ברמב״ן על התורהא כ׳ ע״ד הבארות דיצחק: "יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה, אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו כי באב להודיע דבר העתיד, כי באר מים חייםג ירמוז לבית אלקים אשר יעשו בניו של יצחק ולכן הזכיר באר מ״ח כמו שאמרד מקור מים חיים את ה׳, וקרא הראשון עשק ירמוז לבית הראשון . . והשני קרא שמה שטנה . . והוא הבית השני . . והשלישי קרא רחובות הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה והא־ל ירחיב את גבולנו . . וכתיב בבית השלישיה ורחבה ונסבה למעלה למעלה ופרינוו בארץ".
והנה הרמזים ע״ד ג׳ בתי המקדש אצל האבות מצינו גם במ״א, כדאיתא בספריז (ובמדרשח) ש״כן אתה מוצא באברהם שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וראה אותו . . בנוי ומשוכלל לעת״ל (כמש״נט "ויקרא אברהם שם המקום ההוא ה׳ יראה . . יראה"), וכן אתה מוצא ביצחק שראה אותו בנוי [וראה אותו חרב וראה אותו בנוי] ומשוכלל לעתיד לבוא (כמש״ני "ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה׳״) . . וכן אתה מוצא ביעקב שראה אותו בנוי וראה אותו חרב וראה אותו בנוי ומשוכלל לעולם הבא (כמש״ניא "מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלקים")"יב.
אולם י״ל שברמז הבארות המבואר ברמב״ן יש חידוש לגבי הראי׳ דבתי המקדש של האבות המרומזת בכתוב (כדרשת הספרי כו׳) [בנוסף לעצם הענין, שבפירושו של הרמב״ן מוסבר סיפור ארוך בתורה ש״אין בפשוטי הספור תועלת"]:
א) הרמז שבספרי (ומדרש) משמיענו זה רק באופן כללי "ראה אותו בנוי וחרב ובנוי וכו׳", מבלי לפרש ולפרט שראו את ביהמ״ק הא׳ הב׳יג והג׳יד; משא״כ ברמז הבארות מפורטים כל ג׳ בתי המקדש (המרומזים בתוכן שמותיהם של הבארות - עשק, שטנה ורחובות, כמבואר ברמב״ןטו).
ב) בספרי (ומדרש) הרמז הוא רק שהאבות ראו את בתי המקדש, משא״כ בהך דהבארות ה״ז בבחי׳ "מעשה אבות סימן לבנים"טז, שמעשה יצחק בחפירת ג׳ הבארות הי׳ סימן וגרםיז - נתינת כחיח - לעבודת הבנים, הבנין דג׳ בתי מקדש.
ויש לבאר זה ע״פ הידוע שכל מעשי האבות, ובפרט המפורשים בתורה, ה״ה (ככל עניני התורה) בתכלית הדיוק. וא״כ מובן שזה שג׳ המקדשות נרמזים במעשי אבות גבי יצחק דוקא, אף שמצינו (כנ״ל) שכל האבות ראו ביהמ״ק בנוי וחרב ובנוי, הוא לפי שמדובר כאן בענין מיוחד שבביהמ״ק השייך ליצחק דוקא.
ויש לומר, שענין זה מודגש בזה שבמעשה יצחק יש רמז פרטי לכל בית מקדש בפ״ע, ולא באופן כללי "בנוי וחרב ובנוי" (כמו בזה שהאבות ראו הביהמ״ק), כי המדובר כאן אינו בענין השווה בכל בתי המקדש אלא בענינם ותוכנם המיוחד של כל אחד מהם, הבא כתוצאה מזה שכל אחד נעשה ונבנה באופן שונה מהשנים, ולכן נרמז דוקא (לא בזה שראו את ביהמ״ק, אלא) במעשה האבות - ובמעשה אבות גופא - בחפירת הבארות דיצחק.
ויובן זה בהקדם תוס׳ ביאור בהשייכות בין בתי המקדש לחפירת בארות דוקא:
במקוואות מצינויט (בכללות) שני אופנים: מקוה מים - הנעשה בידי אדם, ומעין שהוא בידי שמים, ואין בו תפיסת ידי אדם.
בנוגע לבארות הנ״ל מצינו בזה: הם נעשו על ידי חפירת האדם בעבודה ויגיעה, ולאידך - נביעת המים בהבאר (שזהו עיקר ענינו) אינה באה ע״י פעולת האדם, אלא שעל ידי עבודתו בחפירת והסרת העפר פורצים המים הנמצאים תחת האדמה בתוך הבארכ.
ולהעיר שזה נוגע להלכה - "דבארות העשויים בידי אדם שמים נובעים מהם אף ע״פ שאין מימיהם יוצאין לחוץ דין מעין גמור יש לו"כא, כי "איןכב בהווית המים שום תפיסת ידי אדם אלא שחפר בקרקע כדי לגלות המים (אע״ג דע״י אדם נתגלו המים) פשיטא דדין מעיין גמור יש לו"כג.
וי״ל שאותו הדבר הוא בנוגע לבית המקדש ובנינו: תכליתה של מצות עשיית המשכן וביהמ״ק הוא - "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם״כד - תוכנם הוא השכינה של הוי׳ שבהם (שבאה משמיא)כה, ויחד עם זה נצטווינו "ועשו לי מקדש", וצ״ל לפני ה״ושכנתי" עשיית ופעולת האדם - "ועשו"; וי״ל יתירה מזו: חיוב זה של מעשה האדם אינו רק על הבני׳, והוי (רק) הכנה לקדושה החלה לאחרי זה בדרך ממילא, אלא נצטווינו "ועשו לי מקדש", שגם חלות הקדושה על המשכן והביהמ״ק באה ע״י מעשה בנ״י (כדלקמן) -
ע״ד חפירת הבארות, שאף שהתהוות עיקר הבאר (המים) הוא בידי שמיםכו, מ״מ הכתוב מקשר זה עם פעולת החפירה של האדםכז. והתפירה עושה הבעלות של החופר על המים, "לנו המים".
ויש לומר, שגדר זה במצות בנין ״מקדש״ - שבנינווקדושתו צ״ל ע״י מעשה בנ״י דוקא - נוגע גם להלכה:
א) פסק הרמב״םכח "הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים כמקדש המדבר". ויש לעיין בתוכנו של חיוב זה, שהרי מצות בנין "מקדש" היא מהמצוות שהן חובת הצבור - ולא חובתו של כל איש ואישכט - ומה הפירוש ד״הכל חייבין לבנות כו׳״? ועוד - ידועה השקו״טל בהא דנשים חייבות לבנות ולסעד בעצמם כו׳ (דכתיבלא ויבאו האנשים על הנשים וכתיבלב וכל אשה חכמת לב בידי׳ טוולג) - הרי בנין המקדש הוא מ״ע שהזמן גרמא, ד״איןלד בונין את המקדש בלילה שנאמרלה וביום הקים את המשכן, ביום מקימין לא בלילה".
וי״ל שב״הכל חייבין כו׳" אין כוונתו של הרמב״ם לומר שזהו חובת גברא, אלא שהוא דין בחפצא דהמקדש, וכעין דין הסמוך באותה ההלכה: "אין מבטלין תינוקות של בית רבן לבנין", דאף שכתבו כבר בהל׳ ת״תלו, חזר וכפל הדין כאן ללמדנו, דמה שאין מבטלין תינוקות של בית רבן הוא לא רק מחמת חיוב ת״ת שאינה נדחה אפילו בשביל בנין בית המקדש, אלא שזהו דין בבנין ביהמ״קלו*, שגם מצד ביהמ״ק אין מקום לבטל תשב״ר לבנין (ובפרט את״ל - שהלימוד של תשב״ר מסייע בקיום בנין הבית) - עד״ז הוא בהדין ד״הכל חייבין לבנות ולסעד בעצמן ובממונם אנשים ונשים", שאינו חובת גברא לקיים מצות ועשו לי מקדש (שעל הציבור), אלא שהוא חיוב מצד המקדש, שגדר בנין המקדש מחייב שבנינו יהי׳ על ידי הציבור "ועשו" עשיית כלל ישראל (ולכן שייך זה לכל ישראל, אנשים ונשים).
