ולא יהיה בדעתו כו' לחזור ולזכות כו'. כך כתב הדרכי משהא ממשמעות הפוסקים, והפרי חדשב הוציא זה מתשובת הרשב"אג, שהעתיקו המ"אד והאלי' זוטאה והחק יעקבו בסי' תל"[ו] (הועתק ג"כ בפנים שםז), וכן כתב הט"ז בסי' תל"גח (הועתק שם ג"כ בפניםט), וכך כתב בעל חק יעקב בספרו תורת השלמים שאלה וא"ו, דלא כר"מ מראקנטיי שהביא העולת שבת בסס"י תמ"ז.

ולא דמי להפקיר בהמתו בשבת בלבד שאף שדעתו לחזור ולזכות בה שרייא, דהתם לא התירו אלא כשהוא כבר בידי נכרי שאי אפשר בענין אחריב. דמהאי טעמא מועיל הפקר שלא בפני ג'יג, דלא כסמ"קיד שמתיר לכתחלה ע"י הפקר שלא בפני ג', דמסתמא מפקירה בלי ערמה כדי להפקיע מעליו איסור שבת כמה שכתבו התוס' בשבת דף י"ח ע"בטו, ולסברא זו גם בחמץ מועיל לכתחלה הפקר שלא בפני ג' דלא חיישינן לערמה כמ"ש העולת שבת שם, אבל אנן לא סמכינן אסברא זו אלא היכי דאי אפשר בענין אחר כמ"ש התוס' שםטז, וכ"כ הרא"ש שםיז, וכן היא הסכמת הב"י וכל האחרונים בסימן רמ"ויח, ולכך השמיט הרא"ש סברא זו לגמרייט משום דעיקר הטעם הוא משום דאי אפשר בענין אחר לא גזרו חכמים ואוקמוה אדאורייתאכ.

ולהכי נמי לא גזרו על מה שאינו מפקירה אלא ליום אחד כמ"ש הב"י שםכא, דבעלמא גזרו דלא הוה הפקר גמור עד שיזכה בה אחר כמבואר בש"ע חו"מ סי' רע"ג סעיף י', ואף במטלטלין גזרו היכא דשייך למיגזר, דזיל בתר טעמא דפירש"יכב בנדרים דף מ"ד ע"אכג והרא"שכד בשם רא"ם ע"ש. והרמב"םכה ושו"עכו נקטי קרקע כלשון הברייתא דאיכא נפקא מינה למעשרות, והוא הדין במטלטלין לענין איסור שבת וחמץ שייך נמי גזירה דרא"ם ורש"י. וכל שכן לפירוש הרא"שכז ור"ןכח דאפשר דמדאורייתא לא הוה הפקר גמור, פשיטא דהוא הדין במטלטלין. אלא דסמ"ק סבירא ליה כמשמעות פירוש רש"יכט ותוס'ל דמדאורייתא הוה הפקר גמור מיד, אלא שחכמים חששו לערמה כיון שאינו מפקירה לחלוטין כדרך המפקירים, וכאן לענין שבת לא חששו לערמה כמ"ש התוס'לא, והוא הדין לענין חמץלב. אבל אנן לא ס"ל כסמ"ק אלא היכי דאי אפשר בענין אחר, שלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו, אבל לכתחלה גזרו חכמים גם לענין שבת וחמץ ב' גזרות המוזכרות בנדרים.

הא' אם מפקיר שלא בפני ג', דכיון שאין אחד זוכה ושנים מעידיםלג אף אם מפקירה לחלוטין יש כאן חשש הערמהלד, ואפי' אם ברי לו שמפקירה בלב שלם, וגם אין שם חשש מראית עין, כגון שהוא דר מחוץ לתחוםלה ואין שום אדם יודע שמשכיר בהמתו לנכרילו, אף על פי כן אסור לכתחלה, כמשמעות דיחויא קמא דתוס' ורא"ש דשבתלז, וכן משמע באחרונים (דלא כמשמע לכאורה מלשון הטורלח) דלא פלוג רבנןלט.

הב' היכא שדעתו לחזור ולזכות בה לאחר זמן, דכיון ששינה משאר הפקר גזרו חכמים לענין מעשר ושבת וחמץ דלא הוה הפקר גמור. ואף דבגמ'מ אתמר היכא דאמר כן בפירוש, וכפירוש הרא"םמא פן יטעו העולם כו', ס"ל להדרכי משה ופרי חדש ותורת השלמיםמב דלאו דוקא הואמג, דלא פלוג רבנן בגזרה זו. והכי קיי"ל לדינאמד, דאם לא כן למה אסרו להשכיר לכתחלה אם מפקיר בפני ג'מה שהוא הפקר גמורמו, אלא ודאי משום שדעתו בשעת ההפקר לחזור ולזכות בה לאחר השבת, והוי ליה כהפקר הרמאים המבואר בגמ'מז, שגזרו עליו חכמים אף במטלטלין דליכא הפקעת מעשר, כדפירש הרא"ש דף מ"ג סוף ע"במח ואגב זה תקנו בכל מקום כו', ודעתו שם כפירוש הראשון שכתב שםמט תחלה דמפקיר ליום אחד יש לו דין הפקר תוך ג' קודם שזכה בו אחר דלא הוה הפקר מפני הרמאין. ופשוט דכל ח' ימי הפסח דינם כיום אחד לענין רמאות ההפקר, שגזרו עליו אטו רמאות הפקר קרקע שמפקיע ממעשר. ואף אם אין הדבר כן, מ"מנ כל ג' ימים הראשונים של פסח הוא עובר עליו בבל יראה מדברי סופרים לדעת הרא"ש. ולדעת הרא"םנא שפירש דלמסקנא דרב[ה]נב תוך ג' אינו הפקר מדאורייתא, א"כ עובר עליו בבל יראה מן התורה, שכל ענייני הפקר מסר הכתוב לחכמים והם אמרו שהרמאים שדעתם לחזור ולזכות בו אינו הפקר כלל, וה"ה אם הפקיר ליום אחד, דדמי לתוך שלשה, כדמוכח בפי' הרא"ם. וגם לדעת הר"ןנג שמחלק ביניהם, מ"מ כשאינו אומר כן בפיונד הוא יותר גרוע לדעתו, דכשאומר בפיו ליום אחד אין כאן חשש הערמה מטעם המבואר שם, משא"כ כשאינו אומר בפיו הוא דומה וקרוב להפקר הרמאין, דאף משזכה יכול לחזור מדאורייתא לדעתונה, ועכ"פ קודם שזכהנו, משום דאמדינן לדעתיה דכיון כו'נז ע"ש. וע' בתוס'נח שדעת ר"ת כרא"ם ודעת ר"י כרא"ש. והכי קיי"לנט לענין שבת אם כבר השכירה לו, דלא גזרו עליו חכמים להפסיד ממונו. בשגם שיש לומר סברת התוספות וסמ"קס. אבל לכתחלה לא סמכינן אסברא זו לענין שבת, כהסכמת הב"י וט"זסא ולבושסב וצמח צדקסג ועולת שבתסד והנחלת צביסה והאלי' זוטאסו, וכן לענין חמץסז, כהסכמת הדרכי משה ותורת השלמים והפרי חדשסח: