בס"ד. ש"פ בא, ח' שבט, ה'תשל"ו*

(הנחה)

באתי1 לגני אחותי כלה2 ומביא כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא [בהמאמר3 שניתן על ידו ליום הסתלקותו ש"פ בא יו"ד שבט, תש"י] את מאמר המדרש4 לגני לגנוני למקום שהי' עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, אלא שע"י ענינים בלתי רצויים במשך ז' דורות סילקו את השכינה מלמטה למעלה עד רקיע הז', ואח"כ עמדו צדיקים והמשיכו את השכינה מלמעלה למטה, והתחלת ההמשכה היתה מאברהם, אחד הי' אברהם5, שהורידה מרקיע הז' לו' וכו' ועד שבא משה שהוא השביעי וכל השביעין חביבין6 והורידה למטה בארץ. וזהו מה שעשיית המשכן היתה ע"י משה (דוקא), כי ענין המשכן הוא כמ"ש7 ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שע"י ועשו לי מקדש נעשה ושכנתי למטה בבני ישראל ובעולם, כי מהשראת השכינה שהייתה בבית המקדש נמשך הגילוי ע"י החלונות שקופים אטומים8 בכל העולם. וכל זה נעשה ע"י עבודת ישראל וכמו שדייקו רז"ל9 בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כאו"א מישראל, שע"י עבודת ישראל (אשר ועמך כולם צדיקים10) נעשה ושכנתי בהמשכן ועי"ז בכל העולם. וזהו צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עלי'11, דצדיקים יירשו ארץ שהוא ארצות החיים (ג"ע) לפי שהם משכינים וממשיכים12 בחינת שוכן13 עד14, בחינת הסובב, שיהי' בגילוי למטה ע"י העבודה דתומ"צ. וכמ"ש15 אנכי עשיתי ארץ ואדם עלי' בראתי, דזה16 מה שאנכי עשיתי ארץ הוא בשביל האדם ובריאת האדם היא בשביל בראת"י בגימטריא תרי"ג17, והיינו שע"י קיום התרי"ג מצוות נשלמה כוונת הבריאה דנתאווה הקב"ה להיות לו ית' דירה בתחתונים18. וזהו מה שאחת העבודות שהי' במקדש הו"ע עבודת הקרבנותא, דעבודת הקרבנות היא עבודה רוחנית שבנפש האדם, וכמו שמדייק כ"ק אדמו"ר הזקן19 במ"ש20 אדם כי יקריב מכם גו' שהקרבן צ"ל מכם ממש, מנפש הבהמית שבאדם, ואומר על זה מן הבקר ומן הצאן, הן הפרטי מדריגות שישנם בנה"ב (וכמבואר בכ"מ21 בענין שור כשב ועז). ועבודה זו הייתה במקדש, כי כל העליות הן ע"י המקדש. דכמו שכל ההמשכות הן ע"י המקדש, וכנ"ל שהמשכת השכינה בעולם הייתה ע"י החלונות שקופים אטומים דמקדש, כן גם העליות מלמטה למעלה הן ע"י המקדש, שלכן כשמתפלל יכוון כנגד בית המקדש22. ועפ"ז מבאר שם מה שהמשכן הי' מעצי שטים, כי עיקר עבודת האדם הוא הענין דאתכפיא ואתהפכא חשוכא לנהורא, ולכן הי' המשכן מעצי שטים, לשון שטות, הפיכת השטות דלעו"ז שלמטה מטו"ד, שאין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות23, לשטות דקדושה שלמעלה מטו"ד.

ב) וממשיך כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר בפ"ו24, שבזה יובן גם מה שעצי שטים שבנו מהם את המשכן נקראים בשם קרשים וכמ"ש25 ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים. דהשם קרשים [שזה שמו אשר יקראו לו בלה"ק26] מורה על תוכן ענינם. והוא מה שמקשר ושקר דעולם מתברר ונהפך לקרש המשכן, קשר דקדושה (וכמבואר לקמן במאמר ההילולא פ"י). והוא ע"ד המבואר לעיל בענין עצי שטים, שזהו מה שמתהפך משטות דלעו"ז (שקר דעולם) לשטות דקדושה (קרשי המשכן). והנה ענין זה שבקרש (שקודם שנהפך לקדושה מורה על שקר) מרומז הוא לא רק בכללות התיבה אלא גם בהאותיות שבה, ומבאר בהמאמר בפ"ו24 בהקדם מ"ש בהקדמת הזהר27 דאות ק' ור' הן אתוון דאתחזיאו על סטרא בישא, ובגין לאתקיימא נטלי אות ש' בגווייהו (דהא אות ש' את קשוט איהו). והשייכות דאות ק' ור' לסטרא בישא מבאר בהמאמר שם, שק' ור' הן לנגד ד' וה'. דד' ור' דומים זל"ז בדמותן וכן בפירושן, דד' הוא מלשון דלות ועניות וכן רי"ש הוא מלשון עניות ורישות, אלא שמ"מ הם מובדלים ומרוחקים זמ"ז בתכלית, מן הקצה אל הקצה. דד' היא אות דקדושה ורי"ש היא אות דלעו"ז, שלכן כאשר מחליף אותיות אלו זב"ז ה"ז מחריב עולמות ח"ו. ומביא על זה ב' דוגמאות. דוגמא אחת מהד' דאחד, הקו דועשה טוב, שאם מחליפה ח"ו באות ר' ה"ז מחריב עולמות28, ודוגמא שני' מהר' דלא תשתחווה לא-ל אחר29, הקו דסור מרע, שאם מחליף ח"ו את הרי"ש בד' ה"ז מחריב עולמות28.

והנה ההפרש שבין אות ד' לאות ר' בתמונתן [שתמונת האותיות מורה על אופן המשכתן30] מבאר בהמאמר שם, שאות ד' יש לה יו"ד מאחורי', דאות יו"ד [להיותה אות הכי קטנה מכל האותיות, ועד שהיא נקודה בלבד] מורה על הביטול. וזהו נקודת הביאור בהחילוק שבין אות ד' לר' (אף ששתיהן מורות על העניות), שאות רי"ש, מכיון שאין בה יו"ד המורה על ביטול, הו"ע הישות, ולכן היא מאתוון דאתחזיאו על סטרא בישא (וענין העניות דסט"א הוא מה שאין להם שייכות לאלקות), משא"כ אות ד', מכיון שיש בה יו"ד המורה על ביטול, ענין העניות שלה הו"ע הביטול.

ג) והנה ענין הביטול (המבואר בהמאמר פ"ו) בא בהמשך להענין דבאתי לגני לגנוני (התוכן דכללות המאמר). והיינו, שהמשכת השכינה למטה, שיהי' דירה לו ית' בתחתונים, הוא ע"י העבודה דביטול דוקא. ומכיון שעשיית הדירה היא ע"י התורה, דזהו מה שכל הבריאה הוא בשביל התורה וכמרז"ל31 בשביל התורה שנקראת ראשית, הרי מובן, שההקדמה למ"ת הו"ע הביטול. וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר הזקן32 עה"פ33 בחודש השלישי גו' ביום הזה באו מדבר סיני, ודרשו רז"ל34 שקאי על ר"ח, שאינו מובן, מהי השייכות של ביאתם למדבר סיני (ההקדמה למ"ת) לר"ח, וגם למה נקרא ר"ח בכתוב זה בלשון ביום הזה, ומבאר כ"ק אדמו"ר הזקן ע"פ מארז"ל35 ישראל מונין ללבנה, שהלבנה לית לה מגרמה כלום36, ענין הביטול. וזוהי השייכות דר"ח למ"ת, דכמו שהלבנה בשעת המולד (ענין ר"ח) היא נקודה בלבד (שנקודה הו"ע הביטול), ויתירה מזו, אשר רגע לפני המולד היא בהעלם והסתר לגמרי שאינה בבחינת מציאות כלל (גם לא מציאות דנקודה), עד"ז גם ההקדמה למ"ת הו"ע הביטול. וזהו ג"כ מה שהתורה ניתנה ע"י משה דוקא, לפי שמשה הי' בתכלית הביטול וכמ"ש37 והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, עניו הוא ענין עני38 והו"ע הביטול דאות דל"ת מלשון דלות ועניות, ומצד הביטול שלו ניתנה התורה על ידו. וזהו ג"כ מה שכל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה39, זה הוא בחינת חכמה, והמשכת החכמה היא ע"י הביטול, ולכן נתנבא משה בזה. וזהו ג"כ מה שר"ח נקרא בכתוב זה בלשון ביום הזה, יום הוא אור וגילוי וזה הוא בחינת חכמה כנ"ל, ויום הזה הוא הגילוי דבחינת חכמה. וע"י ענין ר"ח שמורה על הביטול כנ"ל, נעשה ביום הזה, הגילוי דבחינת חכמה.

והנה ענין הביטול (שהוא ההכנה למ"ת, כנ"ל) צ"ל בכל ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח40. דהנה תורה היא המשכה מלמעלה, וההמשכה מלמעלה היא דוקא למי שבטל, וכמ"ש41 מרום וקדוש אשכון ואת דכא ושפל רוח. שלכן לימוד התורה צ"ל לא בבחינת יש מי שלומד רק כמ"ש42 תען לשוני אמרתך, כעונה אחר הקורא43, ועד"ז הוא גם בקו הצדקה, דענין הצדקה הוא44 להחיות רוח שפלים. וכמו שהוא בנוגע לצדקה בפרט, עד"ז הוא גם בכללות המצוות שנקראים בשם צדקה45, שקיום המצוות צ"ל בביטול דוקא, שהוא מקיים מצות הוי'ב [ובדוגמת הביטול בלימוד התורה, שהוא מרגיש שהתורה היא אמרתך]. ועד"ז הוא גם בקו העבודה שענינה הוא44 בחינת ביטול (מלמטה למעלה), דזהו מה שעבודת התפלה צ"ל בביטול דוקא וכמ"ש46 תפלה לדוד הטה גו' וענני כי עני ואביון אני, וכמרז"ל47 אין עומדים להתפלל אלא מתוך כובד ראש ופירש"י הכנעה ושפלות48. וזהו ג"כ מה שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר (פ"ו) ענין הביטול בכל ג' הקוין, דבענין לימוד התורה מביא מה שאמרו רז"ל49 לא תמצא בגסי הרוח כו', כי לימוד התורה צ"ל בתכלית הביטול, וכמו התלמיד המקבל מרבו, שבעת ההשפעה צ"ל בטל בתכלית (שפתותיו נוטפות מר50), וכן בנוגע לתפלה מביא בהמאמר מ"ש תפלה לדוד הטה ה' אזנך וענני כי עני ואביון אני, שהבקשה הטה גו' וענני הוא לפי דעני ואביון אני, וגם הביטול שצ"ל בהקו דגמ"ח כללות המצוות מרמז שם בהמשל דכח התנועה, שבכדי להגבי' משא כבדה צריך לצמצם את עצמו, שבזה מרמז ענין הביטול שבקיום המצוות. כי המצוות מלובשים בדברים גשמיים, וענין ההתלבשות בגשמיות (אצל יהודי) הוא דבר קשה. וזהו מה שמרמז בהמשל דכח התנועה, דכמו שבכדי להגבי' משא כבדה צריך לצמצם את עצמו, עד"ז הוא גם בקיום המצוות (שהוא דוגמת משא כבדה) שצ"ל בביטול.

ד) והנה בענין הביטול דאות יו"ד (שבאחורי הדל"ת) מבאר בהמאמר, וז"ל: דאות יו"ד מורה על הביטול ואזעירת גרמה51, והיינו מלכות דאצילות דלית לה מגרמה כלום. ויש לומר הכוונה בזה שמוסיף הענין דלית לה מגרמה כלום, כי הענין דאזעירת גרמה, אף שהוא בחינת ביטול, מ"מ נשאר עדיין איזה מציאות (ורק שהמציאות הוא באופן דאזעירת), ולכן מוסיף הענין דלית לה מגרמה כלום, שהיא (כלשון המאמר שם) בתכלית הביטול והשפלות. ויובן זה ע"פ מ"ש כ"ק אדמו"ר האמצעי בביאורי הזהר52 בענין וגם אמנה אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי53, שבחינת הביטול דכלי ריקן באה מבחינת החכמה (אבי) דוקא. כי מההתבוננות דבינה (אמי) נעשה ההתפעלות בבחינת התלהבות ורעש, וענין הביטול דכלי ריקן בא מבחינת החכמה (אבי) דוקא, שההתפעלות דחכמה הו"ע השפלות להניח את עצמו ולבטל את עצמו מכל וכל. והנה מובן, שגם ההתפעלות בבחינת התלהבות ורעש שבאה מההתבוננות דבינה, מכיון שגם בת אמי היא בחינה דקדושה, היא בבחינת ביטול, שהרי "כל ענין הקדושה שיהי' בבחינת ביטול בתכלית"54, וההפרש שבין בת אמי לבת אבי הוא רק מה שההתפעלות הנולדה מהבינה אינה בבחינת ביטול בתכלית. כי מכיון שבינה היא הבנה והשגה, בחינת מציאות, לכן גם ההתפעלות הנולדת ממנה היא בבחינת רעש. משא"כ מבחינת החכמה הוא בא לידי ביטול בתכלית, והיינו שהביטול הבא ע"י ההתבוננות דבינה (שהוא בחינת רעש והתפעלות) הוא בבחינת חיצוניות בלבד, משא"כ הביטול דחכמה (שהיא בחשאי) הוא בחינת ביטול עצמי שהוא בטל בעצם מהותו. וזהו מה שמדייק בהמאמר הענין דלית לה מגרמה כלום, בחינת תכלית הביטול, כי מכיון שבביטול ישנם כמה דרגות כנ"ל, לכן מדייק שהביטול (דאות ד') המבואר כאן הוא ביטול בתכלית (שהוא ביטול נעלה יותר גם מהביטול דחכמה, כמשי"ת לקמן). שע"י ביטול כזה דוקא הוא נעשה כלי לקבל גם שפע שבאין ערוך אליו כלל, וכמו שמבאר בהמשל דרב ותלמיד, שע"י שהתלמיד הוא בבחינת ביטול במציאות לגמרי, בתכלית הביטול והשפלות, אז דוקא הוא כלי לקבל אמיתית השפעת הרב.

ה) והענין הוא כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ באוה"ת55, שביטול התלמיד לקבל שפע הרב הוא בדוגמת ביטול הרב בכדי להשפיע להתלמיד, דכאשר הרב משפיע שכל לתלמיד שבערכו, הנה הגם שגם אז צריך לצמצם קצת את שכלו מ"מ אינו צריך להניח את עצמו. משא"כ כשרוצה להשפיע שכל לתלמיד שאינו בערך כלל אז הוא צריך להניח עצמותו על הצד ולצמצם כל עצמותו כו'. ועד"ז הוא בנוגע לביטול התלמיד, שבכדי לקבל השפעה שבערכו (אף שגם אז צ"ל בביטול, מ"מ) אינו צריך להיות בתכלית הביטול, משא"כ בכדי לקבל השפעה שאינו בערכו כלל, הנה כמו שהרב המשפיע צריך להניח את עצמותו כנ"ל, עד"ז הוא גם בהתלמיד המקבל (כמים הפנים לפנים56) שצריך להיות בבחינת ביטול בתכלית. ועפ"ז מבאר (שם) מה שאמרו רז"ל57 ר' זירא צם מאה תעניתא דלשתכח מיני' תלמוד בבלי כדי שיוכל לקבל תלמוד ירושלמי, "שהמכוון, שכשלא הי' כלי ריקן והי' בידו מהשגות הראשוני' לא הי' יכול לקבל השפע העליון דא"י". וי"ל הכוונה בזה, כי בפשטות אינו מובן מה שהוצרך ר"ז לצום מאה תעניתא כו', דלכאורה, הרי גם קודם לזה הי' אצלו הביטול כדבעי [דמזה גופא שלמד והשיג תלמוד בבלי הרי מוכח שהי' בביטול, שהרי השגת התורה היא ע"י הביטול דוקא ועד אשר כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר כו'], וא"כ למה הוצרך לצום מאה תעניתא כו', ועל זה מבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ, שהמכוון בזה הוא שהי' צ"ל כלי ריקן גם מהשגות הראשונים. דמכיון שבכדי לקבל אור נעלה יותר צריך להיות בביטול גדול יותר, לכן, בכדי שיוכל לקבל השפע עליון דא"י [שהוא נעלה באין ערוך], לא הי' מספיק הביטול שהי' אצלו מקודם, והוצרך לצום מאה תעניתא, שצומות הוא ביטול דמציאות האדם, וביטול זה אינו מספיק עדיין והוצרך להיות גם דלשתכח מיני' תלמוד בבלי (היינו שצ"ל לא רק ביטול מציאותו בכלל כ"א גם ביטול השגתו הקודמת), שזהו אמיתית הענין דכלי ריקן, אשר הוא ריקן גם מההשגות הראשונים. וזהו ג"כ ענין אחותי בת אבי היא, כי בחינת כלי ריקן הנ"ל נמשך מצד החכמה דוקא ולא מבחינת בינה, כמבואר באוה"ת שם.

והנה עד"ז הוא גם בההשפעה למעלה, שבכדי לקבל ההשפעה דבחינה שלמעלה מהשתלשלות הוא ע"י הביטול דוקא. וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר מהר"ש58 עה"פ59 מי א-ל כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו וארז"ל60 למי שמשים עצמו כשיריים, דלכאורה אינו מובן, והלא הסליחה נמשכה ממקום גבוה מאד שהוא למעלה ממקום הדקדוק ולמה דוקא למי שמשים עצמו כשיריים. ומבאר בזה בהקדם61 מה שהמקובלים הראשונים שלפני האריז"ל קראו למדת החסד בשם גדולה והאריז"ל קרא למדת החסד בשם חסד. והטעם לזה הוא, כי מקובלים הראשונים דברו בענין המדות דתהו, וחסד דתהו הוא בבחינת גדולה משא"כ האריז"ל מדבר בבחינת חסד דאצילות ולכן קורא זה חסד סתם. וחסד זה (חסד דאצילות) נקרא גם בשם חסד זוטא. והטעם לזה שחסד זה נקרא בשם חסד זוטא, אין זה שהחסד גופא הוא זוטא שהרי גם השפעה דחסד זה הוא בריבוי מופלג, וכדאיתא בספר ארחות צדיקים62 בנוגע לאברהם אבינו (שהי' מרכבה לחסד דאצילות63) שהי' נדיב בממונו בגופו ובנפשו, ומה שנקרא בשם חסד זוטא הוא לא מפני שהחסד עצמו הוא קטן כ"א לפי שהחסד בא בסיבת הקטנות, והיינו שהשפעת החסד דאצילות הוא מחמת הביטול. וכמו אברהם (שהי' מרכבה לחסד דאצילות כנ"ל), דלהיות שהי' שפל בעיני עצמו וכמ"ש64 ואנכי עפר ואפר, ולכן הי' משפיע כל הטוב והחסד לזולתו. ועד"ז הוא גם ענין קטונתי מכל החסדים65 שאמר יעקב, כמ"ש באגה"ק66. והנה הגם שחסד דאצילות נקרא חסד סתם או חסד זוטא והתואר גדולה קאי על החסד שלמעלה מהשתלשלות, אעפ"כ מבואר בכ"מ בפירוש הכתוב67 לך הוי' הגדולה והגבורה וגו' שקאי על המדות דאצילות. ומבאר בזה, דלהיות שחסד זוטא בא מחמת בחינת הקטנות, שמקטין ומשפיל את עצמו עד שאינו נחשב לכלום, לכן מטעם זה גופא הוא כלי לקבל השפעת בחינת החסד שלמעלה מהשתלשלות הנקרא גדולה, ואדרבה, הגילוי דבחינת הגדולה הוא דוקא בבחינת חסד זוטא. וזהו מי א-ל כמוך גו' לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשיריים, שההמשכה דיגמה"ר שלמעלה מהשתלשלות היא דוקא למי שמשים עצמו כשיריים, בחינת ביטול בתכלית.

ו) והנה הגם שנת"ל ס"ד (מביאוה"ז) שענין הביטול (היינו ביטול עצמי) הוא מבחינת החכמה דוקא, מ"מ ע"י גילוי הארת החכמה בבינה, נמשך הביטול דחכמה גם בבינה. אלא שבחינת החכמה המתגלית בבינה היא רק בחינת חיצוניות החכמה השייכת אל הבינה משא"כ בחינת פנימיות החכמה היא למעלה מבחינת מקור לבינה. וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע בהמשך תרס"ו68, שבאות יו"ד (המורה על חכמה) יש ב' ענינים. הא' אות היו"ד עם המילוי שלה ו"ד הוא בחינת חיצוניות החכמה השייכת לבינה, והב' הוא אות יו"ד עצמה בלא המילוי והוא בחינת עצמות החכמה שאינה בבחינת מקור לבינה. וי"ל הביאור בזה ע"פ מ"ש בסידור69 ובדרוש המילויים70, שענין המילוי הוא בשביל הזולת. דכשצריך לומר אות יו"ד בדיבור לזולתו אזי נתוספים בהכרח אותיות ו"ד, משא"כ כמו שהוא במחשבה אינה אלא אות אחת (היו"ד עצמה). ועפ"ז מובן, מה שאות יו"ד עם המילוי שלה ו"ד הוא בחינת חיצוניות החכמה השייכת לבינה (שהבינה היא כמו זולת לגבי החכמה), משא"כ אות יו"ד עצמה בלא המילוי היא בחינת עצמות החכמה. ושתי בחינות אלו שבחכמה הן חלוקות גם בבחינת הביטול שבהם, וכמובן ממה שמבואר בהמשך תרס"ו שם, שבחינת חיצוניות החכמה היא דוגמת בחינת האור (בחינת מים) המתפשט ומתלבש בכלים, ובחינת פנימיות החכמה היא דוגמת בחינת האור שלמעלה מענין התלבשות בכלים. והנה גם הביטול דבחינת פנימיות החכמה אינו בבחינת העדר המציאות לגמרי. כי גם החכמה היא בבחינת גוון ורק שהגוון שלה הוא גוון עצמי. וכמבואר בההמשך שם שהביטול דחכמה הוא הביטול דאין זולתך, שפירוש אין זולתך הוא מה שאין שום מציאות מלבד העצמות אבל עם העצמות יש מציאות, וביטול זה הוא הביטול דאור (כמו שהוא בבחינת גילוי) מה שאינו מציאות לעצמו מלבד המאור, אבל עם המאור הוא בבחינת מציאות. דביטול זה הוא בבחינת אור המתפשט דוקא, משא"כ הביטול דאור הכלול במאור הוא הביטול דאפס (שלמעלה מהביטול דאין) והוא שגם עמי' ית' לא יש מציאות כלל. שביטול זה הוא בבחינת האור בהיותו כלול בהמאור ועאכו"כ בבחינת ישת חשך סתרו71, שהוא בחינת חשך והעלם שלמעלה מבחינת אור (גם מבחינת אור הכלול). וזהו ההפרש שבין הביטול דבחינת חכמה לביטול דבחינת כתר, שהביטול דחכמה הוא הביטול דבחינת אין, משא"כ הביטול דכתר הוא הביטול דבחינת אפס, דזהו מה שכתר הוא מלשון כתר לי זעיר72 שהו"ע שתיקה, שהביטול דשתיקה הוא למעלה גם מהביטול דפנימיות החכמה. וזהו מה שאמרו73 סיג לחכמה שתיקה, שג' תיבות אלו מורות על ג' בחינות הנ"ל. סיג מורה על הביטול דחיצוניות הכתר, דזהו מה שסיג בגימטריא חכמה, היינו שלמעלה מהביטול דבחינת חכמה ממש ורק גימטריא (והעלם דחכמה) לבדג. חכמה הוא הביטול דבחינת חכמה מצ"ע. ושתיקה הוא הביטול דכתר, וכנ"ל שכתר הוא מלשון כתר לי זעיר שהו"ע שתיקה.

ז) ויש לקשר זה עם מאמר התיקונים74 כל רב מבבל כל רבי מא"י, ומבאר בשער מאמרי רשב"י75, שבצאתו יתברך לחוץ, אל חוצה לארץ (בבל), אינו יוצא מבחינת ההויות אלא שבא בבחינת שלשה המילויים של ע"ב ס"ג מ"ה. וז"ש76 הנה ה' רוכב על ע"ב ק"ל, פירוש, כי איננו יוצא לחו"ל אלא בבחינת ע"ב ק"ל [שהוא מילוי ההוי' של מ"ה דאלפי"ן כנודע], והנה ע"ב ק"ל בגימטריא ר"ב, ולכן כל ר"ב הוא מבבל. אבל בארץ ישראל, אז נקרא רבי, לפי ששם מתחברים עם העשרה אותיות של ההוי' עם המילוי שלהם שהוא ע"ב ק"ל, ויהי' הכל בגימטריא רב"י (ע"כ). ומוסיף הבעש"ט77 בפירוש המאמר כל רב מבבל וכל רבי מא"י, שר"ב קאי על בחינת חו"ב, ר' הוא ראשית חכמה ב' הוא בחינת בינה, ואות י' המתוסף ברבי הוא הנביע מא"ס. וי"ל שבחינת הי' המתוסף ברבי לפי ביאור הבעש"ט הוא למעלה מבחינת יו"ד הנ"ל לפי הביאור שבשער מאמרי רשב"י. כי לפי הביאור שבשער מאמרי רשב"י היו"ד היא העשר אותיות [שהוא יו"ד עם המילוי, ורק שהוא נעלה יותר מבחינת המילוי שבגימטריא ע"ב ק"ל], משא"כ לפי ביאור הבעש"ט הוא היו"ד עצמו שלמעלה מבחינת מילוי.

וביאור השייכות דבחינת יו"ד לא"י (מה שבא"י דוקא הוא רבי ביו"ד), יובן בהקדם תורת הרב המגיד78 עה"פ79 ארץ אשר ה"א גו' תמיד עיני ה"א גו', דבספר הזהר80 הקשה כתיב81 עין ה' אל יראיו לשון יחיד וכתיב82 עיני ה' אל צדיקים לשון רבים. ולפי פשוטו י"ל כי הנה חכמים נקראו83 עיני העדה. וכתיב84 חכמות בחוץ תרונה ב' חכמות חכמה עילאה וחכמה תתאה85. והנה יש יראה פנימית ויראה חיצונית יראה חיצונית היא היראה שמחמת גדלות86, היינו שאינו מכיר פנימיותו ורק שרואה את גדלו ומחמת זה הוא ירא [וע"ד המבואר בתניא87, שגם כשלא ראה את המלך מעולם ואינו מכירו כלל ורק רואה ששרים רבים ונכבדים משתחווים לאיש אחד, תפול עליו אימה ופחד], ויראה פנימית היא שמכיר את פנימיותו וחשיבותו ומחמת זה הוא ירא ומתבייש מפניו. ויראה זו נקראת יראה בושת86. וב' בחינות אלו שביראה הן נגד חכמה עילאה וחכמה תתאה. דבחכמה תתאה, שהיא בחינת מלכות, שם היראה היא מחמת גדלות, ובחכמה עילאה (היינו בחינת חכמה) היראה היא מחמת פנימיות. והנה כדי להיות ירא בושת צריך להכיר ולהשיג את אלקותו ית', וזה א"א אלא ע"י צמצום שמצמצם את עצמו כביכול שיכולים להשיגו, וזה הצמצום בא ע"י שיקטין האדם את עצמו כי כמים הפנים לפנים. וזהו מ"ש גבי ארץ ישראל עיני ה"א בה, עיני לשון רבים, שבארץ ישראל יש ב' עיינין, יראה החיצונית ויראה הפנימית. דעם היות שארץ היא בחינת מלכות ח"ת, מ"מ מצד המעלה דאור חוזר יש בה גם התגלות יראה עליונה. ובדוגמת מה שבאויר הסמוך לארץ יש יותר חמימות מבאויר האמצעי, כי השמש שמכה על הארץ חוזרת ממנו הארה למעלה עד שליש החלל. וזהו ארץ אשר עיני ה"א בה, ארץ הוא א"י, ויש בה ב' עיינין חכמה עילאה וחכמה תתאה. מרשית השנה ועד אחרית שנה, ראשית הוא ח"ע [ורשית חסר כתיב, כי ח"ע המתגלית בח"ת (ארץ) אין בה אל"ף המורה עלי']. (ע"כ תוכן התורה של הה"מ). ועפ"ז יובן מה שאמרו כל רב מבבל וכל רבי מא"י [שבא"י הוא רב בתוס' יו"ד המורה על חכמה], דהגם שא"י היא בחינת מלכות ח"ת ויר"ת, מ"מ, מכיון שביראה התחתונה יש גם התגלות יראה עליונה, לכן בא"י הוא רבי ביו"ד. וזהו ג"כ מה שהיו"ד המתוסף ברבי (מא"י) הוא בחינת פנימיות החכמה כנ"ל, כי בחינת יראה בושת הבאה מהכרת הפנימיות היא בחינת פנימיות ח"ע, ולכן הי' ברבי (שמא"י) בחינת פנימיות החכמה, ועד לבחינת נביע מא"ס, כנ"ל מהבעש"ט.

ח) וזהו מ"ש כ"ק מו"ח אדמו"ר בהמאמר בענין היו"ד שבאחורי הד', שאות יו"ד מורה על הביטול ואזעירת גרמה והיינו מלכות דאצילות דלית לה מגרמה כלום, שהביטול דבחינת מלכות הוא [לא רק הביטול דאזעירת גרמה, כ"א] בחינת הביטול דלית לה מגרמה כלום, שהוא תכלית הביטול. וכנ"ל שדוקא במלכות, בחינת ח"ת, נתגלה בחינת ביטול הכי עליון. וממשיך בהמאמר, שביטול זה צ"ל בכל ג' הקוין דתורה עבודה וגמ"ח, שבלימוד התורה אינו מספיק ביטול סתם (השלילה דגסי הרוח) כ"א צ"ל "בבחינת ביטול במציאות לגמרי", וכן בקו העבודה (תפלה) צ"ל הביטול דעני ואביון אני שהוא בחינת הביטול דבחינת מלכות, וכן בקו הגמ"ח (קיום המצוות) מבאר בהמשל דהגבהת משא כבדה (שהוא משל על ענין דקיום המצוות, כנ"ל), שבכדי להגבי' משא כבדה ביותר (אינו מספיק שיצמצם עצמו קצת, כ"א) צריך לצמצם את עצמו ביותר. וע"י הביטול (בכל ג' קוין הנ"ל) הוא נעשה כלי ריקן ומחזיק, שמקבל את כל הגילויים והכחות שנותנים מלמעלה לעבוד את עבודתו בלימוד התורה וקיום המצוות ועבודת התפלה, ועד שעושה מקשר ושקר העולם שיתהפך לקרשי המשכן, שמהפך את השטות דלעו"ז לשטות דקדושה. דכל זה הוא ע"י הביטול דכלי ריקן, שאז הוא כלי לקבל הכחות שנותנים מלמעלה שיוכל לנצח את מלחמת היצר, וכמבואר בהמאמר88 שבשביל נצוח המלחמה מבזבזים את האוצרות הכמוסים מדור דור (מה שאצר בעצמו וגם מה שאצרו אבותיו) ומוסרים אותם ע"י פקידי החיל, בשביל אנשי החיל שהם דוקא (אנשי החיל) מביאים את הנצחון בפועל, הצבאות הוי', בכל ג' הפירושים שבזה, כמבואר בהמאמר89. והנה התואר צבאות הוי' לישראל התחיל מזמן יצי"מ, וכמ"ש90 בעצם היום הזהד יצאו כל צבאות הוי' מארץ מצרים, ומזה מובן גם בנוגע לגאולה העתידה, שתהי' בדוגמת הגאולה דיציאת מצרים וכמ"ש91 כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, שעי"ז יהי' הגילוי דגאולה העתידה שאז יהיו נפלאות אפילו לגבי הענינים שהיו ביציאת מצרים92, ולאח"ז יהי' הקיצו ורננו שוכני עפר93 והוא בתוכם.