ב) כשם שהוא בנוגע למעשה הבנין, כן הוא גם בשייכות למקום הבנין וצורתו וכו׳, שבזה תלוי׳ קדושתו - דאף ש״ושכנתי" דהקדושה במקום זה באה משמיא, צ״ל בזה מקודם קיום מצות "ועשו", הכנה ע״י האדם,
וי״ל שכולל יתרה מזה "שידרוש", יתייגע למצוא את המקום וכו׳. וכדאיתא בספרילז "יכול תמתין עד שיאמר לך נביא ת״ל לשכנו תדרשו ובאת שמה, דרוש ומוצאלח ואח״כ יאמר לך הנביא". והיינו לפי שהמכוון והמטרה של הציווי "ועשו לי מקדש" הוא, שהמקדש (לא יהי׳ מתנת חנם מלמעלה, אלא) יבא ע״י עשי׳ ויגיעת האדם, באופן של ״דרוש״לט – בדוגמת "באר", שבא ע״י תפיסת ידי אדם באופן של עבודה ויגיעה, חפירת בארות.
עפ״ז מובן החידוש בבתי המקדש על המשכן שעשה משה במדבר, וכן החילוק בין בתי המקדש עצמם:
במשכן נאמרמ "והקמות את המשכן כמשפטו אשר הראת בהר", שהקב״ה הראה למשה סדר הקמתומא; ונמצא שהעשי׳ ("ועשו") שבמשכן לא היתה באופן של "דרוש", כי הקמתו באה ע״י מה ש(למדו ו)הראהו הקב״ה, ובמילא לא נתקיים בזה ״ועשו״ בשלימות - עשי׳ באופן של יגיעה ו״דרוש" (ע״ד חפירת בארות)מב.
אבל בבית המקדש הא׳, אף שנאמר בזה "הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל״מג, הרי בנין הבית נעשה ע״י בנ״א ובריבוי עצום (במספרם ובאריכות הזמן), ועוד זאת - שהבנין נעשה על ידי שלמה ולא על ידי דוד (שאליו היתה הנבואה), וגם בשייכות לדוד שאמר "הכל בכתב מיד ה׳ עלי השכיל", איתא בספרי שם בהמשך להדרשה הנ״ל ״לשכנו תדרשו . . דרוש ומוצא ואח״ב יאמר לך הנביא״ - "וכן אתה מוצא בדודמד זכור ה׳ לדוד את כל ענותו אשר נשבע לה׳ נדר לאביר יעקב אם אבא באהל ביתי וגו׳ אם אתן שנת לעיני וגו׳ עד אמצא מקום לה׳ משכנות לאביר יעקב", היינו שדוד השתדל והתייגע למצוא את מקום המקדש, ורק אח״כ נאמר לו מהנביא (כבהמשך הספרי).
ויש לומר, שזהו אחד מהטעמים שהמשכן הי׳ דירת עראי, כמ״שמה "לא ישבתי בבית גו׳ ואהי׳ מתהלך באהל ובמשכן״, וכלשון הרמב״םמו "וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה משה רבינו והי׳ לפי שעה", משא״כ בית המקדש הי׳ דירת קבעמז, וכלשון הרמב״םמח "כיון שנבנה המקדש בירושלים נאסרו כל המקומות כולן כו׳ ואין שם בית לדורי הדורות אלא בירושלים בלבד ובהר המורי׳״ - כי ענין הקביעות דמקדש תלוי בעשיית בנ״י, באופן ד״דרוש" - באופן הכשרת הקדושה כנ״ל, ובהבנין גדול מאוד בפועל, וזה הי׳ (בעיקר) במקדש לא במשכן.
