ויש מחמירין בחטים כו'. איברא שכן משמע לכאורה בהדיא בע"ז דף ס"ב ע"בא, דלא אמרינן ליה שדינהו לנהרא בעינייהו, אלא ודאי דבעי פירור טרחא יתירה. והא דלא אמרינן ליה קלינהו ושדינהו בנהראב, היינו משום דחיישינן למאן דאמר זה וזה גורם אסורג, כמה שכתבו התוספותד, ואם כן בנהר נמי לא פלטינן מחששא זו, כמה שכתבו התוספות שם דף מ"ג סוף ע"בה. מכל מקום כיון שהב"יו מיקל בחטים, וכן הוא ברש"יז אליבא דרב יוסףח, וכ"מ ברא"ש ור"ן וטוש"ע, וכן המנהג כמ"ש החק יעקבט, פשיטא דאין להחמיר נגד הנך רבוותא ונגד המנהג, בחומרא דאתי לידי קולאי, דעיקר טעם החומרא היא חששא רחוקה שההולך בספינה ילקט החטיםיא, וכשישהה אותם איכא למיחש ג"כ לתקלה, שמחשש זה הצריכוהו לבער החמץ אחר הביטוליב, ואם לא ביערו והשהה אותו אפילו מקצת הפסח אפילו אחר הביטול קנסוהו לאסרו בהנאה לאחר הפסחיג, וגם חשש תקלה זו אם לא יפררנו לפי שיטת רש"י שכתבתי לעיליד אינו אלא לאחר הפסח, דבודאי שום אדם מישראל לא יאכל בפסח חטים השרויים במים שהן חמץ גמור כמו שיתבאר בסימן תס"זטו:
Footnotes
א.
שהצריכו רב חסדא לשרוף החטים ולקברם, ולא אמרינן כו'.
ב.
כדאמרינן התם: וליקלינהו וליבדרינהו, דלמא מזבלי בהו; משא"כ הכא כששורפן וזורקן לים.
ג.
שם מט, א.
ד.
שם ד"ה אתי לזבולי.
ה.
שכן דרך נהרות שמתגרשים מימיהם רפש וטיט על גדותיהם ושם עושה זבל.
ו.
בריש הסימן (שפירש אף בדעת הרמב"ם, שבחטי אין צריך לחתכם).
ז.
כח, א ד"ה בחיטי.
ח.
אף שרש"י פוסק כרב יהודה שצריך שריפה (ולא כרב יוסף אליבא דחכמים).
ט.
ס"ק ב.
י.
כמבואר בפנים (במוסגר).
יא.
כמבואר ברש"י שם ד"ה בעי פירור, ונתבאר לעיל קו"א ס"ק ב.
יב.
לעיל סי' תלד ס"ו וש"נ.
יג.
כדלקמן סי' תמח ס"א.
יד.
שההולך בספינה ילקט החטים.
טו.
סעיף ז ואילך.

Start a Discussion