מאמר כימי צאתך תשל"ט

בס"ד. אחרון של פסח ה'תשל"ט*

כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות1, ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה2 דיוק הזהר3 בזה שנאמר כימי לשון רבים, הרי יציאת מצרים היתה ביום אחד (בחד זמנא נפקו), וכן בזכירת גאולת מצרים כתיב4 למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים (יום לשון יחיד), ולמה נאמר כאן כימי לשון רבים. ומבאר5, שכל הימים מהזמן דיציאת מצרים עד הגאולה העתידה הם ימי צאתך מארץ מצרים, ולכן אומר כימי לשון רבים. ויש לומר, דמ"ש בהמאמר שכל הימים שמהזמן דיציאת מצרים עד גאולה העתידה הם ימי צאתך מארץ מצרים, הוא, כי מצרים הוא6 מלשון מיצר וגבול, וענין יציאת מצרים הוא היציאה מכל המיצרים וגבולים, גם מהמיצרים וההגבלות הכי נעלים. וזהו שכל הימים האלה הם ימי צאתך מארץ מצרים, שבכל יום ויום יוצאים ממיצרים וגבולים נעלים יותר7, ועד שבאים לגאולה האמיתית והשלימה ע"י משיח צדקנו, שאז תהי' היציאה מכל המיצרים וההגבלות8, גם מהכי נעלים. דבמשיח כתיב9 עלה הפורץ לפניהם, פריצת כל הגדרים והמדידות וההגבלות.

ב) וממשיך בהמאמר, דאראנו נפלאות קאי על הגילוי דגאולה העתידה, שגאולה העתידה תהי' ג"כ במדריגה זו10 אלא שהיא במדריגה נעלית יותר. ויש לומר, דזה שממשיך בהמאמר שאראנו נפלאות קאי על הגילוי דגאולה העתידה, הוא בכדי לבאר (יותר) הטעם לזה שנאמר בפסוק זה כימי צאתך מארץ מצרים (כימי לשון רבים), אף שבהחיוב דזכירת גאולת מצרים כתיב למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים (יום לשון יחיד). כי מכיון שמדבר בגאולה העתידה (אראנו נפלאות), שאז תהי' השלימות דיציאת מצרים, היציאה מכל המיצרים וההגבלות (גם מהמיצרים וההגבלות הכי נעלים), ובכדי לבוא לגילוי זה הוא ע"י העבודה דיציאת מצרים שבכל יום ויום, שבכל יום ויום יוצאים ממיצרים נעלים יותר (כנ"ל), לכן אומר כימי לשון רבים. כי הענין דיציאת מצרים שעל ידו יבואו לגאולה העתידה הוא היציאה ממצרים בפעם הראשונה (ביום אחד) [שגם זה נוגע לגאולה העתידה, וכמ"ש בהמאמר11 שבגאולת מצרים נתחדש כללות ענין הגאולה ונפתח הצנור על כל הגאולות (מהגלויות שלאחרי גלות מצרים), גם על גאולה העתידה], והיציאה מהמיצרים וההגבלות שלאחרי היציאה ממצרים (כפשוטה), שבכל יום יוצאים ממיצרים נעלים יותר, ועד שיגיעו ע"י כל זה לגאולה העתידה שאז תהי' יציאת מצרים בתכלית השלימות, היציאה מכל המיצרים וההגבלות.

ונמצא, דזה שבפסוק למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, שממנו נלמד החיוב דזכירת יציאת מצרים בכל יום (ביום ובלילה)12, כתיב יום צאתך מארץ מצרים (יום לשון יחיד), הוא, כי הענין דיציאת מצרים בכל יום הוא (בעיקר) היציאה מהמיצרים דלעו"ז13, ובכללות הוא היציאה מהמיצרים וההגבלות שמונעים ומעכבים ללימוד התורה וקיום המצוות, וזה שייך ליום צאתך מארץ מצרים (יום לשון יחיד), דביציאת מצרים, ע"י שישראל נעשו עבדי ה' (ולא עבדי פרעה)14, ניתן הכח15 לכאו"א מישראל שבנוגע לתומ"צ יהי' משוחרר מכל עניני העולם, כולל גם עניני הגלות16, מכיון ששטרי קודם17. ובפסוק כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות כתיב כימי לשון רבים, כי בכדי להגיע להגילוי דגאולה העתידה, אראנו נפלאות, מכיון שהגילויים דגאולה העתידה יהיו נפלאות גם לגבי הגילוי דיציאת מצרים18, צריכה להיות גם היציאה מהמיצרים וההגבלות דקדושה, ובזה גופא – בכל יום ויום, יציאה ממיצרים נעלים יותר, ולכן אומר כימי לשון רבים.

ג) והנה מהנ"ל (שהעבודה דיצי"מ שבכל יום היא באופן נעלה יותר) מובן, שבזמן הגלות, היציאה מהמיצרים וההגבלות היא ממיצרים נעלים יותר מאשר היציאה מהמיצרים שהיתה בזמן הבית. ובזמן הגלות גופא, בהדורות שבעקבתא דמשיחא, ובפרט בדור האחרון, נעשה היציאה ממיצרים נעלים עוד יותר. דנוסף לזה, שבכל יום ויום מבררים עוד נצוצות ועוד נצוצות, ועי"ז מתקרבים יותר לביאת המשיח19, הנה גם הענין דיציאת מצרים, היציאה מהמיצרים וההגבלות, בכל יום הוא באופן נעלה יותר. וע"י העבודה דיציאת מצרים שבימים האחרונים שלפני ביאת המשיח, שהיציאה ממצרים בימים אלו היא גם מהמיצרים הכי נעלים, יזכו בקרוב ממש לגאולה העתידה שאז תהי' היציאה מכל המיצרים וההגבלות.

וביאור הענין (שהגילוי דגאולה העתידה תהי' (בעיקר) ע"י העבודה שבסיום זמן הגלות) יובן בהקדים הביאור בזה שבגאולה העתידה תהי' היציאה מכל המיצרים וההגבלות, גם מהמיצרים וההגבלות הכי נעלים. והענין הוא, כמבואר בהמאמר20, דכל העולמות (גם עולמות הכי נעלים) נק' בשם מצרים, להיותם בחינת מיצר והעלם. והיינו דזה שהעולמות נק' בשם מצרים הוא מצד שני טעמים. מצד זה שהם בהגבלה, מצרים מלשון מיצר וגבול, וגם מצד זה שהתהוותם היא ע"י העלם האור, וכידוע21 שההעלם דצמצום הראשון (שעל ידו נעשה מקום לעמידת העולמות) הוא צמצום בדרך סילוק, שנתעלם האור לגמרי, בדוגמת22 מצרים דלעו"ז (מצרים כפשוטו) שהוא העלם והסתר. ויש לומר, דזהו מה שממשיך בהמאמר23, דבעולם יש ג' ענינים. עולם כפשוטו שמורה על מקום וזמן24, ועולם מלשון העלם25 (דענינו הסתר26), ועולם לשון עלם27 שפירושו הוא נערות וכח. ומבאר הקשר דג' הפירושים, שההעלם והסתר דעולם (זמן ומקום) הוא בתוקף גדול. דיש לומר, דזה שמביא כאן לא רק הפירוש דעולם כפשוטו (מקום וזמן) אלא גם הפירושים שעולם הוא מלשון העלם ומלשון עלם, הוא, כי עולם כפשוטו, מקום וזמן (ענין ההגבלה), הוא ביאור רק על זה שעולמות הם מצרים מלשון מיצר וגבול, ובכדי לבאר גם המיצר וההעלם שבעולמות (ועד שהוא בדוגמת ההעלם והסתר דמצרים כפשוטו28), הוא מביא גם הפירושים דעולם הוא מלשון העלם ומלשון עלם, שההעלם והסתר דעולם הוא בתוקף גדול.

ד) וממשיך בהמאמר29, דהתהוות העולמות היא מאור הקו. דמהאור שלפני הצמצום לא הי' אפשר להיות התהוות העולמות (כמו שהם עכשיו), כי העולמות הם בבחינת מעלה ומטה [דזהו מה שהגדר דעולם הוא מקום, דענין המקום ברוחניות הוא מעלה ומטה], והאור שלפני הצמצום לא הי' בו ראש וסוף מעלה ומטה. וגם, כי כללות האור שלפני הצמצום הוא אור הכלול בעצמותו, והאור הכלול במאור הוא בתכלית הביטול עד שאינו עולה בשם אור כלל30, ובמילא אין שייך שיהי' מקור לעולמות, כי בכדי להיות מקור לאיזה דבר בהכרח שהמקור יהי' בבחינת מציאות. ודוקא ע"י אור הקו, דע"י שנמשך ע"י הצמצום הוא בבחינת מציאות אור, ויש בו מעלה ומטה, על ידו דוקא נעשה התהוות העולמות. ויש לומר, דשני ענינים אלו שבהקו הם דוגמת שני הענינים הנ"ל שבעולם. דהמעלה ומטה שבהקו הוא דוגמת הגבול דעולם, וזה שהקו הוא מציאות אור (שאינו בתכלית הביטול) הוא דוגמת ההעלם וההסתר דעולם (סיבת הישות שבו). וע"פ הנ"ל דזה שהעולמות נק' בשם מצרים הוא מפני שהם בחינת מיצר והעלם (שני ענינים אלו), יש לומר, שגם הקו נכלל בבחינת מצרים, ואמיתית הענין דיציאת מצרים, היציאה מכל המיצרים וההגבלות, הוא ע"י הגילוי דעצמות אוא"ס שלפני הצמצום. וזהו שבגאולה העתידה תהי' השלימות דיציאת מצרים (היציאה מכל המיצרים וההגבלות), כי אז יהי' גילוי האור שלפני הצמצום, ובזה גופא – גילוי אור הבל"ג שלמעלה מהאור השייך לעולמות, ועד לגילוי העצמות.

ה) והנה זה שלעת"ל תהי' היציאה מכל המיצרים וההגבלות, הוא בנוגע לכל הענינים. שכל הענינים דלע"ל יהיו באין ערוך לגבי כמו שהם עכשיו. הן בנוגע להעולם, שאז יהיו שמים חדשים וארץ חדשה31 (עולם חדש), והן בנוגע לתורה [שעל ידה נברא העולם, אסתכל באורייתא וברא עלמא32], שלע"ל יהי' תורה חדשה מאתי תצא33, והן בנוגע להמשכת וגילוי אלקות, שהגילוי אלקות שיהי' לע"ל הוא גילוי חדש שנעלה באין ערוך מהגילוי דעכשיו, דכל הגילויים דעכשיו הם מחיצוניות עתיק ולע"ל יהי' הגילוי דפנימיות עתיק34. וזהו מה שהגאולה העתידה תהי' בעיקר ע"י העבודה שבסיום זמן הגלות, כי מכיון שכל הענינים דלע"ל יהיו ענינים חדשים, לכן, גם העבודה שעל ידה נמשכים ענינים אלו צריכה להיות עבודה חדשה, כדלקמן.

והענין הוא, דבזמן הבית, שהי' אז גילוי אלקות, עשרה נסים נעשו לאבותינו בבית המקדש35, שנסים אלו היו נראים בעיני בשר ועד שכמה מהם היו נראים גם לעמי הארץ, העבודה דקיום התומ"צ היתה ע"פ טעם ודעת. ואף שגם אז הי' הציווי36 ואהבת גו' בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, מ"מ, מכיון שראו אז גילוי אלקות במוחש, גם בהמס"נ שהיתה אז, הי' מדידה והגבלה דטעם ודעת. ועד"ז בזמן הגלות כשלא הי' התגברות החושך כ"כ. משא"כ בדרא דעקבתא דמשיחא, שבכל יום נעשה התגברות החושך37, וישנם כמה נסיונות, ובפרט הנסיון דאל יבוש מפני המלעיגים38, ומכ"ש כשהמלעיגים הם אנשים פחותים וריקים, שזה קשה מאד לסבול39, הנה זה שעומדים בנסיונות אלו, הוא עבודה דמסירת נפש שלמעלה ממדידה והגבלה. וזהו שהעבודה שבדרא דעקבתא דמשיחא, ובדור זה גופא – בהסיום דזמן הגלות, היא נעלית יותר (בענין זה) מהעבודות שהיו עד עכשיו40, ובאופן דאין ערוך, ועד שהיא עבודה חדשה, כי עניני העבודה שבדורות הקודמים, הי' להם איזו שייכות לטעם ודעת (מדידה והגבלה דכחות הגלויים), והעבודה שבסיום זמן הגלות היא העבודה דמס"נ שמצד פנימיות הנשמה.

וע"י העבודה שבזמן הגלות בכלל, ובפרט ע"י העבודה שבסיום הגלות, שהעבודה אז היא מצד פנימיות הנשמה, עי"ז ממשיכים הפנימיות דלמעלה, ועד פנימיות עתיק, ועי"ז יהי' חידוש גם בתורה (תורה חדשה מאתי תצא), שיומשך בה מנותן התורה באופן חדש. [ויש לומר, שגם ענין זה נעשה ע"י העבודה שבסיום הגלות, דכאשר העבודה היא באופן דמס"נ אזי לימוד התורה הוא לשמה41]. ועי"ז נעשה חידוש גם בהבריאה (אסתכל באורייתא וברא עלמא) שיהיו שמים חדשים וארץ חדשה.

ויהי רצון, שכל זה יהי' בקרוב ממש, שע"י מעשינו ועבודתינו42 עכשיו נלך בקרוב ממש לקבל פני משיח צדקנו, שאז יקויים בפועל ממש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ומיד נגאלין.