בס"ד. שיחת ש"פ וישב, מבה"ח טבת, ערב חנוכה, ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

א. בי"ט כסלו תש"ד, סיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר1, אודות י"ט כסלו תרס"ז, שאז הי' אביו, כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע, בחוץ-לארץ2, והגיעו אנשים ממקומות ההם, ואדנ"ע דיבר בפניהם – הענין דלקמן – בסגנון כזה שגם הם יוכלו להבין.

תוכן הדברים הי' אודות השייכות די"ט כסלו לפרשת השבוע – כידוע מ"ש השל"ה3 ש"המועדים של כל השנה .. יש שייכות לאותן פרשיות שחלות בהן" – שחל תמיד בפרשת וישלח או בפרשת וישב:

בפרשת וישלח – מדובר אודות "המלכים אשר מלכו גו' לפני מלך מלך לבני ישראל"4, שהו"ע עולם התהו, שבו היתה שבירת הכלים, והתיקון לזה הו"ע בירור הניצוצות דתהו, שנעשה ע"י תורת החסידות, שנגאלה בי"ט כסלו.

ובפרשת וישב – שהתחלתה היא "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", והפירוש בזה, שהענין שהי' אצל יצחק באופן של מורא, "מגורי" מלשון מגור ומורא5, הי' אצל יעקב באופן של התיישבות.

והענין בזה:

יצחק – הו"ע הגבורות, אבל לא סתם גבורות, אלא גבורות עליונות6 – בחי' גבורה דעתיק, אשר, כיון ש"לית שמאלא בהאי עתיקא"7, הרי ענין הגבורה הוא תגבורת ההמשכה ביותר.

ומצד זה נופל פחד ומורא – באיזה אופן תהי' ההמשכה למטה, דכיון שמדובר אודות מדריגה נעלית ביותר, שבה נאמר8 "אם צדקת מה תתן לו ורבו פשעיך מה תעשה לו גו'", אזי יכולה להיות משם יניקת החיצונים, כיון ש"כחשיכה כאורה"9. וע"ד מ"ש במד"ר בתחלתו10 שמצד ריבוי ההשפעה יכול להיות "חטאוי סגיאין".

ואע"פ שאצל יצחק הי' ענין של פחד ומורא – מ"מ, "וישב יעקב בארץ מגורי אביו", היינו, שאצל יעקב נמשכו הגבורות דעתיק באופן של התיישבות,

ובלשון כ"ק אדנ"ע: "יעקב האָט זיך אַ טרייסל געטאָן" אבל פעל שיומשך בהתיישבות.

והשייכות לי"ט כסלו – כיון שענינה של התגלות החסידות הוא להמשיך את הענינים היותר נעלים באופן של התיישבות.

ב. וככל סיפור של נשיא בישראל – יש בזה הוראה בעבודה11:

דובר כמ"פ12 אודות גודל מעלת ענין עבודת הבירורים, ובפרט במקום רחוק.

והרי זו היתה עבודתו של יעקב באופן ש"ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני"13 – בשביל עבודת הבירורים בחרן, "חרון אף של עולם"14.

ודוקא עי"ז נעשה "ויפרוץ האיש מאד מאד"15, למעלה מיצחק (כמו שנתבאר בארוכה בשיחת יו"ד כסלו16) – שהענין ד"מגורי אביו", שאצל יצחק הי' באופן של מורא, נמשך אצלו באופן של התיישבות, וקיבל את הברכות דיצחק שמבחי' הגבורות דעתיק, כמ"ש17 "ויתן לך האלקים", בחינת הגבורות, ונתברך ב"עשר ברכות" ש"כנגד עשרה מאמרות"18, "מטל השמים ומשמני הארץ גו'"17, ברוחניות ובגשמיות.

(וסיים כ"ק אדמו"ר שליט"א:)

וכיון שעומדים אנו בהתחלת השנה – לאחרי י"ט כסלו, ראש השנה לתורת החסידות ודרכי החסידות19 – ימשיכו זאת על כל השנה כולה, שתהי' ההתעסקות בעבודת הבירורים, ועי"ז ימשיכו מבחי' גבורות דעתיק למטה באופן של התיישבות, על כל השנה כולה.

