We do not presume that an animal or a beast that is not kept in an enclosed place, but instead roams freely and pastures everywhere, belongs to the person who seizes it if the animal is known to have a prior owner.

What is implied? When a plaintiff brings witnesses who testify that a certain animal is known to belong to him, and the person maintaining possession of the animal claims: "You gave it to me" or "You sold it to me," the defendant's word is not accepted. The fact that the animal is in his possession is not considered proof of ownership, because it is possible that it roamed and entered his domain by itself. Therefore, if the defendant does not bring proof of his acquisition of the animal, it should be returned to its owner. The owner must, however, reinforce his claim by taking an oath.


בהמה או חיה שאינה שמורה אלא מהלכת בכל מקום ורועה, אינה בחזקת זה שתפסה מאחר שהיא ידועה לבעלים, כיצד הביא התובע עדים שהבהמה הזאת ידועה לו וזה התופס טוען אתה נתתה לי אתה מכרתה לי אינו נאמן, שאין היותה תחת ידו ראיה שהרי היא הלכה מעצמה ונכנסה ברשותו, לפיכך אם לא הביא ראיה תחזור הבהמה לבעליה וישבע היסת על טענה זו.


If it was usual for an animal to be kept in an enclosed place or entrusted to a shepherd, we assume that it belongs to the person in whose possession it is found. This applies even if the plaintiff brings witnesses who testify that it belonged to him. Thus, if the person who holds the animal in his possession claims: "You sold it to me" or "You gave it to me," he is required to take a sh'vu'at hesset that it belongs to him, and then he is released of all obligations.


היתה הבהמה שמורה או מסורה לרועה אף על פי שהביא זה עדים שהיא שלו הרי היא בחזקת זה שהיא תחת ידו ואם טען אתה מכרתה או נתתה לי ישבע התופס היסת שהיא שלו ויפטר.


Therefore, the following rules are applied when a person seizes possession of an animal belonging to a colleague that had been kept in an enclosed place or entrusted to a shepherd. If the owner claims: "The animal went out and came to you on its own initiative," "It was entrusted to you for safekeeping," or "It was lent to you," and the person who seized it agrees, saying: "It is not mine, but you owe me this-and-this much," "You gave it to me as security for this-and-this much," or "You owe me such-and-such for damages that you caused my property," his word is accepted if he claims the value of the animal or less. The rationale is that since he could claim that he purchased it, his word is accepted if he lodges another plausible claim. He must, however, take an oath holding a sacred article. Then he may collect his claim.


לפיכך מי שתפס בהמת חבירו שהיתה שמורה או ביד רועה, והבעלים טוענין היא יצאת מעצמה ובאה אצלך או פקדון היא בידך או שאולה היא לך, והתופס אומר כן הוא אינה שלי אבל אתה חייב לי כך וכך או אתה משכנתה בידי על כך וכך או הזקת אותי נזק שאתה חייב לשלם כך וכך יכול לטעון עד כדי דמיה מתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי וישבע בנקיטת חפץ ויטול.


Similar laws apply with regard to servants. Since they can walk independently, the fact that they are in the physical possession of a person is not presumed to be a sign of ownership. Instead, if the plaintiff brings witnesses who testify that it is known that this servant belonged to the plaintiff, the defendant's word is not accepted if he claims: "You sold him to me" or "You gave him to me as a present." Instead, the servant should be returned to its owner. He must, however, take an oath that he did not sell the servant or give him away as a present.

Different rules apply if the defendant who was asserted to have seized possession of the servant brought witnesses who testified that the servant was in his possession, day after day, for three consecutive years, and that the defendant would have him serve him as servants serve their masters. Since the original owner did not raise objections throughout all these years, the defendant's word is accepted. We allow him to maintain possession after he takes a sh'vu'at hesset that he purchased the servant from the original owner or the owner gave the servant to him as a present.

These rules do not apply to a servant who is a young child and cannot walk on his legs because of his youth. He is considered as other types of movable property. We presume that he is owned by the person in whose domain he is located, and we follow the principle: When a person seeks to expropriate property from a colleague, the burden of proof is upon him.


וכן העבדים שיכולין להלך אינן בחזקת זה שהן תחת ידו אלא כיון שהביא הטוען עדים שזה ידוע שהוא עבדו והלה טוען אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה אינו נאמן ויחזור העבד לבעליו וישבע הטוען שלא מכר ולא נתן, הביא זה הנטען שתפס העבד עדים שיש לזה העבד אצלו שלש שנים רצופות מיום ליום והוא משתמש בו כדרך שהעבדים משמשין את רבן הואיל ולא מיחה בו בכל אלו השנים הרי זה נאמן ומעמידין אותו בידו אחר שישבע היסת שלקחו ממנו או נתנו לו במתנה, אבל עבד קטן שאינו יכול להלך על רגליו מפני קטנותו הרי הוא כשאר המטלטלין וכל מי שיהיה ברשותו הרי הוא בחזקתו והמוציא מחבירו עליו הראיה.


As we explained, a plaintiff can alter his statements and offer another claim if it is plausible. To apply that concept to the issues at hand: A person issued a claim against a colleague, stating: "This garment...", "This animal...", or "This servant that is in your possession belongs to me. It was lent to you," "... it is stolen," "... I entrusted it to you," or "... I rented it to you."

The defendant claimed, "No. It is my money. I inherited it." The plaintiff then brought witnesses who testified that they know that this article, servant, or animal is known to belong to the plaintiff. The defendant then countered and replied: "Yes. It was yours, but you gave it to me..." or "... you sold it to me. I said: 'I inherited it,' not because I inherited it from my father, but that my ownership is so strong that it is as if I inherited it." The defendant's claim is accepted provided that he supports it by taking a sh'vu'at hesset.


הטוען את חבירו ואמר בגד או בהמה או עבד זה שבידך שלי הוא או שאול או גזול או הפקדתיו אצלך או שכור לך, והנטען אמר לא כי אלא זה ממוני וירושתי והביא הטוען עדים שהעידו שהן יודעין שזה החפץ או העבד או הבהמה ידועה שהיא היתה לזה, חזר הנטען ואמר כן היה שלך אבל אתה נתתו לי או מכרתו לי וזה שאמרתי ירושתי לא שירשתיו מאבותי אלא שהיא שלי כאילו ירשתיו הרי זה נאמן ונשבע היסת שכבר ביארנו שיש לטוען לחזור לטעון דבר הנשמע.


The following laws apply when two people are contending with regard to a boat or the like, each claiming: "It belongs entirely to me." If they come to the court and one asks the court: "Take possession of it until I bring witnesses to support my claim," the court should not take possession of it.

If the court took possession of it, that person went and did not find witnesses, and returned and asked: "Leave it for us as before, and whoever will overcome the other will acquire it, as was the law before," it does not heed the request. Instead, the court does not release it from its possession until a claimant brings witnesses who support his claim, one acknowledges the truth of the other's claim, or they willingly agree to divide it after taking an oath, as we have explained.


ספינה וכיוצא בה שהיו שנים נחלקין עליה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי ובאו לבית דין ואמר אחד תפסוה עד שאביא עדים אין תופסין אותה, ואם תפסוה בית דין והלך ולא מצא עדים ואמר הניחוה בינינו וכל המתגבר יטול כשהיה דינה מקדם אין שומעין להן ואין מוציאין אותה בית דין מידן עד שיביאו עדים או עד שיודו זה לזה או יחלקו ברצונם ובשבועה כמו שביארנו.