בס"ד. שיחת ש"פ וילך, שבת תשובה, וא"ו תשרי, ה'תשי"ט.

בלתי מוגה

א. בסימן1 הראשון של הלכות פסח2 כותב רבנו הזקן בשלחן-ערוך שלו: "נהגו בדורות האחרונים שהחכם דורש הלכות פסח בשבת שלפניו (שבת הגדול) אם אינו ערב פסח, והלכות החג (סוכות) דורש בשבת שובה"3.

מקורו של מנהג זה הוא ב"מנהגי מהרי"ל"4, ומובא גם בב"ח ומגן אברהם5. אבל לשון רבנו הזקן הוא שונה מלשון המגן אברהם:

הלשון במגן אברהם הוא: "ומהרי"ל הי' דורש גם הלכות חג בשבת שובה". בתיבת "גם" מרמז6, שנוסף על הלכות יו"כ שיש לדורשם בשבת שובה, יש לדרוש גם הלכות החג. ואילו רבנו הזקן משמיט תיבת "גם", המרמזת על הלכות יו"כ, ומביא רק הל' החג. וצריך להבין: מדוע משמיט רבנו הזקן שיש לדרוש גם בהלכות יו"כ?

עוד צריך להבין: שבת שובה אינה תמיד השבת שלפני סוכות, שהרי בשנים רבות7 הקביעות היא שישנה שבת נוספת בין שבת שובה לסוכות; ולכאורה, הי' ראוי לקבוע לדרוש בשבת הסמוכה לסוכות, ובפרט לדעת רבנו הזקן שאינו מרמז על הל' יוהכ"פ כנ"ל. מדוע נקבע המנהג שהחכם דורש בהלכות סוכות דוקא בשבת שובה – גם בשנים שישנה שבת נוספת קודם סוכות?

גם צריך להבין: כשמבאר רבנו הזקן את תוכן הדרשות בשבת שקודם פסח ובשבת שובה, מדייק בלשונו הזהב: "והעיקר לדרוש ולהורות להם דרכי ה' וללמד8 להם המעשה9 אשר יעשון" – מדוע מחלק זאת לשני פרטים נפרדים? אודות איזה "דרכי ה'" צריכים "לדרוש ולהורות", נוסף על לימוד "המעשה אשר יעשון"?

ויש לומר: רבנו הזקן מרמז כאן, שבשתי שבתות אלו (שבת הגדול ושבת שובה) אין דורשין רק בהלכות הפסח והלכות החג – ההלכות שאליהם מכוונים התיבות "המעשה אשר יעשון" – אלא גם בענינים הנוגעים לעבודת האדם ולקיום כל המצוות בכלל, שזוהי הכוונה ב"להורות דרכי ה'".

ולכן השמיט רבנו הזקן "הל' יו"כ", כי בנוגע לעיקר הל' יו"כ10 – אין צורך בזמן מיוחד לדרוש בהם, כי נכללים הם בדרשות "להורות דרכי ה'" שאומרים בשבת הגדול ובשבת שובה. וע"ד שלא קבעו לדרוש בשבת שקודם חג השבועות, לפי ש"עצרת אין בו הלכות מיוחדות שכל איסור והיתר הנוהגין בו נוהגין גם כן בפסח וסוכות"2.

ב. ענינה של דרך הוא, שעל ידה אפשר להגיע למקום מסויים. התכלית אינה הדרך עצמה; הדרך אינה אלא אמצעי המביא אל התכלית. אבל ללא האמצעי, אי אפשר להגיע אל התכלית.

תכלית כל הבריאה היא, שישראל, בהיותם בעולם, יקיימו את המצוות בפועל – "המעשה אשר יעשון". אלא, בכדי שהמעשה יהי' כראוי, עם חיות ונשמה – שהרי "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה"11 – יש צורך באהבת ה' ויראת ה', שהם המכניסים חיות בקיום המצוות12. ואלו הם "דרכי ה'", המביאים לידי התכלית שהיא קיום המצוות בפועל.