* * *

ג. בסיום הפרשה מסופר אודות החלום של שר המשקים – "והנה גפן לפני ובגפן שלשה שריגים וגו'"20.

והנה, כללות החלום של שר המשקים רומז על הגאולה העתידה, כדאיתא במדרש21 בנוגע ל"ארבע כוסות שנאמרו כאן". ומזה מובן, שגם כל פרטי הענינים שבחלום – כולל גם "ובגפן שלשה שריגים" – הם פרטים בענין הגאולה העתידה.

ויובן ע"פ דרשת חז"ל22 על הפסוק בכמה אופנים, ומהם: "גפן אלו ישראל", ו"שלשה שריגים" – "זה אברהם יצחק ויעקב", כהנים לוים וישראלים, ועוד, ופירוש נוסף: "גפן זה ירושלים, שלשה שריגים זה מקדש מלך וכהן גדול".

ובהקדם הידוע שכל הגילויים דלעתיד תלויים "במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות"23. ומזה מובן, שכל הענינים דלעתיד ישנם גם בזמן הגלות, אלא שעכשיו הם בהעלם. ועפ"ז נמצא שכל הדרשות מתאימות זל"ז, אלא, שיש דרשות אודות הענין כפי שהוא עתה בהעלם, ויש דרשות אודות הענין כפי שיתגלה לעתיד לבוא.

והענין בזה:

"גפן – אלו ישראל", ולעתיד לבוא יאיר בכל אחד מישראל בחי' ירושלים שבו – "גפן זה ירושלים".

ועד"ז בנוגע לשלשה שריגים – דקאי על כהנים לוים וישראלים, שהם ג' הקוין חג"ת24 – שלעתיד לבוא תהי' שלימותם בגילוי גם בג' הענינים ד"מקדש מלך וכהן גדול" שיהיו כולם על מכונם.

ד. ובפרטיות יותר:

החילוק בין "גפן" ל"שלשה שריגים" הוא – ש"שריגים" הם ענינים פרטיים, ואילו ה"גפן" הוא גוף הדבר.

וזהו "גפן אלו ישראל", "גפן זה ירושלים" – כי, "ירושלים" הוא "על שם יראה ועל שם שלם" (כדאיתא בתוס'25), שהו"ע שלימות היראה26, וענין זה מוכרח להיות אצל כל אחד מישראל, כי, עצם המהות של יהודי הוא היראה והביטול להקב"ה, תורתו ומצוותיו, וכמאמר רבינו הזקן27 שיהודי אינו יכול ואינו רוצה להיות נפרד מאלקות, וכמבואר בתניא28 שהיראה היא "ראשית העבודה ועיקרה ושרשה".

ואע"פ ש"ירושלים" הו"ע שלימות היראה, שזוהי יראה עילאה, ובתניא מדובר אודות יראה תתאה – הרי ידוע29 שכל המדריגות ביראה קשורות זב"ז, ולכן, גם בחי' יראה תתאה היא כלי לבחי' יראה עילאה.

ה. וכמו"כ יש בעבודת כאו"א מישראל ה"שלשה שריגים" – "מקדש מלך וכהן גדול":

אמרו חז"ל30: "שלשה כתרים הן, כתר תורה, וכתר כהונה וכתר מלכות". וזהו ענין "מקדש מלך וכהן גדול": כהן גדול – כתר כהונה, מלך – כתר מלכות, ומקדש – כתר תורה, כי, עיקר ענין המקדש הוא השראת השכינה, כמ"ש31 "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם", והרי השראת השכינה היתה בארון שבקדש הקדשים32 [ולכן יש מוני המצוות שמונים עשיית המקדש ועשיית הארון למצוה אחת33], שענינו הוא – כלי לתורה.

