רק בסעודות כו'. טור וב"י לבוש מ"א סי' קע"ז (ומה שכתב שם בשם הרב רבינו יונה, לא שייך הכא, שאף שאינה סעודה אחרת אין לשרות פוטר לשתות ביין שגורם ברכה לעצמו. ומה שכתב הרב רבינו יונה כן בבעיא זו, היינו משום דע"י סילוק השלחן מסיח דעתו מהפת, כמבואר ברשב"א תלמידו בשם תוס', וכן הוא בתוס' פסחים ק"ג. אבל מה שהוסיף המ"א אחר שהסכים להב"י ולבוש דבסעודות גדולות מושכים ידיהם מהפת ואפילו הכי אין צריך לברך על דברים הבאים מחמת סעודה לפי שעדיין הוא בתוך הסעודה, כלומר שהרי גם בתוך הסעודה ממש הם נפטרים בברכת המזון בלי שיאכלם עם פת, אם כן מה הפסיד להם סילוק הפת רק שיהיו נאכלים בתוך הסעודה שנאכל בה פת, משא"כ ביין (וכן משמע בהדיא ממה שכתב הרב רבינו יונה דסילוק דעת מהני לדידן ביין) שתלוי בלשרות או לשתות.

ומה שכתב הרשב"א בשם הראב"ד, לא קיימא לן הכי אלא כמשמעות סתימת כל הפוסקים, שהרי לא כתב כן אלא על בעיא זו, אבל במתניתין ליכא למימר הכי, דהא מפרש בגמרא הואיל וקובע סעודתו כו', מבואר דהאכילה גורמת ולא (השיחה), (וגם לא שייך כלל לומר דבשבת ויום הקזה קובעים לשוח הרבה ונותנין יין אח"כ), וא"כ גם בחול נמי, לפי מה שכתבו התוס' (ורשב"א לשיטתיה אזיל כמו שכתב ב"י בשמו גבי מים דיין בחול בתוך הסעודה נמי) במסקנא רבינו ירוחם ורא"ש פרק ערבי פסחים וברמב"ם שם, וכן פסק בדרכי משה, אלא ודאי דלא ס"ל כרשב"א וספר אהל מועד שבב"י. ודו"ק):