שישליכנו לאיבוד כו'. עי' רש"י דף כ"ח ע"א ד"ה בעי פירורא, ובע"ז דף מ"ג ע"ב ד"ה וזורה לרוחב, מבואר מדבריו דהא דבעי פירור בחמץ ושחיקה בע"ז היינו משום חשש תקלה שלא יהנה מזה ישראל, וא"כ לכאורה הוא מדברי סופרים, אבל הרמב"ם בריש פ"[ז] מהלכות ע"ז כתב מצות עשה היא לאבד ע"ז ומשמשיה כו' ובפ' ח' ה"ו כתב כיצד מאבד ע"ז ומשמשיה כו' שוחק כו', משמע קצת דמדאורייתא קאמר, וכן משמע בטור שו"ע יו"ד סי' קמ"ו סעיף [י]"ד, וכן משמע מלשונו הלכות חמץ ומצהג, וכ"מ במ"א סי' תמ"ו ס"ק ב' שכתב דחיישינן שמא לא יפררנו כדינוד, ואי לא בעי פירור אלא משום חשש תקלה לא הוה חיישינן כל כך להשהות החמץ בשביל כך. ומכל מקום כיון שלא ראיתי לאחד מן האחרונים שהכריע בזה בפירוש נגד דברי רש"י, לכך סתמתי הדברים בפניםה כלשון השו"ע. ומהרז"הו ורבינו אפרים שפסקו לחומרא אין ראיהז, כיון דלמר איכא קולא וחומרא ולמר איכא קולא וחומרא, וכ"כ הכסף משנה בשם הרמ"ך בפ"ח מהלכות ע"זח, וכהאי גוונא אף בדרבנן נקטינן כחומרי דמר וחומרי דמרט, כמה שכתבו התוס' סוף פ"ק דביצהי, וכן הוא בר"ן שםיא לדעת הרז"היב. איברא דסוגיא דע"זיג מוכחת לכאורה דאף לפירש"י הוא דאורייתא: