Chapter 5

1And all the tribes of Israel came to David to Hebron, and spoke, saying: "Here we are. We are your bone and your flesh.   אוַיָּבֹ֜אוּ כָּל־שִׁבְטֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל־דָּוִ֖ד חֶבְר֑וֹנָה וַיֹּאמְר֣וּ לֵאמֹ֔ר הִנְנ֛וּ עַצְמְךָ֥ וּֽבְשָׂרְךָ֖ אֲנָֽחְנוּ:
2Also, in times past, when Saul was king over us, it was you who led Israel out and brought them in, and the Lord said to you, you shall shepherd my nation Israel, and you shall be a ruler over Israel.   בגַּם־אֶתְמ֣וֹל גַּם־שִׁלְשׁ֗וֹם בִּהְי֨וֹת שָׁא֥וּל מֶ֙לֶךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אַתָּ֗ה הָיִ֛יתָ (כתיב הָיִ֛יתָה) הַמּוֹצִ֥יא (כתיב מּוֹצִ֥יא) וְהַמֵּבִ֖יא (כתיב וְהַמֵּבִ֖י) אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֜ה לְךָ֗ אַתָּ֨ה תִרְעֶ֚ה אֶת־עַמִּי֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וְאַתָּ֛ה תִּהְיֶ֥ה לְנָגִ֖יד עַל־יִשְׂרָאֵֽל:
3And all the elders of Israel came to the king to Hebron, and King David enacted a covenant for them in Hebron before the Lord, and they anointed David as King over Israel.   גוַ֠יָּבֹאוּ כָּל־זִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֚ל אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ חֶבְר֔וֹנָה וַיִּכְרֹ֣ת לָהֶם֩ הַמֶּ֨לֶךְ דָּוִ֥ד בְּרִ֛ית בְּחֶבְר֖וֹן לִפְנֵ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּמְשְׁח֧וּ אֶת־דָּוִ֛ד לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵֽל:
4Thirty years old was David when he became king, and forty years did he reign.   דבֶּן־שְׁלֹשִׁ֥ים שָׁנָ֛ה דָּוִ֖ד בְּמָלְכ֑וֹ אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה מָלָֽךְ:
5In Hebron he reigned over Judah seven years and six months; and in Jerusalem he reigned thirty three years over all Israel and Judah.   הבְּחֶבְרוֹן֙ מָלַ֣ךְ עַל־יְהוּדָ֔ה שֶׁ֥בַע שָׁנִ֖ים וְשִׁשָּׁ֣ה חֳדָשִׁ֑ים וּבִירוּשָׁלַ֣םִ מָלַ֗ךְ שְׁלֹשִׁ֚ים וְשָׁלֹשׁ֙ שָׁנָ֔ה עַ֥ל כָּל־יִשְׂרָאֵ֖ל וִיהוּדָֽה:
6And the king and his men went to Jerusalem to the Jebusite[s], the inhabitants of the land, who spoke to David, saying: 'you shall not come here unless you remove the blind and the lame'; as if to say: 'David shall not come here.'   ווַיֵּ֨לֶךְ הַמֶּ֚לֶךְ וַֽאֲנָשָׁיו֙ יְר֣וּשָׁלַ֔םִ אֶל־הַיְבֻסִ֖י יוֹשֵׁ֣ב הָאָ֑רֶץ וַיֹּ֨אמֶר לְדָוִ֚ד לֵאמֹר֙ לֹא־תָב֣וֹא הֵ֔נָּה כִּ֣י אִם־הֱסִֽירְךָ֗ הַעִוְרִ֚ים וְהַפִּסְחִים֙ לֵאמֹ֔ר לֹֽא־יָב֥וֹא דָוִ֖ד הֵֽנָּה:
to the Jebusites: Mezudath Zion is called Jebus. Now they (the inhabitants of the area) were of the seed of Abimelech, and they were in possession of two statues, one blind and the other lame, symbolizing Isaac (who was blind in his latter years. See Gen. 22:1) and Jacob (who turned lame as a result of his bout with the angel. See Gen. 32:26), and in their mouths was the oath that Abraham had sworn to Abimelech (Gen. 22:23). For this reason they (the Israelites who had conquered the land) did not drive them out, for when they took Jerusalem they failed to take the stronghold, as it is stated: “And the Jebusites, the inhabitants of Jerusalem, the people of Judah were unable, etc.” (Josh. 15:63) - it was learned: R. Joshua b. Levi said: They were indeed able but were not permitted.   