בס"ד. שיחת ש"פ עקב, כ"ף מנחם-אב, ה'תשי"ג.

בלתי מוגה

א. איתא בספר מגיד מישרים1 – שכולל הענינים שלמד המגיד, המלאך, עם הבית-יוסף – שהמלאך אמר להבית-יוסף שבזכות תורתו ועבודתו יזכה לאיתוקדא על קידוש השם. ולאחרי שעבר משך זמן ועדיין לא זכה לכך, הצטער הבית-יוסף ושאל את המלאך מדוע לא זכה עדיין לכך, והשיב לו המלאך, שזהו עונש על שהיו אצלו ענינים כאלה שלפי ערכו וגודל מעלתו לא היו צריכים להיות.

ומסיפור זה מובן גודל מעלת המסירת נפש – שזהו"ע נעלה יותר מתלמוד תורה והוראה לרבים:

הבית-יוסף – נוסף לכך שהי' זקן ויושב בישיבה בזמנו, הרי על ידי חיבור השלחן-ערוך נעשה מורה הוראה לכל בני ישראל גם לדורות הבאים, שעל פיו מורים הלכה בכל תפוצות ישראל עד סוף כל הדורות.

והיינו, שאצל הבית-יוסף היתה גם המעלה של הוראת הלכה, שזהו"ע נעלה יותר מתלמוד תורה סתם, פלפולא דאורייתא – דאע"פ שגם פלפולא דאורייתא הוא באופן ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים"2, הרי זה בדרגא כזו שגם בשרשה ושרש שרשה למעלה ביותר יש בה ענין של התחלקות, שזהו שם אלקים, לשון רבים3; משא"כ "הלכה" היא משם הוי' – כמארז"ל4 "והוי' עמו5 שהלכה כמותו" – שלמעלה לא רק משם אלקים סתם, אלא גם מ"אלקים חיים"6. וטעם הדבר – לפי ש"הלכה" היא הנקודה הפנימית בחיי היום-יום שעל ידה נשלמת הכוונה שנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים7, דירה לו. ית', לעצמותו8, שלמעלה מהתחלקות.

ולענין זה זכה הבית-יוסף דוקא – כידוע9 ששלשה גדולי ישראל היו ראויים לחיבור השלחן-ערוך, ומשלשתם נבחר הבית-יוסף דוקא.

– וכמו כן הי' בזמנו של אדמו"ר הזקן, שהיו כמה צדיקים וכמה גאונים, וגם בין תלמידי המגיד היו כו"כ גדולים בנגלה דתורה כו', ואעפ"כ, בחר המגיד באדמו"ר הזקן לחבר את השלחן-ערוך, שזוהי המעלה ד"הוי' עמו שהלכה כמותו". והיינו, שאע"פ שגם ספריהם ותורתם של שאר תלמידי הבעש"ט והמגיד נתקבלו בכל תפוצות ישראל (לא רק אצל חסידים, אלא גם אצל "עולם'שע"), מ"מ, הרי זה באופן ד"אלו ואלו דברי אלקים חיים", אבל בנוגע להלכה, יתכן שלפעמים תהי' הלכה כמותו ולפעמים תהי' ההלכה באופן אחר. משא"כ בנוגע לשלחן– ערוך של אדמו"ר הזקן – הרי זה באופן ש"הלכה כמותו", אשר, ע"י ההנהגה ע"פ ההלכה נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים10. –

ולמרות גודל העילוי דחיבור השלחן-ערוך, הצטער הבית-יוסף ושאל למה לא זכה למסור נפשו על קידוש השם – אע"פ שאילו הי' מוסר נפשו על קידוש השם לא הי' יכול לחבר את השלחן-ערוך11.

ומזה מובן שענין המסירת נפש על קידוש השם הוא נעלה יותר אפילו מהוראה לרבים.

ב. ענין זה מוכח גם ממה שאמרו על "הרוגי לוד" ש"אין אדם יכול לעמוד במחיצתן"12 – דאע"פ ש"הרוגי לוד" לא השאירו אחריהם ספרים לדורות הבאים, וגם בימיהם לא מצינו שהיו מורי הוראה בישראל, מ"מ אמרו ש"אין אדם יכול לעמוד במחיצתן" – שזהו מצד מעלת המס"נ שהיא נעלית יותר אפילו מהוראה לרבים.

וכמו כן מצינו13 בענין נפילת אפים, שבזכות עשרה הרוגי מלכות נעשה העלאת מ"ן לפעול מילוי הבקשות שבתפלתן של כל ישראל. ואף שא' מעשרה הרוגי מלכות הוא רבי עקיבא, שגדלה מעלתו ביותר, עד שמצינו שהוא כנגד קוב"ה14 – מ"מ, ענין זה נעשה (לא מצד המעלות המיוחדות של רבי עקיבא, אלא) מצד מעלת המס"נ דוקא.

וזהו גם הטעם לכך שכו"כ אנשים כלליים שהיו מורי הוראה בישראל, והיו יכולים להמשיך במילוי הכוונה דדירה בתחתונים לא רק בתור איש פרטי אלא גם בשייכות לכלל ישראל – נסתלקו קודם זמנם15, שזהו מפני שהיתה אצלם מעלת המס"נ שהיא נעלית יותר אפילו מהוראה לרבים.

ג. ויש להוסיף, שאי אפשר לומר שהעילוי שבענין המס"נ הוא רק בנוגע לעצמו בלבד, משא"כ מצד הציווי ד"ואהבת לרעך כמוך"16 צריך להיות באופן אחר – דא"כ, לא הי' הבית-יוסף מצטער על שלא זכה למסור נפשו על קידוש השם. ועכצ"ל, שהעילוי שבענין המס"נ הוא לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע לכלל ישראל.

ונקודת הענין בזה – שאמיתית הכוונה דדירה בתחתונים נשלמת ע"י ביטול ומס"נ דוקא, שזהו ענין נעלה יותר לא רק מכלל לפרטים, אלא גם מכלל בעצם, ובזה היא הכוונה העצמית.

ד. ויש לבאר ההוראה מענין הנ"ל בעבודה:

ובהקדם המסופר פעם17 אודות א' ששאל אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר שתי שאלות, שאלה א' שנוגעת לעבודה, ושאלה ב' אודות עבודת המלאכים, והשיב לו כ"ק מו"ח אדמו"ר18 על שאלה הא', ובנוגע לשאלה הב' כתב שאינו משיב עלי' כיון שאין זה נוגע לעבודתו.

– מבואר אמנם בחסידות19 שההתבוננות בעבודת המלאכים, בהביטול דהשרפים ואופנים וחיות הקודש (כמבואר בברכות ק"ש), פועלת בנפש הבהמית מצד שרשה למעלה כו', ומביאה תועלת בעבודה. אבל, כנראה שהשואל הנ"ל הי' במעמד ומצב כזה שעדיין לא הי' שייך לענין זה ("יענער האָט נאָך ניט געהאַלטן דערביי").

ובמילא, צריך להיות בכל ענין הוראה בעבודה. ובנוגע לעניננו – ההוראה היא בנוגע למעלת העבודה דאתכפיא דוקא, כדלקמן.

ה. כאשר דורשים ענינים של אתהפכא או אתכפיא – ישנו מי שטוען שיניחו לו לילך בדרכו, לעבוד עבודתו עם הכחות והחושים שלו, שאז יוכל לעמוד בתנועה של התפשטות, גם מצד נפשו הבהמית, וככל שיוכל להתפשט יותר, יוכל לפעול יותר, ובמילא תהי' תועלת גדולה יותר בעולם. וא"כ, למה תובעים ממנו ענין של אתכפיא, שיקלקל וימנע את התועלת בעולם?!

הן אמת – ממשיך לטעון – שכדי שיבוא לשלימות עבודתו עם עצמו יש צורך בענין האתכפיא דוקא, אבל אעפ"כ, מוכן הוא לוותר על השלימות שלו בשביל התועלת בעולם שתהי' – לדעתו – ע"י עבודתו בתנועה של התפשטות (היפך האתכפיא), שהרי זהו ענין של "חסיד" – טוען הוא – שמעמיד את עצמו בסכנה, ואפילו גורם היזק לעצמו, כדי להבטיח שלא ינזק חבירו, כידוע20 המענה של אדמו"ר הזקן על השאלה מהו חסיד, באמרו, שזוהי גמרא מפורשת21: "ג' דברים נאמרו בצפרניים, שורפן חסיד, קוברן צדיק, זורקן רשע", ומבואר בתוס' ש"לכך הוא חסיד שמחמיר לשורפן אע"ג שמזיק לו", בגלל חשש רחוק שעלול לגרום נזק להזולת.

ועל זה אומרים לו – שישנו פתגם הצ"צ22 שענין החסידות הוא לשנות טבעיות מדותיו, והיינו, שאפילו מדות טובות, מדות של נפש האלקית – אם הם טבעיים, הרי זה ענין בלתי-רצוי שצריכים לשנותו, כיון שהכוונה היא שהעבודה תהי' באופן של אתכפיא וביטול (היפך הטבע) דוקא.

והענין בזה – שכאשר העבודה היא ללא אתכפיא וביטול, יכול להיות בתחילה ענין של קדושה לגמרי, אבל לאח"ז נעשה הענין ד"ראו מ"ה"23, ראו כיצד הנני בטל... היינו, שהביטול הוא באופן של ישות, ואח"כ יכול לירד למעמד ומצב לא רק כמו ש"שטן לשם שמים נתכוין"24, אלא באופן ש"נתן עיניו כו' והחריבו"25, ועד שיכול לירד לג' קליפות הטמאות לגמרי, ועוד יותר למטה מזה, לומר "אני ואפסי עוד"26, שהרי גם גקה"ט "קרו לי' אלקא דאלקייא"27, משא"כ זה שאומר "אני ואפסי עוד" הרי הוא מנגד לעצמותו ית', ולא רק כמו שהוא בארץ, בגשמיות וחומריות, אלא גם כמו שהוא בשמים, כמ"ש28 "אעלה על במתי עב" – שכל זה עלול לבוא מענין של טבע ומציאות, ולכן מוכרח להיות הענין דאתכפיא וביטול דוקא.

ומה שטוען שמבלי הבט על כל הנ"ל אינו צריך לעסוק בענין של אתכפיא, כיון שלפי החשבון שלו – על הנייר שחור ע"ג לבן – יוכל לפעול יותר במילוי הכוונה דדירה בתחתונים בהיותו בתנועה של מציאות דוקא, ובמילא צריך לוותר על טובת היחיד בשביל טובת הכלל – טעות היא בידו, כמדובר לעיל שענין המס"נ נעלה יותר מהוראה לרבים, וכמו כן ענין האתכפיא שהוא ע"ד ענין המס"נ, ד"מה לי קטלא כולה מה לי קטלא פלגא"29. וכאמור, שמעלת המס"נ היא לא רק בנוגע לעצמו, אלא גם בנוגע להכלל.

אלא מאי, ע"פ החשבון שלו אין זה מתאים. – הנה על זה ישנו הסיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר30 אודות החסיד ר' יעקב מרדכי, שכאשר ענין מסויים הי' מונח אצלו בוודאות אבל לא הי' יכול להסבירו, הי' אומר: "אַזוי אַזוי איז דער ענין". וכן הוא בנדו"ד – "אַזוי אַזוי איז דער ענין"!

ו. ועוד זאת: הא גופא שהעבודה דאתכפיא אינה לרצונו כלל, ויש לו קושיות וכו' – מהוה הוכחה שזהו מה שנדרש ממנו, כי, מילוי הכוונה העליונה היא ע"י הנחת עצמותו ("אַוועק לייגן זיך") דוקא.

וזהו הכלל בכל עניני העבודה, שכאשר ישנם ב' עניני עבודה ולא יודעים במה לבחור – יש לבחור בעבודה זו שאין לו בה געשמאַק.

וגם כאשר אינו מבין – צריך להניח את עצמו, היינו, להניח לא רק את רצונותיו אלא גם את שכלו, ודוקא באופן כזה נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים.

ונקודת הענין – שגם הכוונה דדירה בתחתונים גופא היא למעלה מהטעם, כפי שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע31 בשם אדמו"ר הזקן שלאחרי כל הטעמים שנאמרו על בריאת העולם, הרי זה ענין של תאוה, שלא שייך לשאול על זה שאלות ("אויף אַ תאוה איז קיין קשיא כו'"), כיון שזהו"ע שלמעלה מטעם.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון הבעש"ט (שלש תנועות), ואח"כ הניגון "אני מאמין"].

* * *

ז. בזמן הגלות בכלל, ובפרט בדורות האחרונים כאשר נתגבר מיצר הגלות ביותר – רוצים כל בנ"י וממתינים לביאת המשיח, כדי שיצאו מן המיצר אל המרחב. ובפרט אלה שנמצאים במקום המיצר, בגשמיות או ברוחניות או בשניהם יחד, שנרגש אצלם יותר המיצר הפרטי ובמילא גם המיצר של כלל ישראל – הרי הם מתאווים עוד יותר לביאת המשיח, כדי לצאת מן המיצר אל המרחב.

אמנם, על זה אמרו חז"ל32 "אין בן דוד בא" אלא "בהיסח הדעת":

דעת – הוא מלשון התקשרות, שמקשר דעתו בחוזק ובאומץ כו'33. וההתקשרות דדעת היא בענין שנוגע ("רירט אָן") לאדם, וככל שהענין נוגע לו יותר עד שנוגע בפנימיות הלב, אזי תגדל ההתקשרות דדעת ביותר, כמבואר באגה"ק34.

וזהו "אין בן דוד בא" אלא "בהיסח הדעת" – שהרצון בביאת המשיח צריך להיות לא מצד הדעת, היינו, מצד שנוגע לו הדבר בפנימיות הלב, אלא מצד ענין נעלה יותר גם מפנימיות הלב – בכדי שתושלם הכוונה העליונה להיות דירה לו ית' בתחתונים.

ח. וענין זה מרומז גם בנגלה:

כתב הרמב"ם "לא נתאוו החכמים והנביאים ימות המשיח לא כדי שישלטו על כל העולם .. ולא כדי לאכול ולשתות ולשמוח אלא כדי שיהיו פנויין בתורה וחכמתה"35, "כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות אותן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כו'"36, היינו, לא בשביל תענוגים, אלא כדי שיוכלו לעסוק בתורה במנוחה.

ולכאורה אינו מובן:

אדם שכלי, שמונח בעניני שכל בכלל, ובשכל דקדושה בפרט – כמו הרמב"ם – הרי התענוג הכי גדול אצלו הוא העסק במושכלות, ובפרט שכל התורה, ש"היא חכמתכם ובינתכם (אפילו) לעיני העמים"37, ועאכו"כ בין בנ"י. וא"כ, מה הם שני ההפכים שנקט הרמב"ם – שנתאוו החכמים ימות המשיח לא בשביל תענוגים אלא בשביל ללמוד תורה מתוך מנוחה, הרי אצל חכמים אין לך תענוג גדול יותר מאשר ללמוד תורה מתוך מנוחה?!

ויש לומר הביאור בזה – בהקדם דברי כ"ק מו"ח אדמו"ר38 שהרמב"ם הי' מקובל, אלא שבימיו הי' אסור לגלות עניני קבלה, ולכן נזהר הרמב"ם שלא לגלות עניני קבלה, אבל אעפ"כ, רמז בספרו כמה ענינים ע"פ קבלה.

ובנוגע לעניננו, יש לבאר הרמז בדברי הרמב"ם שלא נתאוו החכמים ימות המשיח בשביל תענוגים, אלא כדי ללמוד תורה במנוחה – שהכוונה בזה שלא נתאוו החכמים ימות המשיח בשביל התענוג שבלימוד התורה שעי"ז יוצאים מן המיצר אל המרחב (שזהו"ע יצי"מ ברוחניות), אלא כדי שיוכלו ללמוד תורה במנוחה, היינו, תורה לשמה.

ובהקדם ביאור הדיוק בענין המנוחה:

אמרו חז"ל39 "צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב, שנאמר40 ילכו מחיל אל חיל".

ויובן ע"פ המבואר לעיל41 בפירוש הכתוב42 "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים", דלכאורה אינו מובן מהו אומרו "מסעי" לשון רבים, הרי מארץ מצרים הוא רק יציאה ונסיעה ראשונה – כיון שגם כל המסעות שלאח"ז עד שבאים ל"ירדן ירחו"43, שרומז על ביאת המשיח ד"מורח ודאין"44, הם עדיין בבחי' מצרים, מלשון מיצרים וגבולים. והיינו, שהנסיעה הראשונה נקראת בשם "יציאת מצרים" רק לגבי מדריגה שלמטה ממנה, אבל לגבי מדריגה נעלית יותר, הרי זה עדיין "מצרים".

וזהו ענין "צדיקים אין להם מנוחה .. שנאמר ילכו מחיל אל חיל" – שהולכים תמיד בעילוי אחר עילוי, לצאת מהמיצרים וגבולים שבכל מדריגה לגבי מדריגה עליונה יותר.

ומזה מובן שענין המנוחה הוא למעלה מההליכה שהיא באופן של יציאה מהמיצרים וגבולים.

וזהו שבביאת המשיח יקומו גם האבות ומשה רבינו וילמדו תורה מפיו של משיח45, כיון שהתורה שלהם היא הבל לגבי תורתו של משיח46 – לפי שהתורה שלהם היתה בשביל היציאה ממיצרים וגבולים, ואילו תורתו של משיח תהי' באופן של מנוחה.

ועפ"ז יש לבאר דברי הרמב"ם שלא נתאוו החכמים ימות המשיח בשביל תענוגים – בשביל ללמוד תורה שעי"ז תהי' היציאה ממצרים, מיצרים גשמיים או מיצרים רוחניים, אלא בשביל שילמדו תורה מתוך מנוחה, שזהו"ע לימוד התורה לשמה: "לשמה", לשם התורה עצמה – להמשיך אלקות בתורה47, או "לשמה", לשם ה'48 – להעלות בחי' המלכות (אות ה') שתהי' במעמד ומצב ד"אשת49 חיל עטרת בעלה"50; או באופן שלמעלה לגמרי מענין של כוונות, אלא רק כדי למלאות את רצונו של הקב"ה.

וזהו שתובעים מיהודי שיהי' אצלו הענין דהיסח הדעת בקשר לביאת המשיח – שהרצון שלו בביאת המשיח לא יהי' בשביל לצאת מהמיצר שלו, מיצר גשמי, או מיצר רוחני, ע"י הגילויים דלעתיד, כיון שמסיח דעתו מהמיצר שלו, אלא רצונו בביאת המשיח יהי' רק מפני שנוגע לו שתתמלא הכוונה העליונה דדירה בתחתונים. והיינו, שתהי' אצלו היציאה מן המיצר – למרחב י-ה.

ט. אמנם, לכאורה נשאלת השאלה: כיצד יכולים לתבוע מיהודי לצאת מן המיצר ולא לחשוב על עצמו כלל, אלא רק על הכוונה העליונה – בה בשעה שעל כל צעד ושעל נרגש אצלו ה"מיצר"; אצל יחידי סגולה – נרגש ה"מיצר" ברוחניות, ואצל אנשים כערכנו – נרגש ה"מיצר" בגשמיות, וא"כ איך יכולים לדרוש ממנו להסיח דעתו מזה לגמרי?!

ויובן ע"פ הסיפור הידוע51 (כן ראיתי בהעתקה, ואינני יודע עד כמה מדוייקים הדברים) ששאלו אצל אדמו"ר הזקן מדוע עוסקים בחסידות, בענינים של אהבה ויראה וכיו"ב, בה בשעה שלא אוחזים בענינים נעלים כאלה ("מ'האַלט ניט דערביי")?

– וביאור תוכן השאלה, ע"פ המבואר בחסידות ובהשיחות אודות עניני החסידות ("דער אַרום פון חסידות") שענין החסידות הוא – פנימיות. ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר52: חב"ד דורשת פנימיות. וענינו של "פנימי" – שכאשר לומד ועוסק בענין מסויים, אוחז הוא בענין זה ("ער האַלט באַ דעם"). וכיון שכן, נשאלת השאלה מדוע עוסקים בענינים נעלים שלא שייכים אליהם?

ויש להוסיף בזה:

מצינו53 שהושע בן אלה נענש על זה שביטל את השומרים שהושיב ירבעם בן נבט כדי שלא יעלו ישראל לרגל54, כי, גם לאחרי שבטלו השומרים לא עלו ישראל לרגל, ונמצא, שעי"ז שביטל השומרים הסיר הקולר שהי' תלוי בצואר היחיד והטילו על צואר הרבים.

ועפ"ז נשאלת השאלה בנוגע לציווי כ"ק מו"ח אדמו"ר אודות לימוד ופירסום תורת החסידות בכל אופן שהוא, ועד שגם אלה שלעת-עתה אינם שייכים לשום ענין, צריכים לפרסם להם גם אודות הענינים דיחודא תתאה ויחודא עילאה, ועד להענין ד"אין עוד" שלמעלה מיחו"ת ויחו"ע, ועד שיחו"ת ויחו"ע הם בהשוואה, "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת" בהשוואה, כיון ש"אין עוד"55 – דלכאורה, איך מותר לפרסם להם ענינים אלה, בה בשעה שיודעים שלא יהיו שייכים אליהם ("מ'וועט סיי-ווי ניט האַלטן באַ דעם")?!

כאשר מדובר אודות יהודים משאר חוגים, "עולם'שע", שלא יודעים ענינים אלו, הנה, מי שלא ראה מאורות מימיו, אי אפשר לדרוש ממנו מדוע אינו נהנה מיוצר המאורות,

– וכמדובר פעם שגם בלימוד נגלה דתורה יש חילוק בין חסידים ל"עולם'שע". ולדוגמא: איתא בגמרא56 "אמרו עליו על יונתן בן עוזיאל בשעה שיושב ועוסק בתורה כל עוף שפורח עליו מיד נשרף". הנה כאשר חסיד לומד גמרא זו, הרי זה פועל עליו ענין של ביטול, שכן, אם העוף נשרף ונתבטל ממציאותו מקדושת הלימוד, עאכו"כ שהוא צריך להתבטל כו'. אבל כאשר "עולם'שער" לומד גמרא זו, מפלפל בדינו של יונתן בן עוזיאל אם חייב לשלם עבור העוף, אם "אשו משום חציו"57, ואם חייב נזק שלם או חצי נזק, וכיו"ב. –

משא"כ כאשר מפרסמים ענינים אלו והכל יודעים אודותם, ואעפ"כ לא אוחזים בהם, כיון שמתעצלים לעסוק ולהתייגע בהם.

וא"כ, נשאלת השאלה: איך מותר לפרסם ענינים אלו, שבגלל זה יוכלו לבוא בטענה על כך שלא עוסקים ולא אוחזים בהם?! –

והשיב אדמו"ר הזקן על פי מ"ש58 "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר", "לב. האבן" דייקא, ולא מוח האבן – כי, כל הענינים שיהיו לעתיד לבוא בלב, צריכים להיות עתה במוח, אף שאינם מאירים בלב, והיינו, שהעבודה שדורשים מאתנו עתה היא לעסוק בעבודת המוח בהבנה והשגה, ומה שנוגע להרגש הלב – יפעל הקב"ה.