הן אמת ש"המעשה הוא העיקר"13 – אם יכוון אדם את כל הכוונות של המצוה אבל את המצוה בפועל לא יקיים, עובר הוא על רצון העליון, משא"כ אם בפועל יקיים את המצוה, אף שיחסרו לו כוונותי', מקיים הוא את עיקר המצוה וממלא את רצון העליון14 – אעפ"כ צריך קיום המצוה להיות בחיות, והדבר אפשרי רק ע"י אהבה ויראה.

אפשר לטעון: מה בכך שהוא מקיים את המצוות ללא חיות, לצאת ידי חובתו, העיקר הוא שקיים את המצוות בפועל? אלא מאי, הם "כגוף בלא נשמה" – חסרה אמנם הנשמה, אבל כיון שיש לו גוף המצוות – הרי ישנו העיקר.

והמענה על זה:

אם מקיימים מצוה ללא חיות – העשי' היא רק לצאת ידי חובתו, או מתוך הרגל, באופן של "מצות אנשים מלומדה"15 – הרי זה נוגע סוף-כל-סוף גם לעשיית המצוה בפועל. כי, נוסף לכך שאז נעשית המצוה ללא הידורים16 – כי בעשותו את המצוה ללא חיות ורק כדי לצאת ידי חובתו, הרי יכול הוא לצאת ידי חובתו גם כשעושה אותה ללא הידורים – לבד זאת, כיון שאינו מנצל את החיות בתורה ומצוות, מתבטאת החיות בענינים אחרים, עד לענינים של היפך התורה והמצוות.

והיינו, שאף שבתחלה שלם הוא עדיין במעשה המצוות, שהרי רצונו לצאת ידי חובתו, ולכן מושל הוא על מדותיו ותאוותיו וממלא את התפקיד המוטל עליו, הרי לאחרי כן, מצד זה שרצונו וחיותו הם בענינים שאינם של קדושה, מתחיל הוא לחפש – ו"השוחד יעוור"17 – ומוצא "היתרים" שונים גם על דברים האסורים; ו"עבירה גוררת עבירה"18 – שנופל עוד למטה יותר, ונכשל גם באיסורים שעליהם כבר אין ביכלתו למצוא היתר, עד שאינו נלחם עוד נגד מדותיו ותאוותיו השקועים בדברים האסורים.

ולכן בהכרח שתהי' חיות בקיום המצוות, שענין זה בא ע"י אהבה ויראה. ולכן נכללים הם ב"דרכי הוי'": הם הדרכים המביאים לקיום ושלימות מעשה המצוות19.

ג. ועוד ענין בזה:

אפילו אם בעצם מעשה המצוות לא הי' חסר שום דבר גם אילו היו נעשים ללא חיות, אעפ"כ, כיון שהמצוה היא "כגוף בלא נשמה", הרי אין זה כפי הכוונה. הכוונה ורצון העליון הוא שיהיו מצוות חיות ("לעבעדיקע מצוות").

והטעם לזה: המצוות ניתנו בכדי "לצרף בהן את הבריות"20, בכדי שהיהודי העושה את המצוה יזדכך ויתקשר עם הקב"ה. והתקשרות זו של היהודי עם הקב"ה צריכה להקיף את כל כחותיו, עד לפנימיות הנפש. ובמילא, אם יעשה את המצוות רק לצאת ידי חובתו, ללא חיות – אזי תיעשה המצוה ע"י כח המעשה בלבד, ונמצא שהוא מקושר עם הקב"ה בכח המעשה שלו בלבד; ואילו רצון העליון הוא, שהיהודי כולו, עם כל כחותיו, יהי' מקושר עם הקב"ה, עי"ז שכל כחותיו יקיימו את המצוה14.

ומ"מ, אף שהרצון העליון הוא שכל הכחות, גם הכחות הפנימיים, יהיו מקושרים עם הקב"ה – ואדרבה, הכחות הפנימיים הם נעלים ומזוככים יותר מכח המעשה – אעפ"כ, העבודה עם הכחות הפנימיים, אהבה ויראה, אינה ענין לעצמו, כי תכלית האהבה והיראה היא שיביאו חיות בקיום המצוות בפועל21 והיינו לפי שתכלית הכוונה היא: "דירה בתחתונים" דוקא, שענין זה נעשה ע"י כח התחתון שבאדם – ע"י מעשה המצוות בפועל. אבל שלימות הכוונה דדירה בתחתונים נפעלת – בשעה שקיום המצוות הוא בכל כחותיו.