אל היבוסי: מצודת ציון נקראה יבוס, ומזרעו של אבימלך היו, והיו להם שני צלמים, אחד עור, ואחד פסח, שנעשו על שם יצחק ויעקב, ובפיהם השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, ולכך לא הורישום כשלכדו את ירושלים, לא לכדו את המצודה, כמו שנאמר (יהושע טו סג): ואת היבוסי יושב ירושלים לא יכלו יושבי יהודה להורישם, ותניא אמר רבי יהושע בן לוי: יכולין היו, אלא שלא היו רשאין (ספרי ראה יב יז):
and he spoke to David: the one who spoke   ויאמר לדוד: מי שאמר:
the blind and the lame: these were their idols.   העורים והפסחים: הם עבודת כוכבים שלהם:
7And David conquered the stronghold of Zion which is the city of David.   זוַיִּלְכֹּ֣ד דָּוִ֔ד אֵ֖ת מְצֻדַ֣ת צִיּ֑וֹן הִ֖יא עִ֥יר דָּוִֽד:
8And David said on that day; "Whoever smites the Jebusites and reaches the tower, and [removes] the lame and the blind, despised by the soul of David." Therefore they say; "The blind and the lame shall not come into the house."   חוַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד בַּיּ֣וֹם הַה֗וּא כָּל־מַכֵּ֚ה יְבֻסִי֙ וְיִגַּ֣ע בַּצִּנּ֔וֹר וְאֶת־הַפִּסְחִים֙ וְאֶת־הַ֣עִוְרִ֔ים שְׂנֻאֵ֖י (כתיב שְׂנֻאֵ֖ו) נֶ֣פֶשׁ דָּוִ֑ד עַל־כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ עִוֵּ֣ר וּפִסֵּ֔חַ לֹ֥א יָב֖וֹא אֶל־הַבָּֽיִת:
Whoever smites the Jebusites and reaches the tower: Whosoever kills the Jebusites and is first to capture the city.   כל מכה יבוסי ויגע בצנור: (תרגום:) כל דיקטל יבוסאה וישרי למכבש כרכא:
and the lame: and he also smites the lame and the blind and those despised by the soul, etc.   ואת הפסחים: ויכה גם את הפסחים ואת העורים שנואי נפש דוד:
wherefore they say: On (account of) that which they say,So long as the blind and the lame be here...   על כן יאמרו: על אשר אומרים: עור ופסח. בעוד שהעור והפסח יהיה בכאן:
he shall not, etc.: David shall not come hither. This is an incomplete verse for it states: “Whosoever smites the Jebusites and reaches the tower…” but fails to specify what will be done unto him. In I Chron. (15:6), however, the explanation is provided: “Whosoever smites the Jebusites first shall be chief and captain.” Similarly we find; “Whosoever slays Cain…” (Gen 4:15) where it does not specify what will be done unto him. However it can be understood in itself to be an expression of rebuke and chastisement.   לא יבא וגו': יבא דוד הנה הרי זה מקרא קצר, שאמר כל מכה יבוסי ויגע בצנור, ולא פירש מה יעשה לו, ובדברי הימים (א יא ו) פירש: כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר ; ודומה לזה (בראשית ד טו): לכן כל הורג קין, ולא פירש מה יעשה לו, אבל מעצמו הוא נשמע לשון גערה ונזיפה:
and reaches the tower: צינור is a term for the most elevated point of the tower, for it is there where they would place their statues. In the days of David, the generations mentioned in the covenant had already passed on.   ויגע בצנור: לשון גובה המגדל, כי שם היו נתונים הצלמים שלהם, ובימי דוד כבר עברו הדורות שהוזכרו בשבועה:
9And David dwelt in the stronghold and he called it the city of David. And David built round about from the mound and inward.   טוַיֵּ֚שֶׁב דָּוִד֙ בַּמְּצֻדָ֔ה וַיִּקְרָא־לָ֖הּ עִ֣יר דָּוִ֑ד וַיִּ֚בֶן דָּוִד֙ סָבִ֔יב מִן־הַמִּלּ֖וֹא וָבָֽיְתָה:
the mound: A low walled enclosure which is filled with earth and [where] the top of the mound is in the center with a gradual decline in all directions. This is called a ‘milloh’ and upon it David constructed houses. This milloh encircled the stronghold.   מן המלוא וביתה: היקף חומה נמוכה, וממלאין אותה עפר, וגובה התל באמצע, ומשפע והולך לכל רוח, הוא קרוי מלוא, ועליו בנה דוד בתים, ואותו המלוא היה סביב למצודה:
10And David grew steadily greater, and the Lord the God of Hosts [was] with him.   יוַיֵּ֥לֶךְ דָּוִ֖ד הָל֣וֹךְ וְגָד֑וֹל וַיהֹוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י צְבָא֖וֹת עִמּֽוֹ:
11And Hiram, King of Tyre, sent messengers to David, and cedar-trees, and carpenters, and stone-masons [for the building] of a wall, and they built a house for David.   יאוַ֠יִּשְׁלַח חִירָ֨ם מֶֽלֶךְ־צֹ֥ר מַלְאָכִים֘ אֶל־דָּוִד֒ וַעֲצֵ֣י אֲרָזִ֔ים וְחָרָשֵׁ֣י עֵ֔ץ וְחָֽרָשֵׁ֖י אֶ֣בֶן קִ֑יר וַיִּבְנֽוּ־בַ֖יִת לְדָוִֽד:
12And David perceived that the Lord had established him as king over Israel, and that He had exalted his kingdom for the sake of His people Israel.   יבוַיֵּ֣דַע דָּוִ֔ד כִּֽי־הֱכִינ֧וֹ יְהֹוָ֛ה לְמֶ֖לֶךְ עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל וְכִי֙ נִשֵּׂ֣א מַמְלַכְתּ֔וֹ בַּעֲב֖וּר עַמּ֥וֹ יִשְׂרָאֵֽל:
And David perceived: upon seeing all his actions prospering and gentile kings sending to him gifts.   וידע דוד: בראותו כל מעשיו מצליחין, ומלכי הגוים שולחין לו מנחה:
13And David took more concubines and wives from Jerusalem after his coming from Hebron. And there were born to David more sons and daughters.   יגוַיִּקַּח֩ דָּוִ֨ד ע֜וֹד פִּֽלַגְשִׁ֚ים וְנָשִׁים֙ מִיר֣וּשָׁלַ֔םִ אַחֲרֵ֖י בֹּא֣וֹ מֵחֶבְר֑וֹן וַיִּוָּ֥לְדוּ ע֛וֹד לְדָוִ֖ד בָּנִ֥ים וּבָנֽוֹת:
14And these are the names of those that were born unto him in Jerusalem: Shammua, and Shobav, and Nathan, and Solomon.   ידוְאֵ֗לֶּה שְׁמ֛וֹת הַיִּלֹּדִ֥ים ל֖וֹ בִּירוּשָׁלָ֑םִ שַׁמּ֣וּעַ וְשׁוֹבָ֔ב וְנָתָ֖ן וּשְׁלֹמֹֽה:
15And Ibhar, and Elishua, and Nepheg, and Japhia.   טווְיִבְחָ֥ר וֶאֱלִישׁ֖וּעַ וְנֶ֥פֶג וְיָפִֽיעַ:
16And Elishama, and Elyada, and Eliphalet.   טזוֶאֱלִישָׁמָ֥ע וְאֶלְיָדָ֖ע וֶאֱלִיפָֽלֶט:
17And the Philistines heard that they anointed David as king over Israel, and all the Philistines went up to seek David; and David heard [of it] and went down to the stronghold.   יזוַיִּשְׁמְע֣וּ פְלִשְׁתִּ֗ים כִּי־מָשְׁח֨וּ אֶת־דָּוִ֚ד לְמֶ֙לֶךְ֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיַּעֲל֥וּ כָל־פְּלִשְׁתִּ֖ים לְבַקֵּ֣שׁ אֶת־דָּוִ֑ד וַיִּשְׁמַ֣ע דָּוִ֔ד וַיֵּ֖רֶד אֶל־הַמְּצוּדָֽה:
18And the Philistines came and spread out in the valley of Rephaim.   יחוּפְלִשְׁתִּ֖ים בָּ֑אוּ וַיִּנָּטְשׁ֖וּ בְּעֵ֥מֶק רְפָאִֽים:
and they spread themselves: and they stretched themselves out.   וינטשו: ויתפשטו:
19And David inquired of the Lord saying: 'Shall I go up to the Philistines? Will you deliver them into my hand?' And the Lord said unto David: 'Go up; for I will surely deliver the Philistines into your hand.'   יטוַיִּשְׁאַ֨ל דָּוִ֚ד בַּֽיהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר הַאֶֽעֱלֶה֙ אֶל־פְּלִשְׁתִּ֔ים הֲתִתְּנֵ֖ם בְּיָדִ֑י וַיֹּ֨אמֶר יְהֹוָ֚ה אֶל־דָּוִד֙ עֲלֵ֔ה כִּֽי־נָתֹ֥ן אֶתֵּ֛ן אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖ים בְּיָדֶֽךָ:
20And David came to Baal-peratzim, and David smote them there; and he said: 'The Lord has broken mine enemies before me, like the breach of waters.' Therefore he called the name of that place Baal-peratzim.   כוַיָבֹ֨א דָוִ֥ד בְּבַֽעַל־פְּרָצִים֘ וַיַּכֵּ֣ם שָׁ֣ם דָּוִד֒ וַיֹּ֕אמֶר פָּרַ֨ץ יְהֹוָ֧ה אֶת־אֹיְבַ֛י לְפָנַ֖י כְּפֶ֣רֶץ מָ֑יִם עַל־כֵּ֗ן קָרָ֛א שֵֽׁם־הַמָּק֥וֹם הַה֖וּא בַּ֥עַל פְּרָצִֽים:
to Baal-peratzim: the plain of Peratzim.   בבעל פרצים: מישור פרצים:
like the breach of waters: as waters breach through the embankments.   כפרץ מים: כמים הפורצים גדודי השפה:
21And they forsook there their images, and David and his men burned them.   כאוַיַּעַזְבוּ־שָׁ֖ם אֶת־עֲצַבֵּיהֶ֑ם וַיִּשָּׂאֵ֥ם דָּוִ֖ד וַאֲנָשָֽׁיו:
and David and his men burned them: This follows Jonathan.   וישאם דוד: (תרגום:) ואוקידינון דוד וגברוהי:
22And the Philistines came up once again and spread out in the valley of Rephaim.   כבוַיֹּסִ֥פוּ ע֛וֹד פְּלִשְׁתִּ֖ים לַֽעֲל֑וֹת וַיִּנָּֽטְשׁ֖וּ בְּעֵ֥מֶק רְפָאִֽים:
in the valley of Rephaim: It is near Jerusalem, in the Book of Joshua (16:8).   בעמק רפאים: אצל ירושלים היא, בספר יהושע (טו ח):
23And David inquired of the Lord, and He said: 'Do not go up; circle in back of them, and come upon them from against the mulberry trees.   כגוַיִּשְׁאַ֚ל דָּוִד֙ בַּֽיהֹוָ֔ה וַיֹּ֖אמֶר לֹ֣א תַעֲלֶ֑ה הָסֵב֙ אֶל־אַ֣חֲרֵיהֶ֔ם וּבָ֥אתָ לָהֶ֖ם מִמּ֥וּל בְּכָאִֽים:
from against the mulberry trees: from opposite the trees.   ממול בכאים: (תרגום:) מקביל אילניא:
24And it shall be, when you hear the sound of steps in the tops of the mulberry trees, then you shall bestir yourself; for then the Lord has gone out before you to smite the camp of the Philistines.'   כדוִ֠יהִי כְּֽשָׁמְעֲךָ֞ (כתיב בְּֽשָׁמְעֲךָ֞) אֶת־ק֧וֹל צְעָדָ֛ה בְּרָאשֵׁ֥י הַבְּכָאִ֖ים אָ֣ז תֶּחֱרָ֑ץ כִּ֣י אָ֗ז יָצָ֚א יְהֹוָה֙ לְפָנֶ֔יךָ לְהַכּ֖וֹת בְּמַחֲנֵ֥ה פְלִשְׁתִּֽים:
the sound of steps in the tops of the mulberry trees: which are the sounds of angels treading in the treetops whom I have lent to your aid.   את קול צעדה בראשי הבכאים: הם מלאכים הצועדים בראשי האילנות, אשר אני שולח לעזרתך:
then you shall bestir: You shall raise the cry of battle and whet your sword[s]; ‘glapir’ in French. Similarly, “A dog did not whet his tongue” (Ex. 16:7).   אז תחרץ: תרים קול מלחמה ואבחת חרב, גלפי"ד בלע"ז, וכן (שמות יא ז): לא יחרץ כלב לשונו:
25And David did so, as the Lord commanded him, and he smote the Philistines from Geva until you come to Gezer.   כהוַיַּ֚עַשׂ דָּוִד֙ כֵּ֔ן כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יְהֹוָ֑ה וַיַּךְ֙ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֔ים מִגֶּ֖בַע עַד־בֹּאֲךָ֥ גָֽזֶר: