אמר לצמח-צדק, שרוצים משיח כפשוטו, ולא מספיק אפילו הגילוי דפנימיות התורה.

וכל זה תלוי ב"ביתו זו אשתו" – לפעול שהבית יהי' "בית גו' נכון"84, ו"בית נאמן", כמ"ש85 "ובניתי לך בית נאמן" (כמבואר בהמשך מים רבים בסופו),

שענין זה קאי בכללות על מלכות בית דוד,

וכל אחד ממשיך זאת בגאולה הפרטית ובבית הפרטי שלו, שיהי' בית נאמן לה' ולתורתו,

ועי"ז באה גם הגאולה הכללית ובית המקדש השלישי, בית נצחי86, שכבר בנוי בידי שמים87, אבל אנו צריכים שיהי' באופן שעיני בשר יראוהו למטה מעשרה טפחים.

וכדברי נשיאנו88: "הנה זה עומד אחר כתלנו"89, וב"כותל" נעשו כבר "חרכים" ו"חלונות", וצריכים רק להשלים את ה"מכה בפטיש".

ואז פועלים ההמשכה עד למטה מטה, ב"קצה הארץ" – ב"ביתו זו אשתו", וב"ביתו" כפשוטו, ובכל חלקו בעולם, שיהי' "בית נאמן" כל הימים,

ובאופן ש"ימים על ימי מלך תוסיף שנותיו כמו דור ודור" – שיהי' זה דרא דמלכא משיחא, יבוא ויגאלנו בגלוי ובקרוב ממש.

* * *

יג. ישנה90 הבטחה בתורה שבכתב91 – וכך נפסק גם בתורה שבעל-פה92, ונתבאר גם ע"י תורת חסידות חב"ד93 – "ואברכה מברכיך", כלומר, מי שמברך איש ישראל, מבטיח הקב"ה שהוא יברך אותו.

והרי ברכתו של הקב"ה – איתא במדרש94 ש"תוספתו מרובה על העיקר". ככל שיגדל ה"עיקר", שהנותן בעין יפה נותן95 ובעין יפה מברך96 – הנה בברכתו של הקב"ה ישנו לא רק העיקר אלא גם תוספות, ואיזה תוספות – שמרובה על העיקר.

והביאור בזה:

כללות ענין הברכה הוא המשכה מהשרש ומקור97, כידוע שברכה היא מלשון "המבריך את הגפן"98, וכמבואר הראי' ממ"ש99 "איש אשר כברכתו ברך אותם". כלומר: ברכה אינה פועלת דבר חדש, אלא היא רק ממשיכה מה שישנו כבר במקור, אך כיון שיכול הדבר להישאר בהעלם, או – רק ברוחניות, או שיומשך בגילוי רק לאחר זמן, הנה על זה הו"ע הברכה, שיומשך בגילוי למטה מטה. משא"כ ברכתו של הקב"ה פועלת דבר חדש, מה שלא נמצא אפילו בהמקור.

כלומר, שבברכתו של הקב"ה יש גם מעלת התפלה, שמעלתה על ברכה היא בכך שפועלת גם רצון חדש – "יהי רצון"100, הנה כמו בתפלתו של בשר ודם, כך גם ברכתו של הקב"ה יש בה המעלה שפועלת ענין חדש, שלמעלה משרש ומקור של הנברא המתברך.

מזה מובן, שהאמור שבברכה ד"ואברכה" יש תוספות מרובה על העיקר מהברכה של "מברכיך" – אין זו תוספות סתם, ב' פעמים ככה, ג' פעמים ככה, או יותר מזה, אבל עדיין בערך ובמדידה והגבלה, אלא זהו ענין שבאין-ערוך, דכיון שהקב"ה אינו קשור ומוגבל ח"ו עם שרש ומקור הנבראים, ביכלתו ליתן בלי גבול.

