אשִׁיר הַמַּעֲלוֹת. אֵלֶיךָ נָשָׂאתִי, הרמתי משפל המדרגה אֶת עֵינַי בתפילה ובתחינה, אליך הַיֹּשְׁבִי, היושב בַּשָּׁמָיִם.
אליךָ נשאתי את עינַי
מתוך עמדה שפלה, מבוזה ומיוסרת נאמר שיר התחינה הבא, שבו המתפלל מבקש עזרה מאלוקיו.
בהִנֵּה כְעֵינֵי עֲבָדִים אֶל יַד אֲדוֹנֵיהֶם, שבידיהם הכוח והסמכות להעניק ולסייע או לייסר, כְּעֵינֵי שִׁפְחָה, שכוחה זעום אף מכוחו של העבד, אֶל יַד גְּבִרְתָּהּ – כֵּן, מתוך אותה תלות קיצונית אנחנו נושאים את עֵינֵינוּ אֶל ה' אֱלֹהֵינוּ ומצפים לעזרתו עַד שֶׁיְּחָנֵּנוּ, ירחם עלינו וישפיע עלינו מטובו. וכך אנחנו מבקשים:
גחָנֵּנוּ, ה', חָנֵּנוּ, כִּי רַב שָׂבַעְנוּ בוּז. לא די בכך שאנו סובלים כל מיני סבל, אף משפילים אותנו בקיתונות של בוז.
דרַבַּת, הרבה שָׂבְעָה לָּהּ נַפְשֵׁנוּ מן הַלַּעַג של הַשַּׁאֲנַנִּים, האנשים השלווים הבזים לנו, ומן הַבּוּז לִגְאֵי יוֹנִים, של הגאים.
