המצווה המ"ב
האזהרה שהזהרנו מללבוש בגד הארוג מצמר ופשתים, מו שהיו לובשים כמרי עבודה זרה באותו הזמן. והוא אמרו יתעלה: "לא תלבש שעטנז" (דברים כב, יא). וזה מפורסם היום אצל נזירי הקבטים המצרים.
העובר על לאו זה - חייב מלקות;
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת כלאים וגם בשבת ובסוף מכות.
המצווה המשלמת ק"כ
הציווי שנצטווינו להניח פאה מן התבואה והפרות וכיוצא בהן, הוא אמרו יתעלה: 'תעזב אתם' (ויקרא יט, י) אחר שהזכיר הפאה.
וכבר נתבאר בגמרא מכות, שהפאה היא לאו שנתק לעשה. הלאו- הוא אמרו: 'לא תכלה פאת שדך'; והעשה - הוא אמרו: 'לעני ולגר תעזב אותם'. וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכת פאה.
ודין תורה, שלא תהא נוהגת אלא בארץ.
המצווה הר"י
האזהרה שהזהרנו מלקצור כל הזרוע, אלא יניח ממנו שארית לעניים בפאת השדה, והוא אמרו יתעלה: "לא תכלה פאת שדך בקצרך" (ויקרא כג, כב).
ולאו זה נתק לעשה, לפי שאם עבר וקצר כל הזרוע, יתן לעניים כשיעור הפאה מן הקציר.
והוא אמרו יתעלה: "לעני ולגר תעזב אתם" (שם) כמו שביארנו במצוות עשה.
והפאה חובה גם לאילן כמו שהיא חובה לשדה.
ומצווה זו חובה מן התורה בארץ ישראל בלבד.
וכבר נתבארו דיני מצווה זו במסכתא שחוברה לה.