יד. כיון שזהו ענין שכתוב בתושב"כ, ונפסק בתושבע"פ עד לתלמוד ירושלמי101, ועאכו"כ שגם בבבלי92, הרי ישנו הדין בחו"מ102, ורבינו הזקן מביאו בהלכות תלמוד תורה103, שמ"ש "טעה בדבר משנה חוזר"104, כיון שמשנה צריכים כולם לידע, הי' זה בזמן הגמרא, אבל בזמן הגאונים הרי זה לא רק בנוגע לדבר משנה, אלא גם בנוגע לכל הענינים הכתובים בגמרא, ובזמנינו הרי זה גם בנוגע לכל הענינים שנאמרו ע"י פוסקי ישראל, אפילו מהדורות האחרונים,

הרי מזה מובן, שכיון שהענין ד"ואברכה מברכיך" מפורש בגמרא, הרי זה דבר ידוע ומפורסם לכל.

טו. בנוגע לעניננו:

ישנם כמה וכמה שהביעו ברכותיהם, ובודאי בעין יפה ובלבב שלם. הנה באמת היו צריכים לענות לכל אחד בפני עצמו, וכמנהג העולם.

אבל כיון שזהו דבר ידוע ומפורסם, אזי – כלשון הירושלמי101: "כבר מילתי' אמורה" – כבר נפסק מהקב"ה עצמו, שהוא בעצמו מברך את כל אחד בתוספות מרובה על העיקר, ולא רק ריבוי שבערך, אלא ריבוי שלא בערך, כנ"ל,

שיהי' "ימים על ימי מלך תוסיף"79 – דכל ישראל מלכים הם81 – שמה שמגיע לכל אחד בזכותו, ומה שמגיע במזלו105, ומה שמגיע מלמעלה באופן שמשנה את המזל80 – יקויים בזה ה"תוסיף", ויומשך עד ל"קצה הארץ"70, ועד ש"ישב עולם לפני אלקים"66, בבני חיי ומזוני רויחי כפשוטו, וגם בבני חיי ומזוני רויחי בענינים רוחניים.

אבל – הרי מנהג העולם, ומנהג ישראל תורה היא5, לומר לכל אחד בפני עצמו.

הנה לאלו הנמצאים כאן – אומרני לכל אחד בפני עצמו, ומבקש, שימסרו זאת גם ל"את אשר איננו פה"106, שזהו כאילו הי' נמצא כאן, והייתי אומר לו זאת באותו מעמד ומצב – במעמד (כו"כ) עשרה מישראל ששכינתא שריא33,

שתקויים בפועל ממש, ללא העלמות והסתרים, ובטוב הנראה והנגלה – ברכתו של הקב"ה בתוספת מרובה על העיקר, ועד בבני חיי ומזוני רויחי, כנ"ל.

טז. [צוה לנגן הניגון "והריקותי לכם ברכה", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלוא קומתו ורקד על מקומו. ובאמצע הניגון הפסיק ואמר (בעמידה):]

ישנו הענין ד"אעלה את ירושלים על ראש שמחתי"107 – המקום שבו הי' "יראה שלם"108, שבו נתגלתה תורת החסידות, ובפרט תורת חסידות חב"ד, אשר, הממשיכים בזה הם בנ"י שברוסיא ובמדינות הסמוכות, הן אלו שעדיין נמצאים שם עתה, והן אלו שנמצאים עתה מבחוץ למדינות אלו, ובפרט בכפר חב"ד,

שהם כולם נוטלים חלק בראש,

גם אלו שלא יכלו לכתוב או למסור וכו', הרי זה כאילו וכו',

יברך הקב"ה בכך שיוציאם מן המיצר אל המרחב, עם כל הפירושים109, בקרוב ממש, ובשובע שמחות, ובטוב הנראה והנגלה,

ובתוך כלל ישראל – יקויים "והריקותי לכם ברכה עד בלי די"110, "עד שיבלו שפתותיכם מלומר די"111.

[ניגנו עוד הפעם את הניגון בריקוד].

יז. אחרי הניגון והריקוד, אמר את המאמר ד"ה גדול העונה אמן יותר מן המברך.

* * *

יח. דובר במאמר112 שבכתבי האריז"ל113 הגירסא היא "בן חמשים לזקנה בן ששים לשיבה", וכן הוא גם בתיקוני זהר114.

ולהעיר, שהגירסא במשנה24 שלפנינו – וכך קבע גם רבינו הזקן בפרקי אבות שבסידורו – היא: "בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה".

[(כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק:)

ובנדו"ד – הרי זו "מעלה":

פגשתי פעם יהודי מבוגר שאמר לי בפשיטות שהוא בטוח שיאריך עוד הרבה ימים ושנים, וכששאלתי אותו מניין הפשיטות? השיב לי, שהי' אצל הרבי, והרבי ברך אותו שיהי' ירא-שמים, וכיון שיודע בעצמו שעדיין רחוק הוא מזה, וכפי הנראה – מוסיף ואומר – יקח לו שנים רבות להגיע לזה, ואין לו ספק בכך שברכתו של הצדיק תתקיים בודאי, לכן בטוח הוא שיאריך עוד הרבה ימים ושנים עד שאכן יהי' ירא-שמים!...

ועד"ז בנדו"ד:

איתא בזהר115 ובכתבי האריז"ל116 (והובא גם בספרי מוסר117) בפירוש הכתוב118 "מפני שיבה תקום", שלפני שבאים לימי ה"שיבה", צריך להיות "תקום", דהיינו, לשוב בתשובה ולהעמיד את עצמו במעמד ומצב הטוב.

וא"כ, לפי הגירסא "בן שבעים לשיבה" – יש עדיין עשר שנים כדי לקיים את הציווי "מפני שיבה תקום"!...].

ולפלא, שהצ"צ119 מביא הגירסא שלפנינו, "בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה", ובהמשך לזה, מביא מ"ש בכתבי האריז"ל בענין "מפני שיבה תקום", ששם מבואר שענין השיבה הוא מששים שנה.

וענין זה – ככל הענינים של פנימיות התורה – יש בו נפק"מ גם בנגלה דתורה, בנוגע להחיוב לקום מפניו: לפי הגירסא "בן שבעים לשיבה" – צריך לקום רק מפני בן שבעים, כפס"ד השו"ע120; ואילו לפי דברי האריז"ל121 – הרי זה מתחיל מבן ששים.

ובכל אופן, בנוגע לעניננו – הרי הענין ד"בן ששים לזקנה" קשור עם לימוד התורה, שהרי "אין זקן אלא מי שקנה חכמה" (אפילו אם הוא "יניק", ובלבד שיהי' "חכים")122, שזהו"ע התורה – "היא חכמתכם ובינתכם"123.

ובהתאם לכך, יש לעורר ע"ד הוספה בלימוד התורה, על יסוד דברי אדמו"ר הזקן בהלכות תלמוד תורה, כדלקמן124.

יט. ובהקדמה – שהלכות תלמוד תורה של רבינו הזקן הם בבחינת "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו":

איתא בלקו"ת125 בפירוש מארז"ל126 "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", שכדי לבוא ללימוד פנימיות התורה בגן עדן, צריך להיות "תלמודו בידו" – לימוד נגלה דתורה בעלמא דין.

וכן הוא סדר הלימוד בפועל – שהתחלת הלימוד היא בנגלה דתורה, "כשהתינוק מתחיל לדבר אביו לומדו תורה צוה לנו משה גו'"127, וכמבואר בפרטיות בהלכות ת"ת לרבינו הזקן; וע"י "תלמודו בידו" באים אח"כ "לכאן", ללימוד הענינים דפנימיות התורה.

וככל הענינים שישנם בכלל ובפרט כו' – י"ל עד"ז בנוגע אלינו, בחסידות חב"ד, החל מרבינו הזקן, שנקרא "בעל התניא והשולחן ערוך":

אע"פ שכללות השולחן-ערוך (נגלה דתורה) נדפס לאחרי ספר התניא (תורה-שבכתב והתחלת חסידות חב"ד128), שהרי השו"ע של רבינו הזקן נדפס לראשונה בשנת תקע"ד, לאחרי הסתלקות אדמו"ר הזקן, ואילו ספר התניא נדפס בחיים חיותו בעלמא דין, בשנת תקנ"ז, מ"מ, ישנו ענין אחד בשו"ע, שזהו יסוד כל ענין השו"ע – הלכות תלמוד תורה – שנדפס עוד לפני ספר התניא, בשנת תקנ"ד.

