בס"ד. שיחת ש"פ וירא, כ"ף מרחשון, ה'תשי"ג*.

א. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה והוא עומד עליהם גו'.

לאחרי המאמר צוה לנגן את הניגון "אני מאמין".

ב. הסיפור הבא1 – כבר סיפרתי פעם, אבל, היות שהיום הוא יום הולדתו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, אביו של כ"ק מו"ח אדמו"ר, אספר את הסיפור פעם נוספת2:

הרבי נ"ע נהג להכנס מדי שנה, ביום הולדתו כ' מרחשון, אל זקנו כ"ק אדמו"ר הצמח-צדק, בכדי לבקש ברכתו3. – יתכן שכך הי' הסדר גם אצל שאר נכדי הצמח-צדק.

פעם אחת כשנכנס הרבי נ"ע – (בהיותו ילד כבן ארבע או חמש שנים, שכן, הרבי נ"ע נולד בשנת תרכ"א, ואילו בניסן תרכ"ו נסתלק הצ"צ) – פרץ בבכי. שאלו הצ"צ מדוע הנך בוכה? והשיב, כי למד בחומש (או שמע שמספרים) שהקב"ה נראה אל אברהם אבינו – הסיפור אירע בהשבוע דפרשת וירא – ולכך הוא בוכה, מדוע אין הקב"ה נראה אליו.

ויענהו הצ"צ: כאשר יהודי (נוסחא שני': יהודי צדיק4) בן תשעים ותשע שנים מחליט שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שהקב"ה ייראה אליו.

תשובת הצ"צ הניחה את דעת הילד, וחדל לבכות.

ג. ובהקדמה: אע"פ שסיפור זה אירע בימי ילדותו של הרבי נ"ע, קודם היותו בר-מצוה, ועוד לפני ש"הגיע לחינוך"5, מ"מ, יש ללמוד ממנו לימוד והוראה בעבודת השם, שכן, מכיון שהרבי נ"ע סיפר את הסיפור לבנו יחידו – הרבי, והרבי חזר על הסיפור בכדי שיפרסמוהו בעולם, מוכח, שהסיפור נוגע גם אלינו.

ובפרטיות – יש ללמוד מסיפור זה שני ענינים, הן מהשאלה (של הרבי נ"ע) והן מהתשובה (של זקנו הצ"צ).

ד. ולכל לראש – הלימוד וההוראה מבכייתו של הרבי נ"ע (אל הצ"צ) על כך שהקב"ה לא נראה אליו:

כאו"א מבני ישראל, באיזה מעמד ומצב שיהי', אפילו אם הוא נמצא בדרגא כזו שעדיין "לא הגיע לחינוך", כלומר, שחוסר הדעת שבו הוא במדה כזו, אשר לא זו בלבד שאינו מבין מעצמו, אלא עוד זאת, שאינו מסוגל אפילו לקבל ולקלוט השפעה מהזולת (שזהו"ע "הגיע לחינוך"),

– יתכן אמנם, שלפי מספר שנותיו הוא "גדול", אבל בהנוגע לרוחניות הענינים – הוא בבחינת קטן "שלא הגיע לחינוך". וכפי שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר6 "אידישע יאָרן רעכענען זיך ניט לויטן פּאַספּאָרט"!... לפי ה"דרכון" הוא אמנם יהודי זקן ("אויפן פּאַספּאָרט קען ער זיין אַן אַלטער איד"), אבל לפי שנותיו האמיתיות, שנותיו הרוחניים, כלומר, ביחס לקיום התורה והמצוות שלו – הוא בדוגמת תינוק המשחק מתחת לשולחן ("אַ קליין קינד וואָס שפּילט זיך אונטערן טיש")... –

בכל זאת, יכול גם הוא לתבוע, ותביעה בחוזק, שזהו"ע הבכי',

– כידוע7 שדמעות באות מ"מותרי מוחין", בסיבת דבר שנעלה ומרומם מהבנת והשגת האדם, שאין המוחין יכולים לסבלו –

שהקב"ה ייראה אליו, כשם שנראה אל אברהם אבינו.

ה. יתר על כן:

מסיפור זה (שהרבי נ"ע בכה על כך שאין הקב"ה נראה אליו כשם שנראה לאברהם אבינו בהתחלת פרשת וירא) למדים, שבכחו של כאו"א מישראל לתבוע שהקב"ה ייראה אליו באותו אופן שנראה אל אברהם אבינו לאחרי קיומו מצות מילה, שבמעמד ומצב זה היתה ההתגלות ד"וירא אליו הוי'" שבתחילת פרשת וירא.

ובהקדמה: גם לפני קיום מצות מילה מצינו התגלות שם הוי' לאברהם8, אבל, אין זה בדומה לההתגלות – "ואיתגלי"9 – שבאה לאחרי מצות מילה, שהיתה בדרגא נעלית הרבה יותר10.

וענין זה מודגש גם בכך, שבעת התגלותו של הקב"ה לאברהם לאחרי מצות מילה (בהתחלת פרשת וירא) – כבר נשתנה שמו מ"אברם" ל"אברהם" בתוספת ה"א (שהרי השינוי בשמו נעשה ביחד עם קיום מצוה זו11):

איתא בגמרא12: "כתיב אברם וכתיב אברהם, בתחלה המליכו הקב"ה על מאתים וארבעים ושלשה אברים, ולבסוף המליכו על מאתים וארבעים ושמונה אברים, אלו הן, שתי עינים ושתי אזנים וראש הגויי'", "שבתחילה המליכו הקב"ה על אבריו שהם ברשותו ליזהר מעבירה, אבל עיניו ואזניו של אדם אינם ברשותו, שהרי על כרחו יראה בעיניו ובאזניו ישמע, ולבסוף כשנימול המליכו הקב"ה אפילו על אלו כו'"13.

והענין בזה – שבתחילת עבודתו (כשנקרא שמו "אברם") הי' אברהם בעל-הבית רק על האיברים שבדרך הטבע קיימת אפשריות לשלוט עליהם, אמנם לאחרי זה, הנה על ידי שלימות עבודתו ופעולתו של אברהם בכח עצמו (שלימות האפשרית בעבודה שבכח עצמו) – ניתנו לו מלמעלה גם הענינים שהאדם בכח עצמו אינו יכול להגיע אליהם, ובמילא נעשה (אברהם) לבעל-הבית גם על הדברים שע"פ טבע לא היתה בו האפשריות לשלוט עליהם.

ומזה מובן, שהתגלותו של הקב"ה לאברהם אבינו לאחרי מצות מילה (אשר אז נשתנה שמו ל"אברהם" בתוספת ה"א) היתה באופן נעלה הרבה יותר מההתגלות שלפני זה.

ולמרות כל עילויים אלו שבההתגלות ד"וירא אליו הוי'" (לאחרי קיום מצות מילה ושינוי השם מ"אברם" ל"אברהם") – בכחו ובאפשריותו של כל יהודי, גם מי שמצד מעמדו ומצבו הרוחני "לא הגיע לחינוך", לדרוש ולתבוע, שהקב"ה ייראה אליו כפי שנראה לאברהם במעמדו ומצבו (דאברהם) שלאחרי מצות מילה.

ו. ועד"ז ישנו הלימוד וההוראה מתשובתו של הצ"צ אל הרבי נ"ע – שהתגלותו של הקב"ה לאברהם אבינו דוקא היתה בגלל ידיעתו והכרתו שצריך למול את עצמו:

עם היות שכאו"א מישראל רשאי לתבוע שהקב"ה ייראה אליו, מ"מ, דרושה לשם כך הקדמה מסויימת, והיא: הידיעה וההכרה שצריך הוא למול את עצמו.

כלומר:

מבלי הבט על כל המעלות הקיימות אצל יהודי בפועל, או, לכל הפחות, בכח,

– אשר, "בכח" יכול כאו"א מישראל להגיע לדרגות הכי עליונות בעבודתו (כאמור לעיל בענין "וירא אליו הוי'"), וכדאיתא במדרש14 ש"כל אחד ואחד מישראל חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב". ולהעיר, שגם מזה דחשיב אברהם ביחד עם יצחק ויעקב, מוכח, שהכוונה היא לאברהם במדריגתו שלאחרי מצות מילה –

אעפ"כ עליו לדעת, שצריך הוא למול את עצמו.

יתירה מזה:

אפילו אלה מבנ"י אשר מעלות האמורות קיימות אצלם (לא רק בכח, אלא גם) בפועל, כלומר, הצדיקים השולטים גם על האיברים שבדרך הטבע לא תתכן השליטה עליהם, בדוגמת מעמדו ומצבו של אברהם אבינו לאחרי מצות מילה (כשנשתנה שמו מ"אברם" ל"אברהם", כנ"ל ס"ה),

– כידוע הסיפור אודות אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע15, אשר פעם התאונן שאינו שומע באוזן אחת. כאשר החלו לחקור את סיבת הדבר, נודע, שביום השבת, בשעה שאמר מאמר חסידות, התנהלה בחדר הסמוך שיחה שהפריעה לו באמירת המאמר, וכיון שהרבי נ"ע הרגיש את אחריותו, שתפקידו הוא להשפיע חסידות, סילק את חוש השמיעה מהאוזן שהיתה מופנית לעבר אותו חדר.

