Again we find the power of joy and love: they lift all things and connect them with their origin. Even the fury of G‑d is ameliorated and transformed to compassion through joy.

ולהבין זה נמשיל משל למלך שבאו כל עבדיו ושריו לומר הרמנין לפניו ולקלסו, והנה לכל אחד ואחד יש זמן ושיעור לקילוסו לפי ערכו וחשיבותו, וכל זה הוא כאשר יש רצון לפני המלך. אבל אם פני המלך ח״ו זעומה ובכעס אזי יראים לקלםו כל עיקר, כמ״ש מה תקסלון למלך בשעת הזעם. ומחמת חשש זה שהם מסופקים אולי ח״ו המלך בכעס, או פן ואולי יכעס בשביל אתה דבר, לכן דרכם לקצר בכל היכולת ותיכף לצאת מאת פניו. והנה בבוא בן המלך חביבו ואוהבו לקלס המלך, הנה הבן אינו חש לכל זה, כי אם אפילו המלך בכעס, כאשר רואה בנו חביבו נכנס שמחה ותענוג לאביו בלבו מחמת אהבתו, וממלא נםתלק הכעס, ופשיטא שלא יכעוס כל זמן שבנו עומד לפניו, כידוע בטבע האדם. א״כ אין חשש להבן בדבר זה, ולכך הוא נכנם בבל עת ומאריך בקילוםו בלי שיעור, כי יודע שמוסיף בזה שמחה ותענוג לאביו, והנה אמרנו בבוא השמחה ואהבה נסתלק הכעס והזעם. וצריך להבין זה, אד נסתלק ולאיזה מקום נםתלק הכעס, הגם שהוא כך טבעיות מ״מ צריך להבין ענינו. וי״ל שכאשר האהבה והשמחה גוברות גורמות להכעס והזעם שיעלה למעלה אל שורשו ושם הוא נמתק, כידוע שהדינים אינם נמתקים אלא בשורשם

There are angels that wait to sing their song only once in seven years. Others sing only once in fifty years, or even once in a thousand years. Whatever they say is brief and to the point. Some say, “Holy!” Others say, “Blessed!” Some say a single verse—it is said about certain angels that each one says one verse from the chapter of Psalms that begins, “Give thanks to G‑d for He is good.”

Yet we Jews are permitted to say praises at any time or season, and to draw out the praises, songs and raptures as much as we wish.

The best way to understand this is with a parable, the story of a king, to whom all his servants and officers come and recite hymns of praise. Each one has an appointment for a limited amount of time to speak his praise, each according to his position and importance.

Yet this is only when the king is in a favorable mood. When the king is upset and angered, then all are afraid to provide him any praise whatsoever, as it is written, “Why are you praising the king at the time of fury?”

That is why, due to the concern that the king may, heaven forbid, not be in the best of moods, or that he may be angered due to something or other, they are accustomed to be as brief as possible at all times, and make a hasty exit.

Yet when the king’s dear and precious child enters, he has no such concerns. For even if the king is in a state of anger, the very sight of his precious child brings him joy and delight. The anger dissipates of its own, and obviously never returns, all the time his son stands before him, as is human nature. The child, therefore, has no worries, and enters at any time he so wishes and exudes praise without end, for he knows that this brings the king, his father, joy and delight.

Why is it this way? Why do anger and fury disappear when joy and love enter? Where do they go? Yes, this is human nature, but nevertheless, we must try to understand how and why.

But this is the power of love and joy: When they prevail, they cause anger and fury to ascend upward toward their root. This is part of the secret knowledge, that these forces of anger and strict judgment are mollified only when they reach their origin, since at its origin, all is pure goodness. It comes out that anger and fury are healed and mollified through love and joy.

—Tzava’at Harivash 132