ואדרבה – כמבואר בסיפורי רבינו נשיאנו129, בנוגע לכמה מקומות וכמה אנשים שהי' אצלם מקום לנגד וללחום נגד תורת החסידות, שהפרסום של הלכות תלמוד תורה מנע את ההתנגדות על לימוד פנימיות התורה, לימוד ספר התניא ותורת החסידות בכלל, שכן, אף שרבינו הזקן לא רצה שיזכירו את שמו בהל' ת"ת, ובתחילה לא ידעו מיהו המחבר (ועד"ז גם בספר התניא, שבדפוסים הראשונים לא נזכר שמו של רבינו הזקן, עד לאחר הסתלקותו) – הרי לאחרי זמן נודע שהמחבר הוא רבינו הזקן.

ונמצא, שהקדמת הדפסת הלכות ת"ת היא בבחינת "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו" בנוגע להתגלות תורתו של רבינו הזקן בפועל (נגלה תחילה ואח"כ פנימיות התורה), וגם אצל המנגד כו'.

כ. בהלכות תלמוד תורה – יש ענינים שנוגעים ל"תינוק", ענינים שנוגעים ל"מלמד", וענינים שנוגעים לכל אחד ואחד.

ובין הענינים הנוגעים לכאו"א – הרי זה בנוגע להענין ד"בן שמונה עשרה לחופה" ו"בן עשרים לרדוף"24, שרודף אחר מזונותיו130, שעל זה כותב רבינו הזקן בהלכות ת"ת131 ש"גם אחר הנישואין יוכל ללמוד ב' או ג' שנים בלי טרדה גדולה כ"כ בטרם יוליד בנים הרבה" – שזהו פס"ד ברור בשו"ע, ובמילא הרי זה שייך לכאו"א.

ומזה מובן ב' ענינים:

א) מי שאין לו "בנים הרבה", יכול כל ימיו ללמוד תורה כפי שלמד קודם שנעשה בן שמונה עשרה לחופה.

ב) גם מי שיש לו "בנים הרבה" ו"טרדה גדולה" – הרי אם במשך ב' או ג' שנים לאחרי החתונה, או קודם שנעשה בן שמונה עשרה לחופה, לא למד תורה כדבעי, כפי שמורה רבינו הזקן בהלכות ת"ת, צריך לכל-הפחות להשלים זאת עתה.

כא. ולהעיר:

בדרך כלל הרי החיוב דלימוד התורה הו"ע שאי אפשר לו בתשלומין, כי, החיוב דלימוד התורה הוא בכל רגע, ולכן לא שייך לומר שלימוד התורה בשעה זו הוא בכדי להשלים מה שהחסיר אתמול, שהרי חיוב הלימוד בשעה זו הוא מצד עצמה132.

אבל, בעוונותינו הרבים רואים אנו שכאשר מדברים עם פלוני אודות החיוב דלימוד התורה היום, יש לו תירוצים שונים: יש לו בנים הרבה, וטרדה גדולה, וביכלתו למצוא נתינת-מקום בשו"ע לצאת י"ח בלימוד התורה "לפרקים", בשיעורים המסויימים שקבע לעצמו בתושב"כ ותושבע"פ, הן בנגלה והן בחסידות;

משא"כ כאשר באים אליו ואומרים לו: אפילו לטעמך, שהנך יוצא י"ח בשיעורים אלו בהיותך במעמדך ומצבך עתה – הרי ב' או ג' שנים לאחרי החתונה, קודם שהיו לך בנים הרבה וטרדה גדולה, או קודם שנעשית בן שמונה עשרה לחופה, הי' עליך לעסוק בלימוד התורה כפי הוראת רבינו הזקן בהל' ת"ת, וכיון שלא עשית זאת כדבעי, עליך להשלים זאת עתה!

כב. ועאכו"כ בנוגע לאלו שרק עכשיו (ועכ"פ לא מזמן) היתה החתונה שלהם בשעה טובה ומוצלחת, ועאכו"כ אלו שעדיין לא נכנסו לחופה:

רואים בפועל, שכאשר פלוני יודע שמחר יפטר מחיוב לימוד התורה בהתמדה ושקידה, הרי זה כבר מבלבל בהתמדה ושקידה היום.