ונוסף לזה, ישנו גם הענין ד"כתר שם טוב" ש"עולה על גביהן"30:

מבואר במק"א34 ש"כתר שם טוב" הו"ע העשי' בפועל. ואף שענין המעשה הוא התחתון ביותר, הרי ידוע שנוסף על ענין העשי' כפשוטו, יש גם הפירוש דעשי' מלשון כפי'35, כמו מעשין על הצדקה36, והיינו, שיהי' ענין הכפי' במעשה בפועל ממש.

וענין הכפי' במעשה בפועל הוא למעלה מכל הכתרים, כי, ג' הכתרים הם בקוין מיוחדים, שהם ענינים פרטיים, ואילו ענין הכפי' במעשה בפועל מגיע למעלה יותר, כיון שזוהי תכלית הכוונה.

וע"ד שנתבאר בד"ה פדה בשלום37 – המיוסד על מאמר של אדמו"ר מהר"ש38 – בענין "בכל מאדך"39, "בכל ממונך"40, שהו"ע הבלי גבול שבצדקה, היינו, לא רק מעשר וחומש, אלא בלי גבול, כמ"ש41 "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו", והו"ע התגלות הא"ס במעשה.

ודוקא ע"י מעשה בפועל פועלים עילוי בכל סדר ההשתלשלות, וכמשל הליווע"ר, "שצריכים להתחיל להגבי' הקורה התחתון דוקא, ואז ממילא יוגבהו גם העליונים הימנו"42.

ו. כאמור לעיל, ישנם הענינים כפי שיהיו לעתיד בגילוי, וישנם כפי שהם עתה בהעלם.

והרי ידוע שענין ההעלם הוא נעלה יותר מענין הגילוי, וכמשל הרב שצריך להעלים שכלו בכדי שיוכל להשפיע שכל שהוא בערך אל המקבל, הנה בכדי שיוכל להעלים את השכל, צריך להיות כח המעלים למעלה מהשכל עצמו, שלכן הרי הוא בעה"ב להעלים עליו, וכידוע שכח המגביל ומעכב הוא נעלה יותר מכח הגילוי43.

וזהו שאמרו רז"ל44 "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא", דאף שהעבודה בעוה"ז היא באופן של העלם למטה ביותר, הרי דוקא עי"ז נשלמת הכוונה העליונה, וכנ"ל במשל הגבהת הקורה התחתונה דוקא, והו"ע "כתר שם טוב עולה על גביהן", והיינו, שדוקא ע"י "ופרצת" במס"נ בעניני מעשה בפועל ממש, נעשה "ויפרוץ האיש מאד מאד".

* * *

ז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה להבין ההפרש בין נרות חנוכה לנרות שבת ונרות המקדש.

* * *

ח. על הפסוק45 "ותלקח אסתר גו' בחודש העשירי הוא חודש טבת", אמרו חז"ל46 "ירח שהגוף נהנה מן הגוף".

וענינו בשייכות להנישואין דכנס"י עם הקב"ה47 – שבחודש טבת הוא תכלית היחוד של הקב"ה ובנ"י.

ואף שאיתא בזהר48 שחודש טבת הוא א' מג' החדשים השייכים ללעו"ז – הרי היא הנותנת, שע"י הבירור במקום החושך דוקא, באים לכך שמתגלה מעלת הגוף, ששרשו הוא מיש האמיתי, וכמשנ"ת בהמאמר49 שאמיתית ענינו של יש הנברא הוא יש האמיתי, אלא שעכשיו הוא בהעלם, ויתגלה לעתיד לבוא, שאז תהי' הנשמה ניזונית מן הגוף50.

ט. בהמשך51 השיחה דובר בענין השליחות במקום רחוק, שעי"ז לוקחים את העצמות52 – אף שאין לו הבנה (שהרי אצל כל אחד לפי ערכו חסר בהבנה) מהו ענין האור, ומהו ענין העצמות, אלא שסומך על המשלח כו'.

ונתבאר הקשר להענין דחנוכה – ששייך ליום הש"ק זה, שבמנחה אין אומרים "צדקתך" בגלל היותו ערב חנוכה53 – שענינו להאיר במקום היותר תחתון ששם נמצאים ריגלא דתרמודאי כו'54.