וזהו שמצינו בא' מהמאמרים16 שהיו "צדיקים גדולים שלא טעמו טעם המאכל בעת אכילתם17 מפני הרצון הנפש האלקית שאינו רוצה לטעום טעם גשמי, וכמו"כ הי' צדיקים גדולים שלא ראו18 ולא שמעו מה שלא רצו לראות ולשמוע מצד הנה"א כו' וזהו שליטה וממשלה גם בעת ההתלבשות באברי הגוף" –

הנה גם אלה מבנ"י הנמצאים בדרגא נעלית כזו – צריכים לדעת שעליהם למול את עצמם.

ז. וטעם הדבר – לפי שכל זמן שקיימת מציאות של ערלה, אפילו ערלה דקה ביותר ברוחניות, יכולה להיות ירידה, לאחרי ריבוי השתלשלות, עד לענינים נמוכים.

ועפ"ז יש לבאר דיוק לשון הצ"צ – כאשר יהודי, צדיק, בן תשעים ותשע שנים, מחליט שצריך למול את עצמו, ראוי הוא שהקב"ה ייראה אליו:

ובהקדם הביאור במאמר חז"ל באבות19 "בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", דלכאורה אינו מובן: כל הענינים דחשיב במשנה שם מהוים הוראות למעשה בהנהגתו של האדם – "בן חמש שנים למקרא", "בן עשר שנים למשנה", "בן י"ג למצוות" כו', ומהי ההוראה בזה ש"בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם"?!...

והביאור בזה20: ענינו של "בן מאה" בעבודת האדם, הוא, שלימות הבירור והזיכוך בכל עשר כחות הנפש, ובאופן פרטי דוקא21, כפי שכל כח (מעשר הכחות) כלול מעשר22, אשר עי"ז נעשה "בן מאה" (עשר פעמים עשר). ואז – הרי הוא "כאילו מת ועבר ובטל מן העולם", כלומר, שכבר אין לו שייכות עם עניני העולם, ובמילא אין לו לחשוש ממציאות העולם, כאילו שאין לו יצר הרע23.

וזהו שדייק רבינו הצ"צ בדבריו – "יהודי בן תשעים ותשע שנים":

יהודי שהוא "בן מאה שנה" – שכבר בירר וזיכך כל עשר כחותיו בשלימות (עשר כלול מעשר) – אינו צריך לחשוש מעניני הערלה כו', כיון שהוא בבחינת "עבר ובטל מן העולם" (כנ"ל);

אמנם, מי שהוא עדיין "בן תשעים ותשע", היינו שעדיין חסר אצלו בבירור וזיכוך כל עשר הכחות בפרטיות (שלכן לא הגיע עדיין לדרגתו של "בן מאה") – אזי צריך הוא למול את עצמו, כיון שבריבוי ההשתלשלות,

– אין הכוונה בריבוי השתלשלות, שהאדם נמצא בעולם אחד והירידה נעשית בעולם שני, כי אם, מכיון שהאדם הוא בבחינת קדם למעשה בראשית ואחור למע"ב24, יש מקום לריבוי השתלשלות במציאות האדם עצמה –

יתכן שבגלל העדר פעולת המילה תהי' ירידה עד לענינים תחתונים (כאמור לעיל).

ח. ודוקא כאשר האדם מחליט שצריך הוא למול את עצמו, אפילו אם הוא נמצא במעמד ומצב נעלה ביותר, עד בבחינת תשעים ותשע שנים (כנ"ל) – אזי נעשה הוא ראוי שהקב"ה ייראה אליו:

כאשר מציאותו של יהודי חדורה בביטול כללי, שיודע הוא שצריך למול את עצמו, אשר ידיעה זו נובעת מההכרה וההרגשה שמעמדו ומצבו הנוכחי אינו כדבעי, וצריך להשתנות ("ער ווייסט אַז אַזוי ווי ער איז טויג ניט, און ער דאַרף אַנדערש ווערן") – הרי זו ההקדמה להגיע לדרגות עליונות יותר, עד שיהי' אצלו "וירא אליו ה'", בדוגמת ההתגלות שהיתה לאברהם אבינו לאחרי מצות מילה, ונעשה גם הוא (האדם העובד עבודתו הנ"ל) בבחינת "אברהם" בתוספת ה"א, כיון שנעשה בעה"ב על כל חושיו, גם על חושים אלה שבטבע לא יתכן לשלוט עליהם.

ולא עוד, אלא שנעשה בעה"ב (גם) על חלקו בעולם, כמדובר לעיל בהמאמר25 אודות צדיקים, שע"י פעולת הזיכוך בעצמם, פועלים הם זיכוך גם בחלקם בעולם, ודוגמתו גם בנדו"ד, אשר עי"ז שנעשה בעה"ב על חושיו (בבחינת "אברהם" בתוספת ה"א), נעשה בעה"ב גם על חלקו בעולם, כולל גם על כל הדברים שזקוק להם בכדי לעבוד את הקב"ה, הן בבני, הן בחיי והן במזוני, וכולם – רויחי.