במילים אחרות: הידיעה שמחר יכנס לחופה, ולכן מגיע למסקנא שצריך כבר לחשוב במה יפרנס את ביתו ואת זרעו אחריו שיוולדו לו לאחרי ב' או ג' שנים או בשנה הראשונה – הרי זה כבר מבלבל אותו לא רק בשבעת ימי המשתה, אלא כבר מזמן התנאים, ועוד לפנ"ז, מאז שאמרו לו שכבר הגיע לפרק שידוכין, ויכולים כבר לחשוב אודות שידוך...

אבל כאשר יודעים שב' או ג' שנים לאחרי החתונה יכולים לסמוך על רבינו הזקן וללמוד בהתמדה ושקידה, ולא יפגע הדבר בפרנסה,

ואפילו לאחרי כן, הרי יש לו שעבוד קודם, שצריך לשלם את החוב ולהשלים מה שלא למד כדבעי בשנים שעדיין לא היתה לו טרדה גדולה, ושעבוד זה קודם להשעבוד ד"שארה כסותה ועונתה"133, וא"כ, צריך בודאי לפרוע חוב זה קודם שיהי' מבולבל מהשעבוד החדש,

הנה ידיעה זו תסייע לא רק בהלימוד במשך ב' או ג' שנים לאחרי הנישואין, אלא גם בהלימוד שלפני הנישואין, ואפילו בהלימוד שלפני התנאים.

כג. ולסיכום – לאחרי אריכות הדיבור, "מטבע ארוך" – ב"מטבע קצר":

יש להרבות בהענין ד"בן ששים לזקנה" – כדברי הגמרא122 "אין זקן אלא מי שקנה חכמה", אפילו "יניק וחכים",

והיינו, שגם אם הוא קטן ביותר, הנה אם רק ירצה באמת "לקנות" חכמה, אזי נותנים לו את החכמה,

– וכפי שמפרש הרב המגיד באור תורה134 שהקב"ה צמצם את עצמו "כדמיון אב המצמצם את שכלו ומדבר דברי קטנות בשביל בנו הקטן", וכדברי רבינו הזקן בתניא135 ש"צמצם הקב"ה רצונו וחכמתו בתרי"ג מצות התורה ובהלכותיהן ובצרופי אותיות תנ"ך ודרשותיהן שבאגדות ומדרשי חכמינו ז"ל (וכפי שממשיך לבאר שהתורה "נסעה וירדה כו' עד שנתלבשה בדברים גשמיים .. ובצירופי אותיות גשמיות בדיו על הספר") בכדי שכל הנשמה או רוח ונפש שבגוף האדם תוכל להשיגן בדעתה כו'" –

ובאופן שלמרות היותו "יניק", יהי' "חכים",

ועד שיהי' אצלו הענין ד"והדרת פני זקן", כמבואר בלקו"ת136.

וכאשר ירבו בתורה בשופי, בהתמדה ושקידה, ובאופן ד"ברכו בתורה תחילה"137 – הרי זה יוסיף בענין ד"אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", בלימוד פנימיות התורה, שבדורנו הרי זה ענין תורת החסידות, ועי"ז – קא אתי מר דא מלכא משיחא138, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "הושיעה את עמך"].

* * *

כד. בעמדנו ימים אחדים לפני חג הפסח (כאמור לעיל) – הרי (כמדובר כמ"פ, וגם בכתב ובדפוס139) דבר טוב ונכון ביותר שישתדלו בחלוקת מצה-שמורה, לאלו שאין להם מצד עצמם, לכל-הפחות ה"כזיתים", ומה טוב – מצה אמצעית, ומה טוב – שלש מצות.

וכידוע גודל ענין המצה – "מיכלא דמהימנותא" ו"מיכלא דאסוותא"140, ו"מיכלא" שמורה על ענין החירות, כי, ענין הפסח, הרי עכשיו אין לנו קרבן פסח בגשמיות, וענין המרור הוא רק מדרבנן (אף שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה141), ואילו ענין המצה, גם בזמן הזה הוא מדאורייתא, כמו בזמן שביהמ"ק הי' קיים142.

ויהי' זה התחלה לזמן שביהמ"ק יהי' קיים, כך, שבקרוב ממש יוכלו לקיים גם פסח ומרור מדאורייתא,

וכלשון הקבוע בברכה שתיקנו אנשי כנסת הגדולה: "ונאכל שם מן הזבחים ומן הפסחים"143, בקרוב ממש.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א התחיל לנגן "אני מאמין"].