– ויש לבאר זה ע"פ דברי אדמו"ר הזקן בשם המגיד59 בפירוש הכתוב60 "ואהבת את ה' אלקיך", דלכאורה אינו מובן: איך שייך ציווי על אהבה שהיא מדה שבלב, ותירץ המגיד, שהציווי הוא על ההתבוננות בדברים המעוררים את האהבה. ולכאורה אינו מובן: הרי נאמר "ואהבת גו' בכל לבבך", ואיך אפ"ל שהציווי הוא על ההתבוננות? אלא הביאור בזה – שכיון שהאדם מצדו יכול רק להתבונן, ומבטיחים לו שעי"ז סופו לבוא לידי אהבה, נמצא, שע"י ההתבוננות כשלעצמה קיים מצות אהבה, כיון שאינו מחוסר מעשה, שהרי הוא עשה כל מה שביכלתו, והשאר צריך לבוא בדרך ממילא.

ועד"ז בנדו"ד, שאין זה באופן שלומדים ענינים שלא אוחזים בהם, דכיון שהעבודה הנדרשת עתה היא עבודת המוח, ובנוגע לרגש הלב יפעל הקב"ה, כמ"ש "והסירותי. את לב האבן גו'", הרי זה נחשב שאוחזים בזה ("מ'האַלט באַ דעם"), כיון שאנו עושים כל התלוי בנו, ועי"ז יהי' נפעל בדרך ממילא בנוגע להרגש הלב.

ומזה מובן בנוגע לענין ד"היסח הדעת" – שכאשר נשתדל להסיח דעת מהמיצר שלנו עד כמה שאנו יכולים, ישלים הקב"ה את השאר, ונחשב שישנו הענין ד"היסח הדעת" שעי"ז "בן דוד בא".

י. וזהו גם מה שאומרים "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח"61:

ענין השלימות – שייך רק בעצמותו ית', בבחי' כזו שאין בה ענין של קוין, שזהו"ע היכולת, ע"ד ענין היכולת בנפש שהו"ע שלמעלה מקוין של כחות62.

ואעפ"כ אומרים אנו "אני מאמין באמונה שלימה" – כי, האמונה פשוטה שבכאו"א מישראל באה מפשיטות העצמות63, ומשום זה הרי היא גם באופן של שלימות (אמונה שלימה).

ומצד האמונה הפשוטה ושלימה שבאה מפשיטות העצמות – ישנו הענין דהיסח הדעת.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן (עוה"פ) "אני מאמין"].

* * *

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן ניגון שמח, ובאמצע הניגון הפסיק ואמר:]

יא. כ"ק מו"ח אדמו"ר סיפר64 אודות א' מנסיעותיו עם אביו כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע למקום מרפא ("קוראָרט") במדינת גרמניא, אשר, למרות טבעם של תושבי המקום שכל עניניהם מחושבים במדידה והגבלה ביותר, למד הרבי עמהם חסידות, וכמה מהם נתקרבו לתורת החסידות, ואחד מהם נתקשר ביותר עד שהתחיל ללמוד חסידות ולהתנהג בדרכי החסידות, והתחיל לעסוק גם בעבודה דמס"נ בק"ש (שזהו זמן העבודה דמס"נ, שצריך לצייר לעצמו מס"נ בפועל או בכח), אע"פ שזהו נגד טבעו, וסיפר שמשך זמן התעסקותו בעבודת המס"נ בק"ש הוא "באַלד איינע מינוטע"... – כנראה שהי' מונח לידו שעון, ובאמצע ה"מסירת נפש" הביט בשעון לראות כמה זמן נמשכת המס"נ...

וכמו כן עתה: מנגנים אמנם ניגון שמח ורוקדים, אבל בשעת מעשה מוכרחת העניבה להיות במקומה, ומחשבים באיזו מדה צריכה להיות ההתפעלות וההתלהבות בהניגון והריקוד, ומסתכלים על תגובתם של העומדים מסביב אם מתאים הדבר כו'.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) צריכים לצאת מההגבלות!

אמר לא' שיאמר לחיים על כוס גדולה, באמרו: קידוש בכלל, ובפרט קידושא רבה, ובפרט התוועדות של יהודים ההולכים בשיטת הבעש"ט שדרש שתהי' העבודה בשמחה, כמ"ש65 "עבדו את ה' בשמחה" – הרי כיון ששמחה פורצת גדר66, בטלים כל ההגבלות, ואין צורך להתחשב בדברי הרופאים!...

[לא' שאמר "מאַכן לחיים" – אמר כ"ק אדמו"ר שליט"א:]

כאשר כ"ק מו"ח אדמו"ר הגיע לאמריקא, נכנס אליו יהודי אחד, שאמר – במענה לשאלתו של הרבי מה הוא עושה – "איך מאַך אַ לעבן", כהלשון הרגיל באמריקא. והשיב לו הרבי: "אַ לעבן" – מאַכט דער אויבערשטער67, ויהודי צריך להיות "מקבל".

ועד"ז בנדו"ד – שהלשון צריך להיות "זאָגן לחיים".

יב. איתא במדרש68 "עכו"ם אחד שאל את רבי יהושע בן קרחה, א"ל אתם יש לכם מועדות ואנו יש לנו מועדות, בשעה שאתם שמחים אין אנו שמחים, ובשעה שאנו שמחים אין אתם שמחים, ואימתי אני ואתם שמחים – בירידת גשמים".

ובנוגע לעניננו: ביאָרצייט יש חילוקי מנהגים: אצל עולם'שע – נוהגים להתענות, וכללות ההנהגה היא באופן של עצבות. ואילו אצל חסידי פולין – אפילו אין אומרים תחנון. אמנם, אצלנו (חסידי חב"ד) – לא מתענים69, אבל אומרים תחנון.

– שאלתי פעם אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר לטעם מנהגנו לומר תחנון ביאָרצייט, והשיב לי: היכן ישנו זמן מסוגל יותר לפעול הבקשות ("אויסבעטן") כמו ביאָרצייט70. –

אבל ישנו יום שכולם שמחים – כאשר היאָרצייט חל בשבת, שאז, אף אחד אינו מתענה, ואף א' אינו אומר תחנון.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) "זאָגט אַ ניגון"71.

* * *

יג. על הפסוק "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וגו' ורם לבבך ושכחת וגו'" שבפרשת השבוע72 – איתא בסמ"ג73 שבתחלה לא הי' בדעתו למנות ענין זה בלאו, ומוסיף ש"גם רבינו משה [הרמב"ם, אשר, על סדרו של הרמב"ם סידר גם ר' משה מקוצי את חיבורו "ספר מצות גדול"74] לא חיברו ולא הזכירו בחשבון הלאוין", "וכשהגעתי להשלים עד כאן הלאוין אקרא בחלום [נגלה אליו האלקים בחלום75] במראית הלילה הנה שכחת את העיקר, השמר לך פן תשכח את ה', והתבוננתי עליו בבוקר והנה יסוד גדול הוא וכו'", ובגלל זה מנאו הסמ"ג במנין הלאוין: "אזהרה שלא יתגאו בנ"י וכו'" (אף שבשביל זה הוצרך להוציא ענין אחר ממנין הלאוין, שהרי מנין הלאוין אינו יכול להיות יותר משס"ה).

ולכאורה אינו מובן: איך מנאו הסמ"ג במנין הלאוין על יסוד החלום במראית הלילה, הרי ישנו הכלל ש"אין משגיחין בבת קול"76, כיון שתורה "לא בשמים היא"77, וכפי שמצינו78 בענין בהרת ושער לבן, שיש פוסקים טמא אע"פ שקוב"ה אומר טהור, משום שתורה לא בשמים היא?

– (כ"ק אדמו"ר שליט"א חייך ואמר:) בזמן הצמח-צדק הי' יהודי ("פון די עולם'שע") שנחשב ללמדן [היו לו חילופי מכתבים עם הצ"צ, ופעם תירץ לו הצ"צ מדרש פליאה], שעיקר כחו הי' בקושיא ופירכא ("אָפּפרעגן"). – הרי אין לך דבר שהוא בשלימות, ובמילא, הי' מוצא בכל דבר איזה קושיא ופירכא. ואמרו עליו – אינני רוצה לפרוש בשמו – שכאשר יבוא לעולם האמת, בפני בית-דין של מעלה, וישאלוהו אם למד תורה, ויבקשו שיאמר דבר חידוש – אזי יאמר: רבש"ע, יודע אתה שעיקר כחי הוא להקשות ולהפריך, תאמר איפוא אתה דבר-מה, ואני אקשה ואפריך אותך ("זאָג דו עפּעס, און איך וועל דיר אָפּפרעגן")...

והמענה לזה79 – דכיון שלאחרי כן הונח הדבר בשכלו, כפי שכותב "והתבוננתי עליו בבוקר והנה יסוד גדול הוא כו'", לכן, אין זה בכלל "תורה לא בשמים היא", אע"פ שהיסוד לזה הי' החלום במראית הלילה.

אך השאלה היא לאידך גיסא: כיון שזהו ענין הכי עיקרי – איך יתכן שהרמב"ם לא מנאו במנין הלאוין80?

יד. ובכן, ענין זה הוא מהענינים שאי אפשר ללמדם ע"פ נגלה בלבד, ומוכרחים להגיע להביאור ע"פ תורת החסידות81.

ובהקדם המבואר בפרקי דר"א82 טעם בריאת העולם באופן ש"רוח צפונית אינה מסובבת"83 ("בבי"ת נברא העולם .. סתום מכל צדדיו ופתוח מצד אחד"84) – "אמר (הקב"ה) שכל מי שיאמר שהוא אלקה, יבוא ויגמור את הפנה הזאת שהנחתי כו'". והיינו, שהקב"ה השאיר בהבריאה ענינים של חסרון, שעל ידם יהי' ניכר שכללות הבריאה היא ע"י כח עליון. וע"ד שמצינו לענין עירובין, שכאשר מערבים עיר של רבים צריך להניח בה שיור, כדי שלא תשתכח תורת רשות הרבים85.

וכן הוא בנוגע לענין השכל – ששכל עצמו מכריח שזקוקים לענין שלמעלה מהשכל, כיון שיש ענינים שהשכל אינו יכול להבינם.

וכמו כן הוא בתורה – שישנם כמה ענינים שאינם מובנים בנגלה דתורה, ומהם מוכרח שיש צורך ללמוד גם פנימיות התורה, שדוקא על ידה יתבארו ענינים אלו86.

טו. ובנוגע לעניננו:

מבואר בתורת הבעש"ט87 על הפסוק "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וגו' ורם לבבך וגו'" – דלכאורה אינו מובן: מהי השייכות דענין השכחה ל"רם לבבך", הול"ל "השמר לך פן ירום לבבך" – ש"עיקר אזהרת כל התורה הוא מצות הזכירה, וההיפוך הריסות התורה ח"ו הוא השכחה", והיינו, שהענין ד"רם לבבך" בא בסיבת השכחה.

ומקדים, "דיש בשו"ת של הרמב"ם ששלחו מדינה א' להרמב"ם וחתמו על שאלה זו במספר ע' אלף, ילמדנו רבינו מאחר שאין תחיית המתים מפורש בתורה, רק בש"ס רמזו ודרשו מהוכחות שלהם, א"כ גם לנו יש להוכיח ולדרוש אפכא כו', והרמב"ם לא רצה בעצמו להשיב, וצוה לתלמידו מהר"י אבן תבון לכתוב תשובתם", ותוכן התשובה ש"השכל נעשה מברירות הדמים כו'", היינו, שע"י אכילת מאכלים דקים נעשה השכל צלול, ולאידך, ע"י אכילת מאכלות אסורות נתטמטם השכל, "ומדבריכם שנראה שאתם כופרים בדברי חז"ל, א"כ נראה שלא נזהרתם מאכילת איסור ודברים טמאים .. וא"כ איך תוכלו להכריע בשכל שלכם נגד רבותינו חכמי התלמוד אשר רוחב לבם הי' רחבה מני ים". ומוסיף שם, ש"מאחר שנמשך לכם ספק זה, א"כ אין נשמתכם נמשך מבני אברהם יצחק ויעקב כו'". וממשיך שם: "ותדעו נאמנה מאחר שירדתם לספק זה וכפירה זאת, תדעו שהפורעניות קרובה לכם", ומסיים: "וכך עלתה להם, שבא עליהם מלך אחד והרגם והשמידם .. ומעט מזעיר נמלטו להרמב"ם וחזרו בתשובה".

וכשם שטמטום השכל בא בסיבת מאכלות אסורות,

– ואין הכוונה רק למאכלות אסורות דוקא, שהרי "ברשיעי לא עסקינן"88, אלא גם לדברים המותרים שהאדם אוכלם למלאות תאוות נפשו, כמבואר בתניא89 שדברים המותרים הם מקליפת נוגה, אך ע"י אכילתם למלאות תאוות נפשו, יורד החיות ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות –

כך ענין הגאוה, "ורם לבבך", בא בסיבת השכחה.

טז. ובהקדמה:

שכחה – הו"ע הגלות, כמשנ"ת לעיל בהמאמר90 [שהוא מיוסד על המאמר של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, ולפנ"ז – של הצמח– צדק, ושל אדמו"ר הזקן בלקו"ת, ועד להבעש"ט] שבזמן הגלות אומרים בנ"י "זכור הוי' מה הי' לנו"91, "זכור עדתך קנית קדם"92, כיון שענין הגלות הוא מצד השכחה דלמעלה.

וסיבת השכחה דלמעלה היא מצד השכחה למטה אצל בנ"י, כתורת הבעש"ט93 על הפסוק94 "ה' צלך", "כמו שהצל עושה מה שהאדם עושה, כך הבורא ב"ה כביכול עושה מה שהאדם עושה". ולכן, כאשר בנ"י באים בטענה על השכחה דלמעלה – כמ"ש בהפטרה דיום הש"ק זה: "ותאמר ציון עזבני ה' ואדנ-י שכחני"95 – ואומרים "זכור הוי' מה הי' לנו", משיב הקב"ה שגם אצל בנ"י צריך להיות ענין הזכרון: "עמי זכר נא גו'"96, וסיום הענין "מה97 ה' דורש ממך כ"א עשות משפט וגו'"98.

וענין השכחה הוא סיבה שעי"ז נעשה "ורם לבבך", שזהו מ"ש "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך וגו' ורם לבבך וגו'".

יז. וביאור שייכות ענין השכחה לענין הגאוה – "ורם לבבך":

בנוגע לשכחה נאמר בהמשך הכתובים "שכח תשכח"99, ב"פ שכחה. ומבאר הרב המגיד100 ש"שכח תשכח" פירושו "שישכח גם השכחה", וע"ד מ"ש101 "הסתר אסתיר", שההסתר עצמו הוא בהסתר102. והיינו, ששכחה סתם יש בה כוונה – שזהו ענין של נסיון בשביל תועלת כו', אבל "שכח תשכח" פירושו ששוכחים גם כוונת השכחה, שזהו ריחוק מאלקות לגמרי.

וכמו כן ענין הגאוה הוא ריחוק מאלקות לגמרי, כידוע103 שענין הגאוה פוגם בשם י"ה, ואמרו חז"ל104 "כל אדם שיש בו גסות הרוח אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם", והיינו, שבנוגע לכל שאר העבירות נאמר105 "השוכן אתם בתוך טומאותם", ורק בנוגע לגאוה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור בעולם, כיון שענין הגאוה הוא ריחוק ושכחה מאלקות וניגוד לאלקות לגמרי.

יח. ועפ"ז יש לבאר הטעם שהרמב"ם לא מנה ענין זה במנין הלאוין:

מצד חומר ענין הגאוה – אין זה דומה לשאר העבירות, כיון שזהו"ע של שכחה מאלקות לגמרי, ונכלל בהלאו של עבודה זרה.

וע"ד המבואר בפירוש מאמר חז"ל "כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה"106 – שבעולם נעלה יותר הרי זה אכן ענין של עבודה זרה.

* * *

יט. אודות השיר שהיו הלוים אומרים בבית המקדש – איתא בגמרא107 "תניא רבי יהודה אומר משום ר"ע, בראשון מה היו אומרים, לה' הארץ ומלואה108, על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו. בשני מה היו אומרים, גדול ה' ומהולל מאד109, על שם שחילק מעשיו ומלך עליהן .. בשביעי היו אומרים מזמור שיר ליום השבת110, ליום שכולו שבת. א"ר נחמי' מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים (שכל ששת הימים נאמרין הפרקים הללו על שם שעבר, ושל שבת על שם להבא111), אלא .. בשביעי על שם ששבת".

ולכאורה צריך להבין112: טענתו של רבי נחמי' "מה ראו חכמים לחלק בין הפרקים" (שכל ששת הימים נאמרין הפרקים הללו על שם שעבר, ושל שבת על שם להבא) היא טענה חזקה וצודקת, ומהו הטעם של רבי עקיבא שס"ל שבשבת היו אומרים מזמור שיר ליום השבת, ליום שכולו שבת, שזהו על שם להבא, דלא כשאר הפרקים שנאמרים על שם שעבר?

ולאידך גיסא: מהמשך דברי הגמרא אודות המחלוקת של ר"ע ור"נ, ש"קמיפלגי בדרב קטינא, דאמר רב קטינא שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב113 .. אביי אמר תרי חרוב" (ר"נ לית לי' דרב קטינא אלא דאביי, הלכך ליכא למימר על שם יום אחד שכולו שבת, דהא תרי נינהו111) – משמע, שגם לדעת ר' נחמי' שס"ל "על שם ששבת", אין זה מפני שצ"ל על שם העבר דוקא בגלל הסברא "מה ראו לחלק כו'", אלא מפני שלדעתו "ליכא למימר על שם יום אחד שכולו שבת, דהא תרי נינהו", אבל לולי זאת, יכולים שפיר לפרש על שם להבא?

ויש להוסיף בהקושיא על הפירוש שקאי על שם להבא, שלכאורה צריך להיות השיר על שם העבר דוקא (לא רק כדי שלא לחלק בין שאר הפרקים, אלא גם) בגלל טעם נוסף – שהרי שיר ענינו שמחה (כמובן גם ממארז"ל114 "אין אומרים שירה אלא על היין .. המשמח115 אלקים ואנשים"), ושמחה היא דוקא על דבר שישנו כבר בפועל, ולא על דבר שיהי' בעתיד, ומצד זה צריך להיות גם השיר דשבת על שם העבר דוקא?

כ. ונקודת הביאור בזה:

שבת – ענינו תענוג, וידוע שתענוג הוא מקיף הרחוק.

ובהקדמה116 – שיש פנימיים ומקיפים, ובמקיפים גופא ישנו מקיף הקרוב ומקיף הרחוק, שהחילוק ביניהם הוא ע"ד ובדוגמת החילוק שבין לבוש לבית, שלבוש הוא מקיף הקרוב העשוי לפי מדת האדם, היינו, שעם היות שאין בו התחלקות כמו בבחי' פנימי, מ"מ הרי הוא עשוי לפי מדת האדם, ויש בו התחלקות בערך המקיף עכ"פ, משא"כ בית הוא מקיף הרחוק שאינו עשוי לפי מדת האדם, ואין בו התחלקות אפילו בערך המקיף, כפי שרואים במוחש שכמה אנשים שחלוקים זמ"ז במדת ארכם רחבם וגבהם, נכנסים בבית אחד.

וענינם של מקיף הקרוב ומקיף הרחוק בכחות הנפש הוא רצון ותענוג: רצון הוא מקיף הקרוב, ותענוג הוא מקיף הרחוק.

וכיון שבמקיף הרחוק אין ענין של התחלקות – סרה הקושיא "מה ראו חכמים לחלק כו'", כיון ששבת שענינו תענוג, מקיף הרחוק, הוא למעלה מהתחלקות של עבר ועתיד, והיינו, שכל חילוקי הזמנים דעבר הוה ועתיד נמצאים יחד, ובמילא, יכולים שפיר לומר שירה על שם להבא, וכידוע117 שיש ניצוצי גאולה בכל יום.

כא. והנה, מהענינים שיהיו ב"יום שכולו שבת" הוא ענין השבתת המזיקים, כדאיתא במדרש118 "ליום השבת, למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו, וכן הוא אומר119 וגר זאב עם כבש".

ובפרטיות יותר120:

בנוגע ליום השבת – מצינו שקליפת נוגה עולה למעלה, אבל ג' קליפות הטמאות נשארים במקומם, וצריך לדחותם (וזהו טעם איסור הכנסה והוצאה בשבת – כדי שלא תהי' כניסה ואחיזה לג' קליפות הטמאות121 ("זיי זאָלן זיך ניט אַריינכאַפּן")).

וזהו גם ב' הפירושים ד"שבת" – מלשון שביתה ומלשון השבתה – כנגד הפעולה דשבת בקליפת נוגה ובג' קליפות הטמאות: בקליפת נוגה – נעשה ענין השביתה, ששביתה ומנוחה הו"ע העלי'; ובג' קליפות הטמאות – נעשה ענין ההשבתה, היינו, שצריך לדחותם.

ובזה הוא החידוש לעתיד לבוא – שתהי' עלי' גם לג' קליפות הטמאות, שזהו"ע "למשבית מזיקין מן העולם שלא יזיקו".

כב. והנה, אף שענין זה יקויים לעתיד לבוא, מ"מ, התחלת הענין ישנו כבר עתה, שהרי ע"פ מ"ש הרמב"ן122 שאלף הששי הוא בדוגמת ערב שבת, נמצאים אנו בערב שבת אחר חצות, שאז מתחילים כבר עניני השבת, כולל גם הענין דבירור הקליפות.

ובפרט לאחרי שכבר "כלו כל הקיצין"123, כולל גם הקיצין של גדולי ישראל בדורות האחרונים124, כמו ה"קץ" של הצמח-צדק על שנת תר"ח, ה"קץ" של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע על שנת תרס"ו, וה"קץ" של כ"ק מו"ח אדמו"ר על שנת תש"ג, כדאיתא ב"הקריאה והקדושה", ואומרים גם בשם כ"ק מו"ח אדמו"ר גם על השנים תש"א ותש"ד – הרי כבר כלו גם הקיצין הללו,

ומה שאמרו ש"אין הדבר תלוי אלא בתשובה"123 – הרי גם ענין התשובה נעשה כבר, וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר125 (גם בשם הגאון הרגצ'ובי) שאנחה של יהודי ("אַ אידישער קרעכץ") היא תשובה עילאה, וא"כ, הרי זה כבר הזמן דביאת המשיח.

כל הענינים נשלמו כבר בדורות שלפנינו, ולנו נשארה רק העבודה דבחי' עקביים, וגם עבודה זו נעשתה כבר, ונשאר רק דבר קטן ("אַ קליינעקייט"), וכשישלימו זאת – תבוא הגאולה השלימה.

כג. ויש להוסיף, שאף שהעבודה עתה היא בבחי' עקב בלבד, הרי נוסף לכך שבזה תלוי' שלימות העבודה של כל הדורות, צריך לידע שיש מעלה מיוחדת בעבודה שבבחי' עקב דעקב דוקא. וכידוע שעיקר המעלה היא לא ביחוד או"א, אלא ביחוד זו"ן דוקא.

וזהו גם שמצינו בנוגע לכללות ענין החורבן – שעיקר האבילות נקבע לא על מה שאירע בשבעה עשר בתמוז אלא על מה שאירע בתשעה באב126:

בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות ושרף אפוסטמוס את התורה – היפך הענין ד"יום חתונתו127 זה מתן תורה". ובתשעה באב חרב ביהמ"ק – היפך הענין ד"יום שמחת לבו127 זה בנין בית המקדש"128.