וזהו הפשט בכך שהעבודה בכחות הפנימיים, אהבה ויראה, נקראת "דרכי הוי'":

התכלית היא מעשה המצוות, "המעשה הוא העיקר", ועל ידו לוקחים עצמות ומהות אין-סוף ברוך הוא. אבל בכדי שההתקשרות עם העצמות לא תישאר בהעלם – הנה על זה ישנם "דרכי הוי'", העבודה הפנימית בהשגה ובאהבה ויראה, שהם הדרכים22 המקשרים (בגילוי)23 את עצמות המלך עם המעשה בפועל.

ד. ובזה יובן גם לשון אדמו"ר הזקן: "דרכי הוי'", לשון רבים. בנוגע לקיום המצוות בפועל אומר "המעשה (ולא "העשיות") אשר יעשון", לשון יחיד, ובנוגע להדרכים אומר "דרכי", לשון רבים – כי מעשה המצוות, הגם שישנם תרי"ג מצוות, ענינם אחד הוא – שעבוד כח המעשה להקב"ה; אבל כשמדובר אודות עבודה פנימית – שם כבר ישנם חילוקי מדריגות, ובכאו"א מישראל לפי מדריגתו.

ובכלל, נחלקים הדרכים בשני סוגים (או – בנוסח אחר: דרך משמשת לשני דברים)24: העלאה מלמטה למעלה והמשכה מלמעלה למטה (מהשדה, הכפר והעיר להיכל המלך, ומהיכל המלך אל השדה), שהוא כללות החילוק בין העבודה דחודש ניסן להעבודה דחודש תשרי: ניסן הוא המשכה ותשרי העלאה25, כמבואר במקום אחר26.

ולכן המנהג לדרוש ב' פעמים בשנה – בשבת שלפני פסח ובשבת שובה, כי אז הוא הזמן של שני סוגי העבודות: שבת שקודם פסח – המשכה, ושבת שובה – העלאה. ובב' דרשות אלו נכללים כל עבודות השנה: עניני הקיץ – בדרשת שבת הגדול, ועניני החורף – שבת שובה27.

ה. והנה, הדרשות דשבת הגדול ושבת שובה מיועדות לכאו"א, גם לאלו שלעת-עתה אינם אוחזים בענין החיות שבמצוות, ועדיין צריכים לדבר עמהם אודות "המעשה אשר יעשון". ואעפ"כ מחדירים גם בהם את הענין ד"דרכי הוי'", עד לאופנים הנעלים ביותר שבזה.

וההוראה מזה – שגם מי שאוחז עדיין בתחלת העבודה, אל יפול ברוחו, אלא עליו לדעת שנותנים לו מלמעלה כבר עתה את הענינים הנעלים ביותר ב"דרכי הוי'", וסוף-כל-סוף יבואו גם לידי גילוי.

ו. כאמור לעיל, המנהג לדרוש בשבת הגדול ובשבת שובה נדפס בספר מנהגי מהרי"ל, שבו רשם א' מתלמידי מהרי"ל את כל המנהגים שהי' נוהג בהם.

בספר זה (ובפרט בסופו) נדפסו גם כמה דרשות ממהרי"ל (וניכר שגם דרשות אלו אינם לשונו ממש, אלא רשימות ענינים בלבד שנרשמו ע"י התלמידים). ובא' מהדרשות שהי' דורש בשבת שובה28 ישנו "אַ געשמאַקער וואָרט", שרצוני לחזור עתה:

איתא בגמרא29: "תנן התם30 ר' אליעזר אומר שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את ר' אליעזר וכי אדם יודע איזהו יום ימות, אמר להן, וכל שכן ישוב היום שמא ימות למחר ונמצא כל ימיו בתשובה".

אמנם, בדרשה הנ"ל מבאר מהרי"ל הטעם שצ"ל "כל ימיו בתשובה" באופן אחר – "משום דלימות המשיח אין מקבלין בתשובה, ודוגמת זה אין מקבלין גרים אז31, דהמתגייר אז אין עושה מאהבת הש"י, רק לשמוח בשמחת ישראל, ומאחר דאנו מצפין לישועה בכל יום, מי שאינו שב, ויבא משיח במהרה בימינו, שוב לא מצי שב, וישאר ח"ו בחטאיו", ולכן יש "לחטוף" ולעשות תשובה שלימה בהקדם האפשרי.

והרי זה "אַ געשמאַקער וואָרט" – שכן, לשם מה צריכים לדבר על ענין "כל ימיו בתשובה" מטעם "שוב יום אחד לפני כו'", בשעה שנעים יותר ("אַ סך געשמאַקער") לומר שצריכים לחטוף ולעשות תשובה באמת, מצד התקוה בכל יום ויום שמשיח יבוא מחר ממש!

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה לנגן "אני מאמין"].

* * *

ז. צוה לנגן ואמר מאמר ד"ה אמר רבי שמואל בר נחמני.

* * *

ח. בהמאמר32 שבו נתבארו הענינים שנזכרו לעיל (בהמאמר33), ישנו ענין נוסף שלא נזכר לעיל, וז"ל34:

"והגם שנראה לפעמים לאדם שאין רצונו ח"ו למה שהוא רצון השי"ת, זהו שקר ורוח שטות שנופל לו לאדם כו'".

ויש לבאר דיוק לשון המאמר "שקר ורוח שטות":

"שקר" – פירושו שהדבר אינו אמת; יתכן שיש לזה מקום בשכל, אבל בפועל הרי זה שקר. משא"כ "רוח שטות" פירושו – שלא זו בלבד שהדבר הוא שקר בפועל, אלא שאין לו שום מקום בשכל כלל.

וזאת צריך כאו"א לדעת, שמצד הענין ד"אתם נצבים היום כולכם גו'", שבזה נכללים אפילו אלו שבבחינת "חוטב עציך" ו"שואב מימיך"35 – נאמר על כולם "לעברך בברית גו'"36, דהיינו שהם קשורים בהתקשרות עצמית עם העצמות (אלא שהתקשרות זו יכולה להיות בהעלם, והדרך לגלותה היא ע"י העבודה ד"כלי ריקן"37, כמ"ש בארוכה בהמאמר38).

ולכן עליו לדעת, שאם נופל בדעתו ספק בעניני תומ"צ – אין זה אלא שקר, ויתרה מזו – שטות,

ואין זה אלא שבכחו של היצה"ר להשתמש גם בדברים של שקר ושטות כדי להשפיע על האדם ולבלבלו מעבודתו. אבל הוא – אל יחוש לזה, ואל יפול ברוחו, בידעו שאין זו אלא שטות,

ואדרבה – עליו להיות בשמחה, וענין השמחה גופא הוא הכלי לקבל את כריתת-הברית, כמשנ"ת בהמאמר.

ט. וזהו גם הרמז בסדר הפרשיות – שמפרשת וילך עוברים לפרשת האזינו39:

בפרשת וילך מדובר אודות הענין ד"הסתר אסתיר פני גו'"40, עד למדריגות התחתונות ביותר.

ואעפ"כ, הנה מפרשת וילך עוברים מיד לפרשת האזינו – "האזינו השמים גו' ותשמע הארץ"41, שזוהי מדריגה נעלית ביותר, כמבואר במדרשי חז"ל42 טעם שינוי הלשון בין משה לישעי', שישעי' אמר לשון שמיעה בנוגע לשמים ולשון האזנה בנוגע לארץ ("שמעו שמים והאזיני ארץ"43) להיותו קרוב לארץ, ומשה אמר לשון האזנה בנוגע לשמים ולשון שמיעה בנוגע לארץ, להיותו קרוב לשמים (אצילות)44.

וזוהי ההוראה מסדר הפרשיות – שכאו"א מישראל, אפילו בהיותו במדריגה תחתונה ביותר, הנה "בשעתא חדא וברגעא חדא"45 בכחו להגיע לבחי' "האזינו", דהיינו, למדריגת משה רבינו.