אהוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב עשה אתנו, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
הודו לה' כי טוב
את אחרון מזמורי ההלל מקיפות קריאות להודות לה' על הטובה. לאחר הקריאות שבראש המזמור, מתאר המשורר בגוף ראשון יחיד את ישועתו. מדבריו עולה שהמזמור נוצר בהקשר של סכנה צבאית או מדינית, ועל כן דוברו הוא כנראה המלך או אדם אחר המדבר בשם העם. רק לקראת סופו מוחלפת לשון היחיד בדיבורם של רבים. המשורר המודה מגיע אל שערי המקדש כדי לפרסם את ישועתו ואת תהילת ה' בציבור. מן החזרות במזמור העשויות כמחרוזות של דברי שבח ומענה עליהם, נראה שהמזמור נכתב למקהלה.
במיקוד הפנייה לנמענים מסוימים:יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
גיֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן, הכהנים המשרתים בבית ה' נָא בֵית אַהֲרֹן: כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ,
דיֹאמְרוּ נָא גם יִרְאֵי ה': כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
הומכאן אמירה בגוף ראשון על חסד ה' המושיע מלחץ צבאי או מדיני: מִן הַמֵּצַר, מקום צר ודוחק, כשהרגשתי שגבולות חיי הולכים ומצטמצמים, קָרָאתִי בתפילתי ליָּהּ. עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ. ה' נענה לקריאתי, לא במלים אלא בהרחבה ממשית של חיי.
ואם ה' לִי, אתי, לֹא אִירָא, אפחד, שהרי כשהוא אתי, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם?!
זה' לִי בְּעֹזְרָי, עם עוזרי, לוחמי – וַאֲנִי אֶרְאֶה בְמפלתם של שׂנְאָי.
חטוֹב לַחֲסוֹת בַּה' יותר מאשר לבְטֹחַ בָּאָדָם, שהרי כוחו בוודאי גדול יותר, והוא נאמן יותר.
טטוֹב לַחֲסוֹת בַּה' יותר מאשר לבְטֹחַ בִּנְדִיבִים, אנשי מעלה עשירים.
יכָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי, הייתי נתון תחת מצור או הותקפתי על ידי צבאות שבאו מצדדים שונים. ואולם בְּשֵׁם ה' אני בוטח כִּי אֲמִילַם, אמולל, אמעך ואכלה אותם.
יאושוב: האויבים סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי, הקיפו אותי מכל הצדדים, אך בְּשֵׁם ה' אני בוטח כִּי אֲמִילַם.
יבסַבּוּנִי כִדְבוֹרִים, המקיפות את המתקרב לכוורתן מכל עבר ומנסות לעקצו. דֹּעֲכוּ, דעכו, הוכנעו כמו אֵשׁ שהבעירה קוֹצִים, שתחילה היא יוצרת להבה גדולה, ותוך זמן קצר מאוד היא דועכת. בְּשֵׁם ה' כִּי אֲמִילַם.
יגאתה, האויב, דָּחֹה דְחִיתַנִי, דוחה ודוחף אותי לִנְפֹּל, ליפול, ואולם ה' עֲזָרָנִי ועל כן לא נפלתי.
ידעָזִּי, כוחי וְזִמְרָת, וזמרתי הם ביָהּ. עצמתי באה ממנו ותהילתי מופנית אליו. ולכן – וַיְהִי ה' לִי לִישׁוּעָה.
טוקוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה נשמע אז בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים, המשבחים את ה' על ישועתו: יְמִין, ידו החזקה של ה' עֹשָׂה חָיִל, מצליחה וגוברת.
טזיְמִין ה' רוֹמֵמָה, יְמִין ה' עֹשָׂה חָיִל.
יזהמשורר מבקש: לֹא אָמוּת, כִּי אם אֶחְיֶה, ועל כן אֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. עלי לפרסם את מעשי ה' ולהודות לו,
יחיַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְאולם לַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי.
יטכיוון שעודני חי, אספר בשבחו. פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק, את שערי המקדש. אָבֹא, אכנס בָם – בשערים הללו אל המקדש למען אוֹדֶה ליָהּ בפומבי, וכך ישמעו הרבים את תודתי, ושם ה' יגדל בעיניהם.
כוהמענה לבקשת הבא להודות, לפתוח לו את שערי הצדק – זֶה הַשַּׁעַר לַה', אל בית ה', צַדִּיקִים, אלה שיצאו זכאים ומנצחים, יָבֹאוּ בוֹ כדי להודות לה'.
כאהצדיק הנכנס אומר: אוֹדְךָ, אודה לך כִּי עֲנִיתָנִי, ענית לתפילתי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה.
כבאֶבֶן שמָאֲסוּ הַבּוֹנִים, משום שלא נראתה להם מספיק חזקה או יפה, הָיְתָה, הפכה בסופו של דבר לְרֹאשׁ פִּנָּה, לאבן המוּצבת בקצה העליון של החומה, במקום שבו הכול רואים אותה. במבט לאחור השתנתה הערכת המציאות שלי. מה שנראה בשעתו בלתי חשוב, התגלה כגורם עיקרי לישועה.
כגתובנה מחודשת זו מלמדת כי מֵאֵת ה' הָיְתָה התהפכות זֹּאת. הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ, חורגת מהבנתנו.
כהלהודאה על העבר מצורפת בקשה על הצלה בעתיד – אָנָּא, ה', הוֹשִׁיעָה נָּא. ולא רק ישועה ממצוקה – אָנָּא, ה', הַצְלִיחָה נָּא. ברך אותנו בכל דרכנו.
כועד כאן שר המודה הבא בשערי בית ה'. עתה עונים לו הכהנים או אנשים אחרים: בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה', בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה'.
כזוהכול אומרים: אֵל ה' וַיָּאֶר לָנוּ, הוא הוציאנו מאפלה וממצוקה אל האור. אִסְרוּ, קִשרו את החַג, הבהמה המובאת כקרבן החג בַּעֲבֹתִים, חבלים כדי שלא תשתולל, והָביאו אותה עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ.
כחוהמשורר שב ומודה לה': אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ.
כטהפרק מסתיים בקריאה להודות שבה הוא נפתח: הוֹדוּ לַה' כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
