מאמר שמח תשמח תשמ"א

בס"ד. ש"פ תצא, י"ג אלול ה'תשמ"א*

שמח תשמח רעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם1, ומבואר בד"ה זה (שנאמר בעת חתונת כ"ק מו"ח אדמו"ר ביום ועש"ק, י"ג אלול תרנ"ז)2 דרעים האהובים הם בחי' חו"ב שנק' תרין ריעין דלא מתפרשין3, והבקשה שמח תשמח רעים האהובים היא שתומשך שמחה בחו"ב. וצריך להבין4, הרי בינה היא מקום השמחה כמ"ש5 אם הבנים שמחה, וידוע6 דאם הבנים קאי על בינה שהיא האם המולדת את המדות, וכמו שרואים גם בחוש דכשאדם משיג בשכלו איזו השגה יש לו שמחה מזה, וגם בחכמה שאין שייך בה שמחה, כי שמחה היא מצד הגילוי דוקא וחכמה (כמו ברק המבריק) היא למעלה מגילוי, הרי בחכמה מאיר גילוי העונג, וכמו צהבו7 פניו של רבי אבהו שמצא תוספתא חדתא8, דצהיבת הפנים הוא מגילוי העונג, וידוע דעונג הוא למעלה משמחה, ומהי הבקשה שמח תשמח רעים האהובים, מאחר שבלאו הכי יש שמחה בבינה, ועאכו"כ בחכמה שיש בה עונג שלמעלה משמחה. וגם צריך להבין, הרי רעים האהובים (בפשטות) קאי על חתן וכלה9, וידוע דחתן וכלה הם זו"ן, ומהו הקשר דפירוש זה (שרעים האהובים קאי על חתן וכלה, זו"ן) עם פירוש הנ"ל דרעים (האהובים) הם חו"ב10.

ב) ויש לומר דיובן זה (הקשר דשני הפירושים) ע"פ מ"ש בספר אמת ליעקב11 (הובא במאמר הנ"ל12) דאהובים בגימטריא דודים והם ז"א ונוקבא (וכידוע13, שרעים הם חו"ב ודודים הם זו"ן). ומ"ש רעים האהובים, דתיבת אהובים היא בהמשך ותואר של רעים שקאי (כנ"ל) על חו"ב, יש לבאר בשני אופנים. א', ע"פ הידוע14 באופן לידת המדות (זו"ן) מהמוחין (חו"ב), שבתחילה הם כלולים בהמוחין ואח"כ הם נמשכים בגילוי. ועפ"ז יש לומר, דרעים האהובים קאי על זו"ן (אהובים) כמו שהם כלולים בחו"ב (רעים), משא"כ אהובים (סתם) קאי על זו"ן כמו שנמשכים בגילוי, אהובים בגימטריא דודים. ועפ"ז יובן גם זה שהענין דזו"ן (דודים) מרומז בהגימטריא דאהובים (אהובים בגימטריא דודים), דגימטריא מורה על מיעוט האור והחיות מיעוט אחר מיעוט15, כי ההמשכה מהמדות שבמוחין (רעים האהובים) למדות שבלב (אהובים בגימטריא דודים) היא ע"י כמה צמצומים16. וב', דמכיון שהמדות הם תולדות המוחין, דחו"ב הם אב ואם וזו"ן הם בן ובת [כדאיתא בקבלה17 שאב ואם הם י"ה (חו"ב), ובן ובת הם ו"ה (זו"ן)], הם מתדמין להמוחין (גם לאחרי שנמשכו ונתגלו), כי האב מוריש לבנו כו' ועד שהיורש הוא במקום המוריש18, ועד"ז הוא בנוגע לבת (כשהיא יורשת, במקום שאין בן) [ובפרטיות, הבן הוא במקום האב, והבת היא במקום האם כמ"ש19 כאמה בתה]. דעפ"ז יש לומר, שגם לאחרי שנמשכו ונתגלו, נק' הם בשם רעים האהובים (וכנ"ל, דרעים האהובים בפשטות קאי על חתן וכלה, זו"ן שבגילוי), מכיון שגם אז (לאחרי המשכתן והתגלותן) הם דומין לחו"ב.

ג) ויש להוסיף, שהקשר דשני הפירושים ברעים האהובים [דפירוש העיקרי הוא שרעים האהובים קאי על חו"ב כמבואר בארוכה בהמאמר, אלא שיש בזה עוד פירוש שקאי (גם) על זו"ן], הוא גם בענין שמח תשמח כו'. כי זה שמבקשים שתומשך השמחה בחו"ב (פירוש העיקרי ברעים האהובים), אף שגם בלאו הכי יש בהם שמחה ועונג, היא שתומשך בהם שמחה נעלית יותר מהשמחה שיש בהם מצד עצמם (כדלקמן בארוכה). והטעם על זה שצריך להמשיך בהם שמחה יתירה הוא בכדי שעי"ז יהי' הגילוי בזו"ן (פירוש השני ברעים האהובים)20.

ד) והענין הוא, דהנה עבודת ה' צ"ל בשמחה כמ"ש21 עבדו את ה' בשמחה וכתיב22 תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב. ומכיון שהאדם צריך לעבוד את ה' בכל עניניו, וכל מעשיך יהיו לשם שמים23 ו(יתירה מזו24) בכל דרכיך דעהו25, ועד שזהו (עבודת ה') תכלית כל בריאתו כמארז"ל26 אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני, הרי נמצא שצ"ל תמיד בשמחה. אלא שבשמחה יש חילוקי דרגות. דיש מקומות מיוחדים שהם מקומות של שמחה, וכמו בנין של שמחה27. וכ"ה בנוגע לזמן, דיש זמנים מיוחדים (ימים טובים) שהם מועדים לשמחה28. וגם בהם גופא יש חילוקי דרגות, וכמו חג הסוכות שהוא (גם) זמן שמחתנו29. ובפרט בשמחת בית השואבה דמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו30, שהיו מרקדין באבוקות של אור31, דאבוקות של אור הם בחי' חכמה וענין הריקוד (באבוקות) היא ההמשכה (דבחי' חכמה) בבינה [וגם בשמחה זו גופא יש חילוקי דרגות, שהרי לא היו עושין אותה כו' אלא גדולי חכמי ישראל כו' וכל העם כו' באין לראות ולשמוע32]. ובפרט בשמח"ת שהשמחה דשמח"ת היא נעלית יותר גם מהשמחה דשמחת בית השואבה כדאיתא בלקו"ת33, ועד ששמו של יום זה (דשמו של כל דבר מורה על ענינו וחיותו34) הוא שמחת תורה35. דמכל זה מובן שיש כמה וכמה דרגות בשמחה. ונחלקות בכללות לשתי בחינות36. שמחה שמורכבת באיזה דבר (וכמו שמחה שמצד השגת שכל וכיו"ב), דשמחה זו היא בכחות הגלויים והיא בגדר הגבלה, ושמחה עצמית שהיא ועיקרה בעצם הנפש, שלמעלה מגדר הגבלה.

ה) ויובן זה ע"פ המבואר בהמאמר שם37 שטבע השמחה היא לפרוץ גדר, דהיינו כל הגדרה והגבלה שבנפש. ומבאר שם שני אופנים בזה. אופן הא', שהשמחה פורצת הגדרים שנעשו באדם מצד שהורגל כן, הגם שגדרים אלו נעשו אצלו כטבע (כי הרגל נעשה טבע שני38), ואופן הב', שהשמחה בכחה לפרוץ גם הגדרים שבטבע תולדתו, ועד שבכח השמחה להפוך אותם ולשנותם מן הקצה אל הקצה, והיינו, דמה ששמחה פורצת הגדרים שבטבע תולדתו הוא לא רק שאותם המדות שהוטבעו בהאדם הם בריבוי והתגברות ביותר מכפי מדתם, אלא שע"י השמחה נעשה גם שינוי בטבע מדותיו ומן הקצה אל הקצה. וכמו עד"מ מי שהוא קמצן וכילי ביותר בטבע תולדתו, הנה בעת השמחה, כשהוא שמח בשמחה גדולה ביותר, יתהפך לבבו לגמרי מטבעו הקודם ונעשה פזרן וחסדן גדול, כמו מי שהוא פזרן וחסדן בטבעו, ועד שמתחסד גם עם שונאו, וי"ל אפילו לשונאו ע"פ תורה39. והנה גם באופן הא' ששמחה פורצת גדר שמצד ההרגל, צריך ביאור, דמכיון שכל הרגל נעשה טבע, אף שהוא רק טבע שני, הרי לכאורה צריך ריבוי זמן ועבודה לשנות טבע זה לאט לאט, ואיך בכח השמחה לשנותו בשעתא חדא. ועאכו"כ באופן הב', שצריך להבין, איך בכח השמחה לפרוץ הגדרים שבטבע תולדתו, ועד שבכחה לשנות ולהפוך טבעו מן הקצה אל הקצה. והענין הוא (כמבואר בהמאמר שם40), דמה ששמחה פורצת גדר (אפילו באופן הא', ומכ"ש באופן הב') הוא דוקא בשמחה כזו שמגעת בעצם הנפש, שלמעלה מכחות הגלויים. דלהיות שעצם הנפש הוא למעלה מגדר הגבלה (להיותו קשור עם העצמות), לכן, השמחה שמצד עצם הנפש, פורצת כל ההגדרות וההגבלות.

ו) וזהו41 שמח תשמח רעים האהובים שצריך להמשיך השמחה בחו"ב, הגם שמקום השמחה הוא בבינה, ובחכמה יש עונג שלמעלה מהשמחה, כי השמחה שבבינה וכן העונג שבחכמה הוא (דוגמת) השמחה והעונג שמצד כחות הגלויים, ובמילא יש בזה מדידה והגבלה. והגם שפנימיות אבא הוא פנימיות עתיק42, ובפרט שהכוונה היא לא רק לבחי' פנימיות עתיק לבד אלא עד שרש הראשון דבחי' פנימיות ועצמות א"ס43, הרי ענין זה שייך ליחוד פנימי דאו"א, ויחוד זה צריך לעורר ולהמשיך (שהרי יחוד פנימי דאו"א הוא רק לפרקים44). וזהו שמבקשים שמח תשמח רעים האהובים, שתומשך בחו"ב השמחה העצמית (ועד מפנימיות ועצמות א"ס) שלמעלה מגדר הגבלה לגמרי, ששמחה זו פורצת כל הגדרים (כנ"ל), ועי"ז נעשה יחוד פנימי דחו"ב, וגם יחוד זה יהי' יחוד תמידי.

ועיקר המכוון בזה (ביחוד פנימי דחו"ב) הוא בכדי שעי"ז יהי' יחוד זו"ן, "שזהו העיקר"45. וכמבואר בארוכה בהמאמר46 שביחוד זו"ן דוקא הוא המשכת העצם, שלכן מיחוד זו"ן דוקא נעשה התהוות חדשה (לידת הנשמות), אלא שבכדי שיהי' יחוד זו"ן, צריך להיות תחילה יחוד פנימי דחו"ב. וזהו שמח תשמח רעים האהובים (אהובים בגימטריא דודים, זו"ן), כי הבקשה שתהי' המשכת שמחה בחו"ב שעי"ז יהי' יחוד פנימי דחו"ב, הוא בשביל יחוד זו"ן47.

ז) ועפ"ז תובן גם השייכות דבקשה זו לשמחת נשואין. דהנה ידוע48 שהבריאה יש מאין היא בכח העצמות דוקא. דכל האורות והגילויים, מכיון שיש להם עילה או סיבה עכ"פ, אין ביכלתם להוות דבר ("יש") שאין לו (בהרגשתו) עילה וסיבה, דא"א לשום נמצא להשפיע מה שאין בכחו49, והתהוות היש הוא רק בכח העצמות שמציאותו מעצמותו ואין לו שום עילה וסיבה שקדמה לו ח"ו. והנה "המשכת" העצמות לברוא יש מאין (בששת ימי בראשית) היתה מצד כי50 חפץ חסד הוא. אבל לאחרי מתן תורה בכדי שתהי' המשכה זו הוא על ידי העבודה דתומ"צ51, וי"ל שבפרט (ובגלוי) היא ע"י המצוות ששייכים לענין של בל"ג, וכמו מצות פו"ר, כידוע52 דבענין ההולדה (להוליד דור אחר דור) הוא גילוי כח הא"ס, ובפרט שענין ההולדה הוא (גם) דוגמת בריאה יש מאין53 שהיא בכח העצמות. וזהו54 מה שמבקשים בשמחת נשואין שמח תשמח רעים האהובים, כי תכלית ענין הנשואין הוא שתהי' הולדה55, פרו ורבו ומלאו את הארץ56, ולכן מבקשים אז שמח תשמח רעים האהובים, שתהי' המשכת השמחה העצמית דעצמות אוא"ס. וזהו גם מה שאומרים (בהמשך הברכה) כשמחך יצירך בגן עדן מקדם, דהמשכת השמחה בגן עדן מקדם (בתחלת הבריאה) היתה מצד כי חפץ חסד הוא. וזה מבקשים שגם עכשיו ע"י עבודתינו בתומ"צ, ובפרט ע"י שמחת נשואין, תהי' המשכה זו.

ח) וכמו שהי' ביום חתונתו זה מ"ת57 שאז היתה המשכת השמחה העצמית כו' (וכמבואר בהמאמר58, דעיקר השמחה שפורצת כל הגדרים הוא שמחת נשואין), וההמשכה אז היתה ע"י עבודה, שהרי ביום חתונתו זה מ"ת קאי על לוחות השניות59 וענין לוחות השניות הוא מה שניתנו ע"י עבודה דוקא. ועד"ז הוא בקיום כל מצוה, דע"י כל מצוה צ"ל לשם יחוד קוב"ה ושכינתי' כדאיתא בפע"ח60, ומה שאנו אומרים לשם יחוד רק פעם אחת קודם התפלה הוא לפי שאמירה זו היא פעולה נמשכת על כל היום61. ומכיון שכל אחד מישראל הוא בנו יחידו של הקב"ה כתורת הבעש"ט הידועה62, וכתיב63 בני בכורי ישראל לשון יחיד, וגם במ"ת נאמר לכאו"א מישראל אנכי64 הוי' אלקיך לשון יחיד65, הרי, שהשמחה שלמעלה שבקיום כל מצוה דכאו"א מישראל היא שמחת הקב"ה בחתונת בנו יחידו, דשמחה זו פורצת כל הגדרים.

ט) ובפרט בחודש אלול, כשהמלך נמצא בשדה עם כאו"א מישראל, ומקבל את כאו"א בסבר פנים יפות ומראה לו פנים שוחקות66, ואלול הוא ר"ת אני לדודי ודודי לי67, דאפילו דודים שקאי על זו"ן שזיווגם הוא רק לפרקים13, הנה בחודש אלול הם מתייחדים בתיבה אחת. ומזה מובן, דנוסף על הענין דשמחת נשואין (יחוד קוב"ה ושכינתי') שבמשך כל השנה מצד קיום המצוות, הנה בחודש אלול הוא ביתר שאת. ובפרט בהשבתות בחודש אלול. דהנה בחודש אלול תוקעין בשופר כדי להזהיר ישראל שיעשו תשובה שנאמר68 אם יתקע שופר בעיר ועם לא יחרדו69. הרי שבאלול יש גם ענין היראה וחרדה. אמנם זהו רק בימי החול, משא"כ בהשבתות שבחודש אלול, הרי ענין היראה והחרדה דאלול לכאורה (בגילוי) אינם בשבת, שהרי בשבת אין תוקעין ובשבת אין עצב בה70, ועיקר פעולת אלול בימי השבתות הוא הענין דאני לדודי ודודי לי, שמחת נשואין דהקב"ה וכנס"י. ומזה מובן, שכל הוספה בתומ"צ, ובפרט בחודש אלול, פורצת כל הגדרים, כולל גם גדרי הגלות, דכל הוספה בתומ"צ (שענינם היפך הגלות) ממהרת את הגאולה העתידה, ביום ההוא יהי' גו'71, ב"פ י"ה72, היינו שגם ו"ה יהי' כמו י"ה, וכמו שי"ה זיווגייהו תדיר, כמו"כ בחי' ו"ה יהי' זיווגייהו תדיר73, בגאולה העתידה, שאז יהי' ענין הנשואין, כדאיתא בשמו"ר74 שעכשיו הו"ע האירוסין ולע"ל יהיו הנשואין, במהרה בימינו ממש.