והנה בגדר זה דמקדש, פעולת ועשיית האדם, ישנו עילוי במקדש הב׳ לגבי המקדש הא׳:
א) מעשה הבנין לא בא על ידי התגלות (ו״הראת" ע״י) ה׳ (כבמשכן) או על ידי הוראת נביא (כבבית ראשון) כ״א על ידי ציווי של כורשמט (וגם הוא השתתף בהבניןנ).
ב) גם צורת הבנין לא היתה ברורה כמו בבית הא׳, וכמ״ש הרמב״םנא "(בנין שבנה שלמה כבר מפורש במלכים, וכן) בנין העתיד להבנות אע״פ שהוא כתוב ביחזקאל אינו מפורש ומבואר, ואנשי בית שני כשבנו בימי עזרא בנוהו כבנין שלמה ומעין דברים המפורשים ביחזקאל״נב.
ונמצא, שבבית שני הרי הדרישה ("דרוש ומוצא") של פרטי הבנין היתה יותר מבבית הא׳ (וי״ל דשם הי׳ ה״דרוש ומוצא" רק בנוגע למקומו, משא״כ בבית שני) שהוצרכו לדרוש וכו׳ בנוגע לפרטי הבנין וצורתונג.
וכיון שענין הקביעות במקדש תלוי במעשה ופעולת בנ״י, "ועשו לי מקדש", באופן של עבודה ויגיעה כנ״ל, שזה הי׳ בבית שני יותר מבית ראשון, לכן גם "גדול יהי׳ כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון"נד שהי׳ גדול בבנין ובשניםנה, קביעות יותר מבית הראשון.
ועפ״ז מובן זה שה״סימן לבנים" על ג׳ בתי המקדש הוא במעשה יצחק דוקא (אף שחפירת בארות היתה לפנ״ז על ידי אברהם, וכמפורש בהכתובים, וכלשון הרמב״ן ״הוא ואביו עשו אותם בשוה״) - כי עיקר ענין העשי׳ והיגיעה והעבודה הוא חידושו וענינו של יצחק דוקא, כידוענו שענינם של ג׳ האבות הם ג׳ העמודים דתורה עבודה וגמ״ח, אברהם מדתו מדת החסד, יצחק - עבודה, ויעקב - תורה, וחסד ותורה הם (בכלל) השפעה מלמעלה, ועבודה היא העלאת והתקרבות האדם לקדושה.
וי״ל שמטעם זה (כמבואר ברז״ל) הבית הא׳ הוא כנגד אברהם והבית הב׳ כנגד יצחקנז, כי עיקר הענין ד״ועשו", עשיית ועבודת האדם, הי׳ בבית השנינח דוקאנט.
אמנם צריך להבין:
איך מתאים משנת״ל, שעיקר ענין הקביעות שבמקדש קשור ותלוי ב״ועשו לי מקדש", מעשה ופעולת האדם דוקא - עם המבואר ברמב״ן שם, שבאר הג׳ שלא רבו עלי׳ היא נגד ביהמ״ק השלישי, שרק עליו נאמר "ורחבה ונסבה", שיהי׳ קיים בקיום נצחי (שזוהי אמיתית ושלימות ענין ה״קביעות״) - והרי הנצחיות של ביהמ״ק הג׳ היא לפי שהוא (בלשון הזהרס) "בניינא דקוב״ה", וכמבואר בבחיי כאן: ומה שהזכיר את ה׳ בבאר השלישי ולא עשה כן בשתים הראשונות, יתכן לומר טעם מפני שהראשונים היו בנין בשר ודם על ידי שלמה וכורש אבל השלישי יהי׳ מעשה ה׳ ובנין שמים ולא ישלוט בו חורבן לכך הזכיר בו הש״י.
והיינו, שביהמ״ק הא׳ והב׳, שהם "בנין בשר ודם" ("בניינא דבר נש") אין בהם ענין הנצחיות, ודוקא ביהמ״ק הג׳ שלא יהי׳ "בנין בשר ודם" יהי׳ בו ענין הקביעות והנצחיות בשלימות.
בפשטות הטעם בזה הוא: מכיון שאדם יש לו תכלה (ובפרט שמשעה שנולד מתחיל להתייבשסא), אין מעשי ידיו נצחיים; ומעשה ה', שהקב״ה לא שייך בו שום ענין של שינוי ח״ו, כמ״שסב אני ה׳ לא שניתי, כן מעשי ידיו הם נצחיים.
אבל עדיין חסר ביאור: כיצד יתכן, שביהמ״ק הא׳ והב׳ שהי׳ בהם יותר ענין העשי' וקיום מצוה של ישראל ("ועשו לי מקדש״) - אין בו עילוי זה (דנצחיות), ובבית הג׳, שחסר בו לכאורה שלימות קיום מצות "ועשו לי מקדש", יהי׳ בו עילוי זה?
ויש לומר הביאור בזהסג:
זה שביהמ״ק הג׳ "יהי׳ מעשה ה׳ ובנין שמים ו(לכן) לא ישלוט בו חורבן" הוא לפי שבא ע״י מעשה ועבודת בנ״י שלפנ״ז, במשך (אריכות) זמן הגלות, שזוהי השלימות הנעלית ביותר בענין העשי׳ ועבודה (וי״ל - עוד למעלה מהעבודה והעשי׳ שבבנין ביהמ״ק הא׳ והב׳). ולכן דוקא עבודה זו גורמת ומביאה לכך שהמקדש יהי׳ מעשה ה׳ הקיים בקיום נצחי.
וע״ד מחז״לסד (בנוגע לכללות ענין הגאולה העתידה) ״זכו - אחישנה", דכאשר עבודת ישראל היא בשלימות, "זכו", אזי באה הגאולה באופן שונה לגמרי, "אחישנה", למעלה מדרך הטבע.
ועד״ז בנוגע לבנין המקדש דלעתיד - דכיון שבא לאחרי עבודת ישראל במשך אריכות הגלות הזה האחרוןסה, שעי״ז נזדככו בנ״י בזיכוך אחר זיכוך, וכפי שרואים שבנ״י לומדים תורה ומקיימים מצוות מתוך מסנ״פ כפשוטהסו, וגם במקומות שזיכה הקב״ה והצליח שאין בהם גזירות על בנ״י, ישנם מניעות ועיכובים מהמלעיגים וצריכים לעמוד בתוקף גדול לא לבוש מפני המלעיגים, ולהתחזק באמונתם ותורתם, גם לעיני העמים - הרי מסירת נפש זו מביאה לידי כך שהקב״ה בעצמו יבנה את ביהמ״ק הג׳.
היינו זה שעשיית האדם ("ועשו") פועלת הקביעות בהמקדש הוא מפני שככל שתגדל עשיית האדם - שורה בזה יותר השכינהסז.
וליתר ביאור:
שלימות עבודת האדם היא כאשר עבודתו היא באופן שאינו מחשיב עצמו למציאות בפ״ע, וכל מעשיו הם מעשיו של הקב״ה, ושכינה שורה בשלימותה במעשה ידיו. וע״ד דאיתא בגמ׳סח "גדולים מעשה צדיקים יותר ממעשה שמים וארץ כו׳ במעשה ידיהם של צדיקים כתיבסט מכון לשבתך פעלת ה׳ מקדש אדנ־י כוננו ידיך", ופרש״יע "מקדש מעשה ידי צדיקים הוא״ - ומ״מ הובא ע״ז הכתוב "מקדש אדנ־י כוננו ידיך", ומבואר בשטה מקובצת שאי״ז סתירה, כי "מעשה צדיקים קרי מעשיו של הקב״ה"עא. די״ל הביאור בזה, שצדיק אינו מציאות בפ״ע ולכן מעשה ידיו של הצדיק הם הם מעשי ידיו של הקב״העב.
ויש לומר, שענין זה (שמעשה ידיו של האדם (צדיק) נחשבת מעשה ידיו של הקב״ה) הוא בעיקר כאשר עבודת האדם היא כעבודת עבד, שע״פ תורה (תורת אמת) אינו מציאות בפני עצמו, וכל שקנה עבד קנה רבועג, עד שכל עבודת העבד נקראת על שם האדון; וכן עבודת העבד - צד השווה בה בכל זמן ובכל מקום (שמזה מוכח שזהו מקורה וכו׳) היא קבלת עול, לא מפני השגתו במעלת האדון ובתועלת העבודה, או מפני ההרגש בלב אל העבודה, אלא מפני שקיבל עליו עול האדון, ועבודתו היא כדי למלאות רצון האדוןעד.
וזהו החידוש שבבית המקדש הג׳ לגבי בתי המקדש שלפניו (שלכן דוקא הוא יהי׳ מעשה ה׳) - כי אף שגם בבית המקדש הא׳ והב׳ הי׳ עבודה ועשי׳, מ״מ, כיון שעבודת השם אז היתה מתוך הבנה והשגה עמוקה בגדלות השם, שמביאה לאהבתו ויראתו ית׳ כו׳עה ושכל מכסה ומלביש את העצם - הרי היתה העבודה בגלוי עבודה שכליית, מעורבת בזה מציאות האדם (שכלו והרגש לבו), ולכן לא הי׳ בגלוי "בניינא דקב״ה"; ודוקא על ידי העבודה במשך זמן הגלות, שעיקר העבודה היא בדרך קבלת עול מלכות שמים, כעבודת עבדעו, ה״ז שלימות ואמיתית "מעשה צדיקים" שהם מעשה ידיו של הקב״ה, ולכן ה״ז פועל בגילוי שהקב״ה יבנה בית זה, "ה׳ יבנה בית"עז.
פ׳ תולדות קוראים בכל שנה בסמיכות לראש חודש כסלו (בשבת מברכים חודש כסלו (כבשנה זועז*) או בימים ראשונים של החודש) - שסיומו וחותמו של חודש זה הוא ימי חנוכה - וגם בהם רואים תוכן ענין הנ״ל:
ידועים דברי הרמב״ןעח במ״ש הקב״ה לאהרןעט "שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות", שזה קאי על נרות חנוכה, "שאין בטלים לעולם", דקרבנות הם רק בזמן שבית המקדש קיים, ואילו נרות חנוכה הם גם בזמן גלותנו.
והטעם שנרות חנוכה יש בהם ענין הנצחיות, מבואר בכ״מ, משום שנרות אלו באו על ידי מסירת נפשם דבנ״י בזמן החשמונאים, דאף שמלכות יון "גזרו גזירות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות"פ מ״מ מסרו ישראל נפשםפא.
וכיון שהנרות באו על ידי שלימות עבודת ישראל, מסירת נפש, לכן אין נרות חנוכה בטלים לעולם, שקיימים הם גם בזמן הגלות.
אלא שבימי חנוכה נפעלה הנצחיות רק בענין נרות המקדש, אבל לאחרי העבודה באריכות גלות זה האחרון, יהי׳ כן בנוגע לכללות המקדש, שבנין בית השלישי יהי׳ בתכלית השלימות, באופן שכולו נק׳ על שם הקב״ה, "ה׳ יבנה בית", ויהי׳ בנין נצחי לעולם, "מקדש אדנ־י כוננו ידיך".
(משיחת ש״פ חיי שרה תש״ל, תשמ״ז)
