מאמר ביום השמיני תשמ"א

בס"ד. יום שמחת תורה ה'תשמ"א*

ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו1, הנה פסוק זה הוא סיום וחותם ההפטורה דשמיני עצרת. דמזה מובן, דהגם ש"שלח (המלך) את העם ויברכו את המלך גו'" בפשטות הי' רק פעם אחת, בשמיני עצרת שלאחרי חנוכת בית המקדש [משא"כ בהשנים שלאח"ז, לא מצינו שהוצרכו ליטול רשות מהמלך2 (ולברך אותו) ללכת מביהמ"ק לאהליהם], מ"מ הענין ברוחניות הוא בשמיני עצרת דכל שנה ושנה. וכמבואר בלקו"ת3 ובכמה דרושים ד"ה זה4, דבשמיני עצרת הוא הקליטה (עצרת מלשון קליטה5) של כל הענינים דחודש תשרי, מתחיל מענין דתמליכוני עליכם שבראש השנה6. ועד שאחד הפירושים בשמיני עצרת הוא מלשון מלוכה (כמו זה7 יעצור בעמי)8, דמזה מובן, דענין המלכות בשמיני עצרת הוא מעניניו העיקריים. וזהו שהענין ד"שלח (המלך) את העם גו'" הוא בשמיני עצרת בכל שנה ושנה, דבשמיני עצרת נמשך קבלת עול מלכות שמים על כל השנה9.

והנה בדברי הימים10 כתיב וביום עשרים ושלשה לחודש השביעי שלח את העם גו', ומבאר אדמו"ר הצ"צ בהגהותיו ללקו"ת ד"ה זה11, שזה רמז ליו"ט שני של גליות (דיו"ט שני דשמיני עצרת הוא בכ"ג בתשרי). וצריך להבין, הרי בשמיני עצרת יש כמה ענינים, ומדוע הרמז דיו"ט שני דשמיני עצרת הוא בהענין דשלח את העם דוקא. גם צריך להבין מה שבדברי הימים שם נאמר על הטובה אשר עשה ה' לדוד ולשלמה גו'. דיש לומר, דב' שינויים אלו [שבדברי הימים כתיב וביום עשרים ושלשה גו', ושמוסיף שם ולשלמה] שייכים זל"ז. היינו, דענין שלח את העם שביום השמיני (יו"ט ראשון דשמיני עצרת) שייך לדוד, וענין שלח את העם שביום עשרים ושלשה לחודש השביעי (יו"ט שני דשמיני עצרת) שייך לדוד ולשלמה.

ב) ויובן זה בהקדים מה שארז"ל12 יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ואיתא בלקו"ת (בדרושי שמע"צ13), דבתשובה ומעשים טובים שני פירושים. א', דפירוש תשובה ומעשים טובים הוא שהתשובה היא הקדמה למעשים טובים, דבכדי שהמעשים יהיו טובים (ומאירים) הוא ע"י קדימת התשובה14. ועפ"ז, זה שאמרו יפה שעה אחת כו' בעוה"ז קאי (בעיקר) על מעשים טובים. והגם שגם לפי פירוש זה יש מעלה בתשובה מכיון שהיא מביאה למעשים טובים, ה"ז ע"ד הידוע15 בענין גדול לימוד שמביא לידי מעשה16, שבזה גופא מודגש מעלת המעשה. הב', דתשובה ומעשים טובים הם שני ענינים, ויפה שעה אחת קאי על שניהם17, היינו, דתשובה היא ענין בפ"ע. ואדרבא, תשובה היא נעלית יותר ממעשים טובים18. ועפ"ז יש לומר דזה שמקדים תשובה למעשים טובים הוא מפני שהיא קודמת במעלה.