ומהחילוקים שביניהם – שהמאורע דשבעה עשר בתמוז, חורבן התורה (מוחין), הוא היפך הענין דיחוד חו"ב; והמאורע דתשעה באב, חורבן ביהמ"ק, הוא היפך הענין דיחוד זו"נ129.

וזהו שעיקר האבילות נקבע על חורבן ביהמ"ק בתשעה באב, שנעשה פירוד בין זו"ן, יותר מאשר חורבן התורה בשבעה עשר בתמוז, שנעשה פירוד בין חו"ב – מפני שהעיקר הוא יחוד זו"נ, ובו תלוי גם יחוד חו"ב, כמובן ממארז"ל130 נשבע הקב"ה שלא יבוא בירושלים של מעלה (יחוד או"א) עד שיבוא בירושלים של מטה (יחוד זו"ן)131.

ומזה מובן גם מעלת העבודה שבבחי' עקב דוקא. וכידוע132 גם המשל דהקזת דם, שכאשר יש חולי בראש, אזי מקיזים דם ברגל, ועי"ז מתרפא הראש, ונמשך ממנו גם לרגל כו'.

ומצד מעלת העבודה שבבחי' עקב דוקא, צריכים אנו לשמוח שזכינו להיות בדור זה, לאחרי שכל הענינים נשלמו כבר בדורות שלפנינו, ולנו נשארה העבודה שבבחי' עקב, שהיא העיקר, ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה133.

כד. ומכל זה מובן שעתה יכול להיות ענין השיר "ליום שכולו שבת", על שם להבא – כי, נוסף על האמור לעיל ששבת הוא למעלה מהתחלקות של עבר ועתיד, הרי עתה נמצאים אנו כבר בערב שבת אחר חצות, שאז מתחילים כבר הענינים דיום שכולו שבת, השבתת המזיקים וכו'.

והנה, הסיבה להשבתת המזיקים ("לא ירעו ולא ישחיתו"134) היא – (כסיום והמשך הכתוב) "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ומזה מובן שעכשיו צריכה להיות הדגשה מיוחדת בנוגע ללימוד החסידות – לימוד הענינים דיחודא תתאה ויחודא עילאה, ועד להענין ד"אין עוד" שלמעלה משניהם (כנ"ל ס"ט), שעי"ז נעשה המעמד ומצב ד"כמים לים מכסים": "ים" – הוא ים החכמה, חכמה תתאה וחכמה עילאה, ו"כמים לים גו'" – הוא למעלה גם מחכמה עילאה135, ובאופן ד"מכסים", בדוגמת דגים שבים שכל מציאותם היא מי הים, ומיד שפורשין כו'136, היינו, שנרגש אצלם הביטול לאלקות.

ועי"ז נעשה הענין דהשבתת המזיקין, שאפילו בג' קליפות הטמאות נעשה המעמד ומצב ד"לא ירעו ולא ישחיתו".

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן (עוה"פ) "אני מאמין"].

* * *

כה. איתא בדרושי אדמו"ר מהר"ש137 בענין מ"ש בזהר138 בפירוש "ועמך כולם צדיקים"139, "מאן דאתגזר אקרי צדיק", שעפ"ז, גם "מ"ש לא יתן לעולם מוט לצדיק140, זהו לכל ישראל שנקראים צדיקים בגין דאתגזרון כו'", "ולפי זה צריך להבין הלא אנו רואים שהרבה מישראל דחוקים מאד בפרנסה .. למה אינו נמשך השפעה לישראל לפרנס כאו"א בשפע"? – "אך יש לומר דבאמת לא יתן לעולם מוט לצדיק קאי על כל ישראל כנ"ל, ומפני מה הוא הדוחק לפרנסה מאד, להיות כי הבטחון הוא אינו כדבעי למהוי .. כשאינו בוטח כדבעי .. מפסיק השפע בפרנסה [והוא כמשל סגירת ברז השפעה ("פאַדרייען דעם קראַן")], ואם הי' בוטח בהשי"ת .. הי' משתכר ביותר הרבה והי' מתקיים בו הפסוק140 השלך כו'".

וכן הוא גם בנוגע להמשכת ההשפעות ע"י הרבי141:

ובהקדם מה שאמרתי כבר לא' (לפני שנתיים), אשר מה שרוצים לראות רואים: כאשר מפרשים את ענין ההסתלקות כפשוטו, ורוצים לראות את גודל העילוי של הרבי, שג"ע התחתון אינו די, וגם ג"ע העליון אינו די; רקיע השביעי הוא אמנם נעלה ביותר, אבל מדריגתו של הרבי הוא נעלית עוד יותר – הרי כיון שהקב"ה הוא עצם הטוב, וטבע הטוב להיטיב142, ממלא הקב"ה את רצונו ומראה לו את העילוי של הרבי, שהרבי הוא למעלה מרקיע השביעי, והוא, נמצא למטה...

אבל כאשר מפרשים את ענין ההסתלקות כפי שהרבי מבאר במאמר ד"ה באתי לגני שהוציא-לאור ליום היאָרצייט143, שהסתלקות הוא גילוי האור שבבחי' רוממות, היינו, שעם היותו ענין של רוממות הרי זה נמשך למטה, וכמבואר באגה"ק144 מאמר הזהר145 "צדיקא דאתפטר אשתכח בכולהו עלמין יתיר מבחיוהי" – אזי מראים לו מלמעלה כיצד "אשתכח" בעולם למטה, ורואה בעיני בשר את ההשפעות שנמשכים ע"י הרבי.

ובלשון כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע אל בנו כ"ק מו"ח אדמו"ר, שקראו בשמו ואמר: "מיר וועלן גאַנץ זיין ניט נאָר מיט אונזער עצם נאָר אויך מיט אונזער התפשטות" (אנו נהי' שלימים לא רק עם העצם שלנו, אלא גם עם ההתפשטות שלנו)146.

והיינו, שההשפעות של הרבי הם לא רק בהיותו נשמה בגוף, כאשר ראו אותו בעיני בשר, אלא גם לאחר ההסתלקות, כאשר לא רואים אותו בעיני בשר,

– ואדרבה, לאחר ההסתלקות ההשפעה היא באופן נעלה יותר, כיון שבטלים ההגבלות שמצד הגוף –

לא רק בחצי כדור העליון, אלא גם בחצי כדור התחתון, כידוע פתגם אדמו"ר הזקן (שנתבאר בארוכה ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר147) שבחצי כדור התחתון לא הי' מתן-תורה,

ולא רק ברוחניות, אלא גם בגשמיות.

כו. ובפרטיות יותר:

כשמדובר אודות מוסד של הרבי – צריכה להיות ההנהגה באופן של הרחבה, "ואתהלכה ברחבה"148, ובלשון חז"ל149 בנוגע להוצאת שבת ויו"ט "לוו עלי .. ואני פורע", ועד"ז בנוגע ל"הוצאת בניו לתלמוד תורה", כולל גם "בניך אלו התלמידים", כפי שנפסק גם בנגלה דתורה [המקור הוא בספרי150, מאמרו של רשב"י151, שהוא המקור דפנימיות התורה, אבל כן פסק גם הרמב"ם152, נגלה דתורה]. ובאופן כזה צריכה להיות ההנהגה של הנהלת הישיבה – לילך באופן של הרחבה, "ואתהלכה ברחבה", "לוו עלי .. ואני פורע".

– פלוני (כ"ק אדמו"ר שליט"א נקב בשמו של א' ממנהלי המוסדות) אכן מתנהג באופן של "ואתהלכה ברחבה". אלא, שהוא חושב שהוא בעצמו עושה זאת ("ער אַליין טוט דאָס"), וצריך לידע שזוהי השפעתו של הרבי. –

כאשר תלמיד מגיע לישיבה – צריכים לקבל אותו, ולא לחשוב מניין ישיגו כסף לקנות מזרון כדי שיהי' להתלמיד מקום שינה. וגם כאשר הרואה-חשבון אומר שיש גרעון כספי ("מ'איז אונטערשטעליק"), לא צריכים להתפעל, אלא יש להתנהג באופן של "ואתהלכה ברחבה", ואז אומר הקב"ה: "אני פורע".

