Even though a sage who is distinguished for his wisdom, the nasi, or the av beit din acts shamefully, they should never be publically placed under a ban of ostracism unless their deeds resemble those of Jeroboam ben Nevat and his colleagues. However, if one [of these individuals] performs other sins, he should be lashed privately, as [implied by Hoshea 4:5]: “You shall stumble during the day and the prophet will stumble with you at night” - i.e., even though he stumbles, cover him like night. He is told: “Preserve your honor and stay at home.”

Similarly, whenever a Torah sage is obligated to be ostracized, it is forbidden for a court to act rashly and pronounce a ban hastily. Instead, they should shun the matter and try to avoid it. The pious among the Sages would be proud of the fact that they never participated in the ostracism of a Torah sage. Nevertheless, they would participate in sentencing him to be lashed. They would even participate in sentencing him to receive “stripes for rebellion.”


חכם זקן בחכמה וכן נשיא או אב בית דין שסרח אין מנדין אותו בפרהסיא לעולם אא"כ עשה כירבעם בן נבט וחביריו אבל כשחטא שאר חטאות מלקין אותו בצנעה שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה אע"פ שכשל כסהו כלילה ואומרים לו הכבד ושב בביתך וכן כל תלמיד חכם שנתחייב נידוי אסור לבית דין לקפוץ ולנדותו במהרה אלא בורחין מדבר זה ונשמטין ממנו וחסידי החכמים היו משתבחים שלא נמנו מעולם לנדות תלמיד חכם אף על פי שנמנין להלקותו אם נתחייב מלקות ואפילו מכת מרדות נמנין עליו להכותו:


How is the ban [issued]? The [court] pronounces: “So and so shall be ostracized. If the ban is issued in his presence, [the court] pronounces: “This [person], so and so, shall be ostracized.”

A ban of excommunication [is issued as follows]: They tell him: “So and so is excommunicated.”

The expression “He is cursed” implies a curse, an oath, and a ban of ostracism.


וכיצד הוא הנידוי אומר פלוני יהא בשמתא ואם נידוהו בפניו אומר לו פלוני זה בשמתא והחרם אומר לו פלוני מוחרם וארור בו אלה בו שבועה בו נידוי:


How is a ban of ostracism or excommunication lifted? They tell him: “You are released. You are forgiven.” If the ban is lifted outside his presence, they say: “So and so is released. So and so is forgiven.”


וכיצד מתירין הנידוי או החרם אומר לו שרוי לך ומחול לך ואם התירוהו שלא בפניו אומר לו פלוני שרוי לו ומחול לו:


What are the practices that must be observed by the person who is ostracized and those who come into contact with him?

a) he is forbidden to cut his hair or launder his clothes, like a mourner throughout his entire period of ostracism;

b) he is not included in a zimmun, nor in a quorum of ten with regard to any matter that requires ten;

c) no one should sit within four cubits of him.

He may, however, teach others and others may teach him. He may be hired and may hire others. If he dies while under ban, the court sends [an emissary who] places a stone on his coffin, as if to say that they are stoning him because he was separated from the community. Needless to say, eulogies are not recited for him, nor is his bier accompanied.


מהו המנהג שינהוג המנודה בעצמו ושנוהגין עמו מנודה אסור לספר ולכבס כאבל כל ימי נידויו ואין מזמנין עליו ולא כוללין אותו בעשרה לכל דבר שצריך עשרה ולא יושבין עמו בארבע אמות אבל שונה הוא לאחרים ושונין לו ונשכר ושוכר ואם מת בנידוי בית דין שולחין ומניחין אבן אל ארונו כלומר שהן רוגמין אותו לפי שהוא מובדל מן הציבור ואין צריך לומר שאין מספידין אותו ואין מלוין את מטתו:


A person who is excommunicated has even more [severe restrictions]. He may not teach others and others may not teach him. Nevertheless, he may study himself, so that he does not forget what he has learned.

He may not be hired, nor is he allowed to hire others. We should not engage in trade with him. [Indeed,] we should not have any business dealings with him except the bare minimum necessary for his livelihood.


יותר עליו המוחרם שאינו שונה לאחרים ואין שונין לו אבל שונה הוא לעצמו שלא ישכח תלמודו ואינו נשכר ואין נשכרין לו ואין נושאין ונותנין עמו ואין מתעסקין עמו אלא מעט עסק כדי פרנסתו:


When a person was ostracized for thirty days and did not seek to be released from the ban, he is placed under a second ban. If he was ostracized for a second thirty days without seeking release, he is excommunicated.


מי שישב בנידוי שלשים יום ולא בקש להתירו מנדין אותו שניה ישב שלשים יום אחרים ולא בקש להתירו מחרימין אותו:


How many [people] are necessary to release [a person from a] ban of ostracism or excommunication? Three. They may even be commoners. A single judge with unique expertise may release [a person from a] ban of ostracism or excommunication alone. A student may release [a person from a] ban of ostracism or excommunication even in the place of his teacher.


בכמה מתירין הנידוי או החרם בשלשה אפילו הדיוטות ויחיד מומחה מתיר הנידוי או החרם לבדו ויש לתלמיד להתיר הנידוי או החרם ואפילו במקום הרב:

Editor's Note: Our text follows the practice of most printed copies of the Mishneh Torah, which skip the number 8 entirely1, and proceed from Halachah 7 to Halachah 9.


When three individuals issue a ban of ostracism, and then depart, if the person who was ostracized improves his behavior with regard to the matter for which he was ostracized, three others may come and release him [from that ban].


שלשה שנידו והלכו להן וחזר זה מדבר שנידהו בגללו באין שלשה אחרים ומתירין לו:


A person who does not know who placed him under a ban of ostracism should approach the nasi who may release him from that ban.


מי שלא ידע מי שנידהו ילך לו אצל הנשיא ויתיר לו נידויו:


If a ban was issued conditionally, even if one imposed that [conditional ban] on himself, it must be nullified [before ordinary interaction with the person is permitted]. If a Torah sage issued a ban of ostracism against himself, even if he made that ban conditional on the consent of another person and even if he issued it because of a matter which requires ostracism, he may nullify the ban himself.


נידוי על תנאי אפילו על פי עצמו צריך הפרה תלמיד חכם שנידה עצמו ואפילו נידה עצמו על דעת פלוני ואפילו על דבר שחייב עליו נידוי הרי זה מיפר לעצמו:


Whenever a person dreams that he was placed under a ban of ostracism, even if he knows who issued that ban, ten people who are proficient in Torah Law are required to release him from that ban. If he cannot find such people [in his immediate surroundings], he must journey a parsah in search of them.

If he cannot find [these people within that distance], the ban can be released even by ten people who study Mishnah. If he cannot find [such people], the ban can be released even by ten people who know how to read the Torah. If he cannot find ten people in his place, the ban can be released by three ordinary people.


מי שנידוהו בחלום אפילו ידע מי נידהו צריך עשרה בני אדם ששונין הלכות להתירו מנידויו ואם לא מצא טורח אחריהם עד פרסא לא מצא מתירים לו אפילו עשרה ששונים משנה לא מצא מתירין לו עשרה שיודעים לקרות בתורה לא מצא מתירין לו אפילו עשרה שאינן יודעין לקרות לא מצא במקומו עשרה מתירין לו אפילו שלשה:


Whenever a ban of ostracism is imposed in a person's presence, it should only be lifted in his presence. If it was issued outside his presence, it may be lifted in his presence or outside his presence. There is no [fixed amount of time] between the issuance of a ban and its release. Instead, one may issue a ban and lift it immediately if the person placed under ban improves his behavior.

However, [if the court sees fit for this individual to remain under ban for a number of years, they may extend [the ban] according to his wickedness. Similarly, if it sees fit, the court is entitled to excommunicate a person at the outset or to excommunicate anyone who eats, drinks, or stands within four cubits of a person who has been ostracized. [This power is granted] to cause [the banned person] hardship and [thus,] create a fence around the Torah, so that it will not be violated by the sinners. Even though a Torah sage may place a person under a ban of ostracism [to preserve] his honor, it is not praiseworthy for a sage to accustom himself to this practice Instead, he should turn his ears from the words of the common people and not pay attention to them, as Solomon said in his wisdom [Ecclesiastes 7:21]: “Also, do not pay heed to all the words that are spoken.”

This was the practice of the pious of the early generations. They would hear their shame and not answer. Furthermore, they would pardon and forgive the person who insulted them. The great sages would take pride in their pleasant deeds, relating that they never issued a ban of ostracism or excommunication [to protect] their honor. This is the path of the sages which is worthy of being followed.

When does the above apply? When [the person] spurned or embarrassed [the sage] in private. However, if one spurns or embarrasses a sage in public, it is forbidden for the sage to forgo his honor. Indeed, if he does so, he is punished, because the disrespect of the Torah is involved. Instead, he should seek vengeance and carry enmity over the matter like a snake until the offender requests to be pardoned. Then, he should forgive him.


מי שנידוהו בפניו אין מתירין לו אלא בפניו נידוהו שלא בפניו מתירין לו בפניו ושלא בפניו ואין בין נידוי להפרה כלום אלא מנדין ומתירין ברגע אחד כשיחזור המנודה למוטב ואם ראו בית דין להניח זה בנידוי כמה שנים מניחין כפי רשעו וכן אם ראו בית דין להחרים לזה לכתחלה ולהחרים מי שיאכל עמו ושותה עמו או מי שיעמוד עמו בארבע אמות מחרימין כדי לייסרו וכדי לעשות סייג לתורה עד שלא יפרצו החוטאים אף על פי שיש רשות לחכם לנדות לכבודו אינו שבח לתלמיד חכם להנהיג עצמו בדבר זה אלא מעלים אזניו מדברי עם הארץ ולא ישית לבו להן כענין שאמר שלמה בחכמתו גם לכל הדברים אשר ידברו אל תתן לבך וכן היה דרך חסידים הראשונים שומעים חרפתם ואינן משיבין ולא עוד אלא שמוחלים למחרף וסולחים לו וחכמים גדולים היו משתבחים במעשיהם הנאים ואומרים שמעולם לא נידו אדם ולא החרימוהו לכבודן וזו היא דרכם של תלמידי חכמים שראוי לילך בה במה דברים אמורים כשבזהו או חרפהו בסתר אבל תלמיד חכם שבזהו או חרפו אדם בפרהסיא אסור לו למחול על כבודו ואם מחל נענש שזה בזיון תורה אלא נוקם ונוטר הדבר כנחש עד שיבקש ממנו מחילה ויסלח לו: