עה״פ1 "ויפול על צוארי בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו" אי׳ בגמרא2: ״בכה (יוסף) על שני מקדשין (והם המרומזים בתיבת "צוארי" ל׳ רבים) שעתידין להיות בחלקו של בנימין, ועתידין ליחרב, ובנימין כו׳ בכה על משכן שילה שעתיד להיות בחלקו של יוסף ועתיד ליחרב".
והנה הטעם ש״צוארי" מרמז לבית המקדש, מבואר במדרש על הפסוק "כמגדל דוד צואריך"3: "מה צואר זה נתון בגבהו של אדם כך ביהמ״ק נתון בגבהו של עולם". אמנם מ״ש "בגבהו של עולם" אין פירושו שהוא עולה בגבהו על כל העולם, אלא כדפי׳ בגמרא4 עה״פ5 "ובין כתפיו שכן", שבית המקדש "נמוך עשרים ושלוש אמה מעין עיטם״ – כצוארו של אדם שהוא בגבהו של הגוף, אלא שהוא נמוך מעט מהראש. ואדרבה, "אמרי נחתי בי׳ פורתא משום דכתיב ובין כתפיו שכן, אין לך נאה בשור יותר מכתפיו״ (היינו ד״בגבהו״ מובנו: בתוך גבהו של עולם).
ולכאורה מהו היתרון והיופי בזה שאינו בתכלית הגובה? וממה נפשך: אם אין מעלה בגובה, מה משמיענו בזה שביהמ״ק "נתון בגבהו של עולם"; ואם הענין ד״גבהו״ מעלה היא6 (כפי שמשמע גם מהנ״ל), הרי כל שהוא גבוה יותר, יפה ומעולה הוא יותר – ומהו הטעם שהי׳ (ביהמ״ק) ״נמוך עשרים ושלוש אמה״ וכו׳?
ויובן זה בהקדם ענין הצואר, שהוא ממוצע בין הראש להגוף. דהנה כללות החיות הוא במוח שבראש, והמשכתה מהראש אל הגוף היא ע״י אמצעות הקנה, וושט וורידין שבגרון. וכן הוא גם בהמשכת השכל מהמוח שבראש: זה שהשכל (חיצוניותו) נמשך ובא מן המוח אל הלב (ומשם מתפשטת השפעתו בכל הגוף) הוא עי״ז שעובר דרך מיצר הגרון המפסיק ביניהם7. ולפי״ז הרי יש בצואר יתרון מעלה גם על הראש, דוקא הצואר (הגרון) מביא לפועל את תכליתו של הראש:
א) שכל האיברים יקבלו חיותם מהראש;
ב) שכולם יתנהגו עפ״י השכל שבראש.
ואף שמעלתו של הראש כמו שהוא בפ״ע גדולה מזו של הצואר בפ״ע – שלכן הוא גבוה ממנו גם בגשמיות – הנה עילוי זה של הראש הוא רק בסדר המדריגות; אבל בנוגע לתכליתו ותפקידו של הראש, יש יתרון מעלה8 בצואר (ודוקא מפני שהוא נמוך במדרי׳) שהוא הממוצע ובו הוא הכח והיכולת להעביר את החיות והשכל מהראש אל הגוף.
ועד״ז יובן גם בבית המקדש, הנמשל ל״צואר", שעיקר מעלתו ב"נחתי בי׳ פורתא" מ״ראש גבהו". דהנה ענינו של ביהמ״ק הוא, שבו וע״י יומשך ויאיר אור (אלקי) לכל העולם9, עד לחלקו הכי נמוך ותחתון במדריגה – ולכן לא הי׳ המקדש (כ״א ב״גבהו", אבל לא) גבוה לגמרי מן העולם ומרומם ממנו (כי אז הי׳ למעלה מכדי להאיר ע״י לכל העולם), אלא "נחת פורתא", היינו בשייכות וקירוב לעולם בכדי להאירו (וכצואר האדם שעי״ז שהוא נמוך מן (ההתרוממות של) הראש, כ״א בקירוב אל הגוף הרי הוא בחי׳ הממוצע, ומחברם לאחדים).
וכן הוא גם בביהמ״ק הפרטי שבכל אחד מבנ״י10: כשהנה״א שבו אינה בבחי׳ התנשאות של הבדלה מן ה״עולם קטן״ שלו – אלא מתעסקת ומתלבשת בו, בכדי לברר ולזכך את הנה״ב שבו, את גופו ואת חלקו בעולם – עי״ז נעשה כולו משכן ומקדש לאורו יתברך.
עפי״ז יובן מה שיוסף נפל על צוארי (כפשוטו של) בנימין אחיו ויבך ובנימין בכה על צואריו:
לכאורה מדוע בכו איש על צוארי אחיו ולא על ראש אחיו – שהוא ה״ראש" (החלק העיקרי והנעלה) שבאדם?
אלא שתכליתם של בני ישראל הוא, כמאמר חז״ל11: "אני לא נבראתי אלא לשמש את קוני״ – היינו לשמש ולהשלים את כוונת קונו בבריאתו ובבריאת כל העולמות שהיא: "להיות לו דירה בתחתונים"12. וזה תלוי בעבודת בני ישראל (שהרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים"13 שהיא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה), שהם יעשו דירה לו יתברך בתחתונים, ע״י שכל או״א מהם יזכך את גופו ונפשו הבהמית וחלקו בעולם. ולכן העיקר בזה (גם לגבי בחי׳ "ראש") הוא בחי׳ ה״צואר" שבו שע״י נשלמת עבודה זו כנ״ל.
ובזה יבואר מה שיוסף ובנימין בכו איש על צוארי אחיו, ולא על הראש: א) על ראשו של בן ישראל, על נשמתו, אין לבכות: נשמת ישראל "גם בשעת החטא היתה באמנה אתו ית׳״14; ב) תכליתו של בן ישראל אינה בראשו – בעבודתה של הנשמה לעצמה; אלא בצוארו – לפעול בגוף, בנה״ב ובחלקו בעולם15, כנ״ל.
אמנם צריך להבין:
למה בכה יוסף על המקדשות בחלקו של בנימין, ובנימין בכה על המשכן בחלקו של יוסף; לכאורה אדרבא כל אחד מהם עליו לבכות על חורבן בית המקדש שבחלקו הוא? הרי "אדם קרוב אצל עצמו"16!
(ועד כדי כך דאפילו במצות אהבת ישראל – וגם לפי המבואר בחסידות בגודל איכותה וכמותה של אהבה זו17, עכ״ז הרי – האהבה אינה אלא באופן של "ואהבת לרעך כמוך", בכ״ף הדמיון, ואינה מגיעה ממש לאותה המדה שהוא אוהב את עצמו18, וכמו שמובא באגה״ק19 – באותה אגרת עצמה שבה מאריך עד כמה יש להרבות במתן צדקה שהיא מדת החסד – אשר בשעה שאין בידו אלא קיתון אחד של מים – הנה "חייך קודמין״20)
וא״כ הרי בודאי שלכל אחד מהם נוגע יותר הביהמ״ק שלו, ובמילא גם הבכי׳ היא ראשית כל על חורבנו של המקדש שלו.
עוד צריך להבין:
על הפסוק21 "ויפול (יוסף) על צואריו (של יעקב) ויבך על צואריו עוד", אי׳ בזהר22 שיוסף בכה על ביהמ״ק שנחרב (ובזה מתרץ בזהר מ״ש "ויבך על צואריו עוד", שאז היתה בכי׳ נוספת, גם על "גלות בתראה", על הגלות הכי אחרון).
ויש לתמוה: מדוע רק יוסף בכה על חורבן ביהמ״ק – ולא יעקב? ותירוצו של רש״י23 בשם רבותינו שיעקב "הי׳ קורא את שמע", הרי לפי הזהר, לכאורה, אינו תירוץ:
ע״פ פי׳ הכתוב "ויפול על צואריו גו' " כפשוטו, שלא הייתה הבכי׳ בגלל החורבן והטעם ש״יעקב לא נפל על צוארי יוסף ולא נשקו" הוא מפני שקרא את שמע, הרי מודגש בזה גודל עבודתו של יעקב: גם בעת שראה את בנו בפעם הראשונה לאחרי שרבות בשנים חשב כי איננו בחיים – בכ״ז לא הפסיק מקריאתו את שמע. ועוד יותר: שמחה עצומה זו לא הטרידתו מלכוון בקריאת (פסוק ראשון ד)שמע שצריכה כוונה24.
אבל לפי פי׳ הזהר: איך אפשרי שיעקב אבינו לא נתרגש ולא נטרד ע״י חורבן בית המקדש, והי׳ יכול בשעה זו לקרות את שמע בכוונה?!
וביאור הדבר: ענין הבכי׳ כפשוטו, בעניני העולם, הוא בכדי להקל על הבוכה. וכנראה בחוש, שכאשר האדם בוכה על ענין המיצר ומעיק לו, אין בכחה של בכי׳ זו לתקן משהו בדבר שגרם אותה, אלא שבכה – וירווח לו ועדמ״ש הייתה לי דמעתי לחם וגו׳25. מזה מובן אשר כשיש בידו לתקן את הענין, הרי, אדרבה, אין מקום להרגיע רוחו בבכי׳ אלא צריך הוא לעשות ולתקן.
ולכן כשרואה "חורבן מקדשו" של חבירו – משתתף בצערו ובוכה, אבל (עיקר) התיקון ובנין ביהמ״ק מחדש אינו תלוי בו אלא בחברו. הוא יכול ומחוייב לעזור לחבירו: א) ע״י שיוכיחו (בדרכי נועם), ב) ע״י שיעורר רחמים ויתפלל עליו, אבל הביטול בפועל של החטאים שגרמו שנשתלחה יד במקדש חברו תלוי בחברו שהוא בעל בחירה.
ובשעה שעשה את כל מה שבכחו לעזור לחבירו ולאחר כ״ז רואה שמקדש חבירו חרב עודנו – הנה נוגע הענין בנפשו ויבכה עליו וכו׳.
אולם בשעה שרואה אדם את חורבן בית־המקדש הפרטי שלו, אז אין לו להסתפק באנחה26 ובבכי׳, כ״א להשתדל לתקן ולבנות מחדש ע״י שיעבוד עבודתו להביא את הגאולה הפרטית בנפשו27.
לבד באם הבכי' היא דמעות של תשובה, שאז הבכי׳ עצמה היא תיקון וענין של בנין וכמש״נ שימה דמעתי בנאדך וגו׳28.
ולפעמים הבכי׳ מחלישה עבודתו בבנין המקדש שלו באמרו בלבו כי כבר יצא ידי חובתו בבכי׳ וכו'.
ולכן בכיית יוסף ובנימין הייתה – כל אחד – על בית המקדש שבחלקו של השני; ויעקב לא בכה על חורבן בית המקדש כ״א הי׳ קורא את שמע כי יעקב הוא אביהם של כל בנ״י, ולכן הן המשכן והן ביהמ״ק הם "בחלקו" ולכן עסק בתיקון ובנין בית המקדש –
שהרי ענין ביהמ״ק הוא שיהי׳ "בית מוכן לקרבנות"29 "וכל הקורא ק״ש כו׳ ה״ז כאלו הקריב עולה כו׳ וזבח כו׳״30,
כי עיקר ענין הקרבן הוא: אדם כי יקריב – מכם קרבן לה׳31, ק״ש ומסנ״פ שבה: למסור נפשו באחד, בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך32.
ואין להקשות: כיון שראו ברוח הקודש שהמשכן והמקדש עתידין ליחרב, הרי כבר נגזר ע״ז מלמעלה – ומה אפשר לעשות בזה? – דהלא כבר אמרו חז״ל33 "אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים״ – ואפילו לאחר גזר דין, אפשר – ע״י עבודה – לקרעו34.
וכדמצינו בחזקי׳: שישעי׳ מסר לו הנבואה שנגזר על חזקי׳ שימות – אמר לו חזקי׳ לישעי׳ "כלה נבואתך וצא״35: "ויסב פניו אל הקיר ויתפלל אל ה׳״36 – ותפלתו הועילה – ״שמעתי את תפלתך״ – הוסיפו לו חמש עשרה שנה על שנות חייו37. חמש עשרה שנות חיים – כפשוטם, גם בעוה״ז.
אמרו חז״ל38"כל דור שאינו נבנה (ביהמ״ק) בימיו מעלין עליו כאילו הוא החריבו". ועד״ז י״ל בנוגע לכל אחד39, מה שלא נבנה ביהמ״ק בימיו הוא מפני שבית מקדשו הפרטי הוא חרב40: אם עבודתו הפרטית, בית המקדש שלו, הי׳ קיים בשלימות, הי׳ בא משיח ובונה בית המקדש – הכללי.
וההתבוננות בזה – כוונתה ותכליתה לא האנחה והבכי׳ כ״א הפעולה והעשי׳ – הגאולה הפרטית41 ובנין ביהמ״ק שבנפשו, ועי״ז ימהר וימשיך את הגאולה הכללית ובנין ביהמ״ק במקומו, ע״י משיח צדקנו, בקרוב ממש.
(משיחת ש״פ ויגש תשכ״ה)