הישיבה צריכה לגדול ולהתפתח עד שילמדו בה אלף תלמידים. אלא מאי, הא כיצד? – צריכים לקנות בנין נוסף. אלא מאי, כסף מנלן – "אני פורע", הרבי ימלא זאת (כפתגם הנ"ל שנהי' שלימים גם עם ההתפשטות); הרבי יזמין את הכסף הדרוש, ויזמין גם את הראשי-ישיבות ומשפיעים, שקשה להשיגם עוד יותר מאשר כסף, ומכ"ש שיזמין את הכסף.

ירשמו המחאה ("זאָל מען אויסשרייבן אַ טשעק") בת ארבע או חמש ספרות, ולא איכפת לי אפילו אם יהיו שש ספרות... והרבי יכסה אותה ("דער רבי וועט דאָס דעקן"). וכבר הי' לעולמים. וכפי שראו במוחש שכאשר הלכו בדרך זו – הצליחו153.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:) אין זו התוועדות שמדברים לאחרי שלוקחים קצת משקה, אלא הכוונה היא בנוגע לפועל ממש. שיכתבו המחאות על כל מה שצריכים, לקנות בנין, וכיו"ב, מבלי להתחשב בחשבונות שע"פ הספרים, והרבי יכסה כבר את ההמחאות, ולא רק ברוחניות, אלא בגשמיות,

– כמדובר פעם154 שאי אפשר לצאת י"ח בכסף וזהב רוחניים, אהבה ויראה, אלא צריכים כסף וזהב גשמיים, בפועל ממש,

ולא לאחר זמן, אלא במשך ב' הימים, עד יום שני בבוקר, תיכף כשנפתח ה"בנק"...

כז. וכמו כן צריכה להיות הנהגתו של כל אחד בעניניו הפרטיים – לעורר בעצמו מדת הבטחון, שעי"ז תהי' הנהגתו בדרך של "ואתהלכה ברחבה", ובלשון הכתוב155 "הרחב פיך", ואז – "ואמלאהו".

והענין בזה:

בנ"י משתמשים בענינים הגשמיים באופן שמנצלים אותם לקדושה ועושים מהם כלים לאלקות, ובלשון הרמב"ם156 "החכם ניכר כו' במאכלו וכו'", ומונה עשר דברים – כנגד עשר ספירות, ובמילא גם כנגד עשר כחות הנפש, "שנשתלשלו מהן"157 – שביניהם גם ענינים ששייכים לפרנסה גשמית.

וכיון שבנוגע לענינים רוחניים, כמו הוצאת שבת ויו"ט והוצאת בניו לתלמוד תורה, אומר הקב"ה "לוו עלי ואני פורע" – יכול יהודי להתנהג באופן כזה גם בנוגע לפרנסתו הגשמית, כיון שגם עניניו הגשמיים נעשים כלים לאלקות, והיינו, שכל יהודי יכול לעשות מכל דבר – ענין של "שבת", ומכ"ש "יום טוב".

ואע"פ שיכול להיות שנמצא במעמד ומצב שהרצון שלו בהגשמיות בשביל לנצל זאת לענינים רוחניים אינו באמת לאמיתו, אלא הרצון שלו הוא גם בהגשמיות מצד עצמו – אין זה נוגע, וכפי שמצינו158 ש"חסד אומר יברא", דאף שאין זה באופן של אמת, שלכן "אמת אומר אל יברא", מ"מ, חסד אמר יברא, כמבואר בהאגרת דנפש השפלה159.

– שמעתי מא' החסידים, שבליובאוויטש היו אומרים שהאגרת דנפש השפלה היא מענה על מ"ש אדמו"ר הזקן באגה"ק שבספר התניא160 שבה מוכיח את החסידים על ה"מנהג .. לשאול בעצה גשמית כדת מה לעשות בעניני העולם הגשמי כו'", ואעפ"כ, המשיכו חסידים לשאול בענינים גשמיים, ועל זה הוא המענה באגרת דנפש השפלה, שההתקשרות דנפש השפלה היא ע"י גשמיות, ובמילא צריכה להיות ההשפעה גם בגשמיות161.

* * *

כח. [כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לתלמידים שהולכים לבתי-כנסיות לחזור דא"ח – שיאמרו לחיים, ואח"כ אמר:]

כאשר הולכים לדבר בבתי-כנסיות בפני בעלי-בתים, צריכים לומר ענין מפרשת השבוע. – תחזרו איפוא על המדובר לעיל בענין "ורם לבבך ושכחת גו'", וכן אודות חיזוק מדת הבטחון וההנהגה באופן ד"ואתהלכה ברחבה".

ונקודת הדברים:

בפרשת השבוע נאמר "השמר לך פן תשכח את ה' אלקיך גו' ורם לבבך וגו'", ומנאו הסמ"ג במנין הלאוין, בגלל שאמרו לו בחלום במראית הלילה "שכחת את העיקר כו'", שזהו"ע של ריחוק ושכחה מאלקות לגמרי.

והעצה שלא יהי' הענין ד"רם לבבך" – הו"ע הקבלת עול, כי, קב"ע הוא היפך הענין ד"רם לבבך".

וזהו הקשר להתחלת הפרשה "והי' עקב תשמעון", אפילו ענינים שהם בבחינת עקב162 – כי, כאשר העבודה היא באופן של קבלת עול, אזי אין חילוק בין קלות לחמורות, ובמילא נעשה "עקב תשמעון".

ועי"ז – "ושמר ה' אלקיך לך את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיך", ההבטחה להאבות אברהם יצחק ויעקב, וכן לאח"ז, ההבטחה לאבות החסידות, רבותינו נשיאינו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, וגם בנוגע לענינים גשמיים.

ומצד הבטחה זו צריך להיות ענין הבטחון בה' ביותר,

– וגם ענין זה הוא ההיפך מ"ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך", והיינו, שבמקום השכחה מה' ח"ו צריך להיות הבטחון בה' –

ובמילא צריכה להיות ההנהגה גם בענינים הגשמיים באופן של "ואתהלכה ברחבה", "לוו עלי ואני פורע" – כיון שמנצלים את הענינים הגשמיים עצמם לעשותם כלים לאלקות, והיינו, שגם בהדברים הגשמיים יורגש היחוד שהוא לבדו ואין זולתו.

– ולהעיר מהמבואר בתניא163 שההרגש שהוא לבדו ואין זולתו הוא מדריגת החכמה. וזהו גם טעם השם "תלמידי חכמים" ולא "חכמים" ע"פ חסידות164 [נוסף על הטעם ע"פ נגלה, שהתואר "חכם" קשור עם ענין הסמיכה165, ובזמן הזה אין סמוכים166] – ש"תלמיד חכם" היינו שמקבל (תלמיד) מבחינת החכמה, היינו, שנרגש אצלו הענין דהוא לבדו ואין זולתו, וגם בנוגע לענינים הגשמיים, שנעשים כלים לאלקות.

וכל זה נעשה בעיקר ע"י לימוד החסידות, ועד שעי"ז זוכים לקיום היעוד "לא ירעו ולא ישחיתו גו' כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

* * *

כט. [כ"ק אדמו"ר שליט"א ברך ברכה אחרונה, ואח"כ אמר:]

הגיע כבר הזמן ("מ'מעג שוין באַלד") לברך ברכה אחרונה על הגלות.

כ"ק מו"ח אדמו"ר אמר פעם167 בפירוש מ"ש בהגדה "שהקב"ה חישב את הקץ" – שמצד התענוג דלמעלה בעבודת הבירורים שבזמן הגלות, הי' הגלות יכול להמשך עוד ועוד ("ציעהן און ציעהן"), ועל זה נאמר שהקב"ה "חישב את הקץ", שמוותר על התענוג שלו, כדי להוציא את בנ"י מהגלות.