ונקודת הביאור בזה י"ל שבשניהם הו"ע התשובה. היינו, שגם מעשים טובים ענינם הוא תשובה, דע"י קיום המצוות [ועד"ז ע"י העבודה דכל מעשיך יהיו לשם שמים19, ועאכו"כ20 ע"י בכל דרכיך דעהו21] פודים את ניצוצות הקדושה שבדברים הגשמיים ומשיבים ומעלים אותם לשרשם. אלא שתשובה היא תשובה דהנשמה, השבת הנשמה למקורה ושרשה, והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה22, ומעשים טובים הוא התשובה דהניצוצות שבעולם23, כולל גם הניצוצות שבגופו ונפשו הבהמית, שהבירור והעלי' שלהם הוא ע"י מעשה המצוות, מעשים טובים. וזהו יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה, כי ענין התשובה (תשובה דהנשמה, ותשובה דהניצוצות, מעשים טובים) היא בעולם הזה דוקא24. דזהו הטעם על ירידת הנשמה למטה, בכדי שיהי' בה ענין התשובה. דבהיותה למעלה היא במדריגת צדיק, וע"י ירידתה למטה מתחדש בה ענין התשובה25, ובמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד בו26. ועד"ז הוא בנוגע לירידת הניצוצות למטה, דע"י הבירור והעלי' שלהם (ענין התשובה דהניצוצות) הם מתעלים למעלה יותר מכפי שהיו קודם הירידה27. ועפ"ז יש לבאר שני הפירושים דלעיל בזה שמקדים תשובה למעשים טובים [אם העיקר הוא מעשים טובים והתשובה היא הקדמה למעשים טובים, או שקדימת תשובה למעשים טובים היא גם קדימה במעלה], כי בהעילוי דתשובה (לגבי צדיקים) כמה ענינים, וישנם ענינים שעיקרם הוא בהתשובה דהנשמה, ומצד ענינים אלו, תשובה (דהנשמה) קודמת במעלה למעשים טובים (תשובה דהניצוצות), ויש ענינים שעיקרם הוא בהתשובה דהניצוצות, ומצד זה העיקר הוא מעשים טובים.

ג) ויובן זה בהקדים העילוי דתשובה כפשוטה (תשובה על עבירות), שיש בזה כמה ענינים. א', שהצמאון לאלקות דבעלי תשובה הוא צמאון גדול יותר מהצמאון דצדיקים. דמכיון שמקודם היו רחוקים, לכן הצמאון שלהם הוא גדול יותר, כמבואר בתניא28. וב', דמכיון שמקודם היו רחוקים, הרי התענוג והנחת רוח למעלה שנעשה ע"י התשובה הוא גדול יותר מהתענוג ונח"ר דעשיית המצוות (עבודת הצדיקים) נח"ר29 לפני שאמרתי ונעשה רצוני. וכידוע המשל על זה מבן מלך שנתרחק מאביו המלך ועד שהי' בשבי' וכו', דכשיוצא מהשבי' ובא לאביו המלך, התענוג והשמחה שלהם (של בן המלך ושל המלך) הוא גדול הרבה יותר מהתענוג והשמחה שהי' קודם (לפני שנתרחק). דעיקר התענוג והשמחה הוא מקירוב שבא לאחרי הריחוק30. וג', דעבודת התשובה היא בדרך דילוג שלא בסדר והדרגה31, שמשתנה ונעשה מציאות חדשה. ובלשון הרמב"ם32 "אני אחר ואיני אותו האיש שעשה אותן המעשים" [וע"י חידוש זה (דהאדם), נעשה חידוש גם בעולם, שזדונות נהפכים לזכיות33]. וגם מזה נעשה תענוג גדול למעלה, דעיקר התענוג הוא מדבר חדש דוקא, ולהעיר ממשל הידוע דצפור המדברת34.

ד) והנה הכוונה בבריאת האדם היא שיהי' באופן דעשה האלקים את האדם ישר35, שילך כל ימיו בדרך הישרה, כדיוק לשון רז"ל36 במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, צדיקים דייקא37. ואף שבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד בו, הרי ידוע38 דענין התשובה הוא (לא רק על עבירות, כי אם גם) השבת הנפש למקורה ושרשה, דתשובה זו היא גם בצדיקים גמורים. דזה גופא שנשמתו נמצאת למטה ולא במקורה ושרשה, שזהו מקומה האמיתי [ובפרט דזה שהנשמה היא למטה בעוה"ז, הוא "בחי' גלות ממש"39], הרי צריך להשיבה למקומה. ומעלת הבעלי תשובה על צדיקים גמורים, דבמקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד בו, הוא גם בתשובה זו (דצדיקים). ותכלית ירידת הנשמה לעוה"ז הגשמי הוא בשביל תשובה זו40.

והענין הוא, דג' מעלות הנ"ל שבבעלי תשובה על צדיקים גמורים, הם גם בהנשמה כשנעשית בעל תשובה ע"י ירידתה למטה לגבי כמו שהיתה קודם הירידה (בחי' צדיק). דמכיון שגם הריחוק שמצד ירידת הנשמה למטה (גם כשלא עבר עבירה מימיו) הוא ריחוק עצום ביותר, ועד שהירידה למטה היא "בחי' גלות ממש" (כנ"ל), הרי ריחוק זה מעורר אצלו צמאון גדול, וגם התענוג והשמחה שבקירוב שלאחרי הריחוק הוא תענוג גדול ביותר. ועד"ז הוא בענין החידוש שבתשובה, דמכיון שענין התשובה (גם תשובה דצדיקים) הוא שמתמרמר על מצבו (שהוא מרוחק מאלקות)41 ורוצה לצאת ממצבו ומציאותו42, אסורה מכאן43, הרי זה ענין של חידוש.

אלא שאעפ"כ, מכיון שי"ל שאין מרז"ל זה יוצא מידי פשוטו, הרי זה שאמרו במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורין יכולים לעמוד בו, הוא בעיקר בבעלי תשובה כפשוטם44. ויש לומר, דזה שעיקר המעלה דבעלי תשובה הוא בבעלי תשובה כפשוטם, הוא במעלת החידוש שבתשובה. דבמעלת הצמאון, ובהמעלה דקירוב שלאחרי הריחוק, אין חילוק (כ"כ) ביניהם, וזה שעיקר העילוי דתשובה הוא בתשובה כפשוטה הוא במעלת החידוש שבתשובה. והענין הוא, דבצדיקים, מכיון שנשמתם מאירה אצלם בגילוי, הרי המרירות שלהם על ריחוקם מאלקות, ועד שהמרירות נוגעת עד הנפש, אין זה פלא וחידוש (כ"כ). והגם דענין התשובה הוא שיוצא ממציאות שלו, מ"מ, מכיון שהנשמה בטבעה רוצה למלאות רצון קונה, והכוונה שלמעלה (רצון קונה) בירידת הנשמה בגוף היא לבוא לתשובה, הרי בהרצון (שמצד טבע הנשמה) למלאות רצון קונו, נכלל גם היציאה ממציאותו שע"י התשובה45. משא"כ בתשובה כפשוטה, מכיון שמקודם (לפני התשובה) הי' במצב כזה שלא עשה רצון הקב"ה46, שהרי עשה עבירות במזיד, הרי זה שעושה אח"כ תשובה, אין זה המשך ממצבו הקודם, ועל ידי התשובה נעשה מציאות חדשה לגמרי.

ה) והנה ג' ענינים הנ"ל הם גם בהתשובה דהשבת הניצוצות (שבדברים הגשמיים) למקורם, שגם בתשובה זו יש דוגמת ג' ענינים הנ"ל. א', הצמאון והתשוקה דהניצוצות (מצד שרשם) לעלות מירידתן ולחזור לשרשם, וע"ד מים תחתונים בוכין אנן בעינן למהוי קדם מלכא47. ב', גודל השמחה שנעשה מהעלאת הניצוצות וחזרתם למקורם לאחרי שנתרחקו48. וג', מכיון שהניצוצות שנפלו בקליפות, גם בקליפת נוגה49, נכבה אורם50, הרי מצד מצבם אין שייך שיתבררו ויתעלו לשרשן, וכשמתבררים ועולים לשרשם (ע"י עבודת האדם), הוא חידוש51.

ויש לומר, דהחידוש שבתשובה דהשבת הניצוצות הוא חידוש גדול יותר מהחידוש שבתשובה כפשוטה. דבתשובה כפשוטה, אף שלפני התשובה הי' במצב כזה שלא עשה רצון הקב"ה כנ"ל, הרי זהו רק כמו שהוא בחיצוניות, אבל רצונו האמיתי (גם אז52) הי' למלאות רצון קונו (כפס"ד הידוע53), אלא שרצון זה הי' בתכלית ההעלם, ועד שהגילוי שלו הוא כמו חידוש54. משא"כ התשובה דהחזרת הניצוצות למקורם, מכיון שהניצוצות שנפלו בהקליפות (גם בק"נ) נחשך אורם, ועד שאינם בבחי' אור כלל, הרי הבירור וההעלאה שלהם הוא חידוש ממש.

ו) אמנם, ענין זה (העילוי בהתשובה דהחזרת הניצוצות) הוא במעלת החידוש שבתשובה. משא"כ המעלה דצמאון שע"י הריחוק היא בעיקר בהתשובה דנשמה (הן בתשובה דצדיקים והן בתשובה כפשוטה). דמכיון שההתקשרות דנשמות עם אלקות היא התקשרות עצמית, כמו התקשרות בן עם האב (בנים אתם להוי' אלקיכם55) שהיא התקשרות עצמית56, הרי כשהנשמה מרגישה שהיא מרוחקת מאלקות (הריחוק שע"י ירידתה למטה, ומכ"ש הריחוק שע"י עבירות), זה נוגע לעצמותה, ובמילא, גם הצמאון שע"י הרגש הריחוק נוגע לעצמותה. ועד"ז הוא גם בהתענוג מהקירוב שבא לאחרי הריחוק, דמכיון שהנשמות הם בנים, דהבן הוא מעצמיות האב57, הרי תענוג האב מזה שנתקרב בנו (לאחרי שנתרחק), ועאכו"כ בנו יחידו58, הוא תענוג עצמי59. משא"כ התענוג מקירוב הניצוצות לאחרי שנתרחקו הוא דוגמת שני אוהבים60 שלא ראו זה את זה משך זמן רב ולאחרי שמתקרבים ורואים זה את זה, הם מתענגים ושמחים במאד61, שתענוג זה (עם היותו תענוג גדול) הוא כמו שאר התענוגים שהם מדבר שחוץ ממנו62.

ויש להוסיף, שגם החידוש שבתשובה דהחזרת הניצוצות (שבדברים הגשמיים) למקורם, הוא ע"י נשמות ישראל דוקא63 (ע"י שמקיימים מצוות בדברים הגשמיים, או ע"י שמשתמשים בהם לשם שמים). ויש לומר שזהו ע"ד המבואר במקום אחר64 דזה שהכח לעשות לו ית' דירה בתחתונים הוא בנש"י דוקא הוא כי מכיון שעולם הוא מלשון העלם והסתר65, הרי זה שהעולם נעשה כלי לאלקות (היפך הטבע והגדר דעולם) הוא התחדשות66, וע"ד החידוש דבריאה יש מאין שהוא בכח העצמות67, ולכן עשיית דירה בתחתונים היא ע"י נשמות ישראל דוקא, דלהיות שהנשמות מושרשות בהעצמות, לכן ניתן להם כח זה.

ז) ועפ"ז יש לתווך שני הפירושים ביפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים, דלפי פירוש אחד תשובה היא נעלית יותר ממעשים טובים, ולפי פירוש אחד התשובה היא הקדמה למעשים טובים, כי זה שהתשובה היא נעלית יותר ממעשים טובים הוא זה שהתענוג דתשובה (דהנשמה) הוא תענוג עצמי כנ"ל, אלא שאעפ"כ יש מעלה במעשים טובים לגבי תשובה מצד החידוש שבזה (כנ"ל), וגם מפני שעי"ז דוקא נשלמת הכוונה דדירה בתחתונים68. והתשובה היא הקדמה למעשים טובים, דמכיון שהכח לעשות לו ית' דירה בתחתונים הוא בנשמות דוקא (כנ"ל), לכן, בכדי שהדירה שנעשית ע"י מעשה המצוות תהי' בשלימות ובגילוי, מעשים טובים ומאירים, הוא ע"י קדימת התשובה, הגילוי דשרש הנשמה ועד כמו שמושרשת בהעצמות.

ח) והנה שני ענינים הנ"ל שבתשובה, שהיא ענין בפ"ע ושהיא הקדמה למעשים טובים, הם בדוגמת התשובה דראש השנה והתשובה דעשי"ת. דהתשובה דראש השנה, המרומזת בתקיעת שופר69, עיקרה הוא (לא התשובה על ענינים פרטיים, כי אם) ההשבה למקורו ושרשו70. וענין המיצר דשופר הוא (לא מיצר של ועל עוונות, כי אם) זה שהוא "עם" ולא המרחב ששם מושרש71. דזהו הקשר דשופר עם תמליכוני עליכם, דענין תמליכוני עליכם הוא המשכת המלכות משרשה ומקורה. והתשובה דעשרת ימי תשובה [שאז הוא בנין הי"ס דמלכות72, הפרטים דמלכות] שייכת לפרטים. והיא הקדמה להתורה ומצוות (מעשים טובים) שהתחלתם היא בד' הימים שבין יום הכפורים לסוכות, כדאיתא במדרש73 שבימים אלו זה עוסק בסוכתו וזה בלולבו, סוכה שהיא מקיף הו"ע המצוות, לבושים74, ולולב שענינו הוא ההמשכה בפנימיות [כידוע75 שע"י נטילת ד' מינים נמשך המקיף דסוכה בפנימיות], הו"ע התורה, ותורתך בתוך מעי76. ובפרט שבד' המינים עצמם, והגבוה בהם הוא הלולב שיש בו טעם רומז על תורה77. ושני ענינים אלו, שבד' הימים שלפני סוכות הם בתור הכנה (עוסק בסוכתו ובלולבו), בחג הסוכות הם בפועל78.

ט) והנה בשמיני עצרת (שמיני מלשון שומן79) הוא התמצית והעסענץ80 של כל הענינים דחודש תשרי81, ובו נקלטים (עצרת מלשון קליטה5) כל ענינים אלו. ועי"ז נמשכים (כל הענינים דחודש תשרי) על כל השנה, כמ"ש אדמו"ר הצ"צ82 ד"בו (בשמיני עצרת) מקבלים כל ישראל שפע הנהגתם בתורתם ועבודתם כל השנה". וזהו ביום השמיני שלח (המלך) את העם גו' וילכו לאהליהם, דמבחינת המלכות שנמשכה בראש השנה עשי"ת וכו' ניתן הכח (שלח83) לכל ישראל ללכת לאהליהם, לעניני העולם שעוסקים בהם במשך השנה, ולעשות מהם אהל ומשכן לו ית', דירה בתחתונים84. וזהו שלח את העם (עם דייקא), שזהו ע"ד "למען85 הקים אותך היום לו לעם" שבראש השנה, דמ"ש "לו לעם" (דוקא) הוא כי אין86 מלך בלא עם87. אלא שבראש השנה, הפירוש "עם" הוא (לא מלשון עוממות88 אלא אדרבא) עם מלשון עמו (שהם אנשים כמותו ומתייחסים אליו)89, וענין שלח את העם דשמיני עצרת הוא שיהיו בחי' עם מלשון עוממות90, וגם בזה יומשך מבחי' עם מלשון עמו91, שעי"ז נמשך הכח להיות "וילכו לאהליהם", לעשות מאהליהם כפשוטם, עניני העולם, אהל ומשכן לו ית'.

וממשיך בכתוב שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו, שמחים וטובי לב הוא גילוי האהבה דפנימיות נקודת הלב (כמבואר בהמאמר92) [דלאחרי אמירת המזמור93 לדוד ה' אורי וישעי מר"ח אלול עד הו"ר94, שני פעמים בכל יום, דנקודת המזמור היא לך אמר לבי בקשו פני גו'95, האָט מען זיכער אויסגעבעטן שיהי' גילוי פנימיות נקודת הלב96, ובשמיני עצרת נעשים כל ישראל שמחים וטובי לב], על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו, בחי' מלכותו ית', ולישראל עמו, שעוסקים בבנינו של עולם (כמ"ש97 וכל בניך לימודי הוי' אל תקרי בניך אלא בוניך98), דבנינו של עולם הוא בחי' מלכותו ית'99. ויש לומר, דישראל הוא בחי' בן (כידוע בענין יעקב וישראל, שיעקב הוא בחי' עבד וישראל הוא בחי' בן100), ועם הוא מלשון עוממות (כנ"ל), בחי' עבד שלמטה מבחי' בן. אבל יש יתרון גם בזה שישראל הם עמו ית' על זה שהם בניו ית' (כמשנ"ת לעיל101). ולכן אומר כאן ולישראל עמו, שתי המעלות102. וע"ד שנת"ל בענין שלח את העם, שהוא חיבור ד"עם" מלשון עמו (אנשים כמותו) עם "עם" מלשון עוממות.

יו"ד) וע"פ כל הנ"ל יש לבאר גם זה שבדברי הימים כתיב וביום עשרים ושלשה לחודש השביעי שלח את העם גו' שזהו רמז ליו"ט שני של גליות (כנ"ל בתחלת המאמר דהצ"צ), דענין יו"ט שני הוא103 שגם יום שמצד עצמו הוא חול, עושים אותו ישראל ליו"ט (קדושה), ולכן מרמז הכתוב הענין דיו"ט שני בשמיני עצרת דוקא, ובשמיני עצרת גופא בהענין דשלח את העם, כי ענין שלח את העם גו' הוא (כנ"ל בארוכה) הנתינת כח משמיני עצרת על כל השנה לעשות את עניני העולם (שמצד עצמם הם חול) לדירה לו ית'. ויש להוסיף, דנתינת כח הנ"ל שנמשך ביו"ט שני דשמיני עצרת (שמחת תורה) היא שייכת יותר להעולם מההמשכה שביו"ט ראשון104, מכיון שעוד לפני ההליכה לאהליהם, בשמיני עצרת גופא, נעשה כבר (ביו"ט שני שבו) הפיכת חול לקודש. ולכן מוסיף (בדברי הימים) "ולשלמה", דהנתינת כח על עבודת הבירורים במשך כל השנה שנמשך מיו"ט שני דשמיני עצרת [שבו נעשה כבר הענין דהפיכת חול לקודש, ובפרט שביום זה קוראין בתורה בראשית105 ברא אלקים את השמים ואת הארץ] הוא באופן שבירור הניצוצות יהי' כמו שהי' בימי שלמה, שעליו נאמר106 שלמה יהי' שמו ושלום ושקט אתן על ישראל בימיו, בירור בדרך שלום ומנוחה107. וזה נעשה הכנה קרובה לביאת משיח צדקנו, שהוא מזרע דוד ושלמה108, שאז יהי' אמיתית ושלימות השלום, באופן נעלה יותר גם מכמו שהי' בימי שלמה, שהשלום שהי' בימי שלמה הוא שכולם נתבטלו מצד הגילוי אור (אבל לא נהפכו לקדושה), משא"כ לע"ל יהי' אהפוך109 אל עמים שפה ברורה גו' לעבדו שכם אחד110, בביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.