ויש מחמירין בחטים כו'. איברא שכן משמע לכאורה בהדיא בע"ז דף ס"ב ע"בא, דלא אמרינן ליה שדינהו לנהרא בעינייהו, אלא ודאי דבעי פירור טרחא יתירה. והא דלא אמרינן ליה קלינהו ושדינהו בנהראב, היינו משום דחיישינן למאן דאמר זה וזה גורם אסורג, כמה שכתבו התוספותד, ואם כן בנהר נמי לא פלטינן מחששא זו, כמה שכתבו התוספות שם דף מ"ג סוף ע"בה. מכל מקום כיון שהב"יו מיקל בחטים, וכן הוא ברש"יז אליבא דרב יוסףח, וכ"מ ברא"ש ור"ן וטוש"ע, וכן המנהג כמ"ש החק יעקבט, פשיטא דאין להחמיר נגד הנך רבוותא ונגד המנהג, בחומרא דאתי לידי קולאי, דעיקר טעם החומרא היא חששא רחוקה שההולך בספינה ילקט החטיםיא, וכשישהה אותם איכא למיחש ג"כ לתקלה, שמחשש זה הצריכוהו לבער החמץ אחר הביטוליב, ואם לא ביערו והשהה אותו אפילו מקצת הפסח אפילו אחר הביטול קנסוהו לאסרו בהנאה לאחר הפסחיג, וגם חשש תקלה זו אם לא יפררנו לפי שיטת רש"י שכתבתי לעיליד אינו אלא לאחר הפסח, דבודאי שום אדם מישראל לא יאכל בפסח חטים השרויים במים שהן חמץ גמור כמו שיתבאר בסימן תס"זטו: