קונטרס אחרון לדיני מציאה ופקדון:ד (א)

סע"א (מר זוטרא לא אכיל).

שם סד"ה מר זוטרא (שבזה גם אמימר ורב אשי מודו, דהלכתא כאביי דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש).

ראה שיטה מקובצת ד"ה וז"ל הרמב"ן (זה שאמימר ורב אשי אכלו הוא רק מטעם דאריס מדנפשיה קא יהיב).

ד"ה אמימר, ובשיטה מקובצת ד"ה והריטב"א (והוה ליה כיאוש שלא מדעת).

להתיר למשרתת שבבית ליטול חלה כשיש חשש קלקול העיסה (הובא ברמ"א יו"ד סי' שכח ס"ג), ומחלק בין דין התורם שלא מדעת ויאוש שלא מדעת שבגמרא שם למשרתת התורמת, שזכות הוא לבעה"ב. ועדיין יוקשה מה בין משרתת לנכנס לפרדס אוהבו שלפנינו.

דרגילות הוא לפעמים שבעלת הבית נותנת רשות למשרתת להפריש חלה בפניה. וראה רמ"א שם, וט"ז שם ס"ק ב (שמותר בחשש קלקול או במשרתת).

שבגמרא כא, ב. לקמן בפנים ס"ו (ועד"ז בחשש קלקול).

שבתוספתא ב"ק פי"א ה"ב. לקמן בפנים ס"ה (ועד"ז במשרתת).

שהובאו לעיל (דאין לומר שסמך שיתרצה בעל הפרדס כשידע).

שם ד"ה אמימר ורב אשי אכול, בשם הר"ן בשם הרשב"א (לפי שאומדן דעת הוא שאין בעל הפרדס מקפיד בכך, וכך נהגו. ומדמה לדין תוספתא הנ"ל).

שהאריס יתן משל בעל הפרדס.

ע"ב (שהאריס קידש בכלי של בעה"ב, ואמר הבעה"ב מדוע לא נתת לה כלי טוב יותר, ואמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה, אבל הכא משום כיסופא אמר כן. ומשמע שאם ברור שהבעלים ישמחו כשיוודע להם מותר ליקח מהאריס).

דיאוש שלא מדעת הוי יאוש. וראה גם שו"ת צמח צדק אהע"ז סי' צח אות ג ד"ה מיהו.

ס"ק טו (בתחלת דבריו. אלא שלענין תרומה, מסקנתו שם לדעת הרמב"ם ושו"ע שם, דמועיל אף לדעת אביי).

ס"ק ב (בביאור דברי תרומת הדשן הנ"ל).

בחו"מ שם ס"ק א (שאם יודע שחברו יתרצה מותר לאכול מהפירות, דלא כמ"ש כאן בפנים, ומחלק בין זה ליאוש שלא מדעת).

שדוקא לענין תרומה וטומאה מדמינן בגמרא שם ליאוש שלא מדעת, דבעינן בהו ידיעה ממש.

ומ"מ מדמה הגמרא שם תרומה ליאוש שלא מדעת.

דהמקשה בגמ' שם לא אסיק אדעתיה דשאני הכשר פירות לטומאה דכתיב כי יתן, ומ"מ מדמה שם הכשר ליאוש שלא מדעת.

ואם כן יש מקום לחלק כהש"ך, שדוקא ביאוש אין אומרים אגלאי מילתא למפרע, מה שאין כן בהפקר. לענין החילוק בין יאוש להפקר ראה גם לעיל ס"א, וש"נ.

דהפקר מועיל אפילו כשבא לידו באיסור.

לא אמרינן כיון דהשתא ניחא מהני האי דעתא למעיקרא (שאין לחלק בזה בין לענין הכשר לבין לענין יאוש).

שהוא אצלו לא היה מתייאש, לכן אינו מועיל למפרע, מה שאין כן כשהוא שמח מועיל למפרע.

בגמרא שם כב, ב (כשהקיף הדקלים בגדר ונפלו חוץ לגדר, כדלקמן בפנים סוף ס"ו).

שבעה"ב שמח שהמוצא יאכלם ולא הרמשים.

היכי אכלינן להו (דגם בזה אמרינן יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש).