המצווה הק"ה
האזהרה שהזהרנו מלתן לבונה במנחת סוטה, הוא אמרו יתעלה: "ולא יתן עליו לבנה" (שם).
ולשון ספרא: "מגיד שאם נתן שמן או לבונה - עובר בלא תעשה. כשם שעובר על שמנו כך עובר על לבונתו".
ולפיכך גם העובר על לאו זה - לוקה.
ובמכילתא: ",לא יצק עליו שמן ולא יתן עליו לבנה' - מגיד שהן שתי אזהרות".
המצווה הש"ל
האזהרה שהזהרנו מלבוא על האם, והוא אמרו: "אמך הוא לא תגלה ערוותה" (שם יח, ז).
והעובר על לאו זה - בכרת. ואם נתקימה העדות עליו - נסקל אם היה מזיד; ואם היה שוגג - מקריב חטאת קבועה.
המצווה השל"א
האזהרה שהזהרנו מלבוא על אשת אב, והוא אמרו: "ערוות אשת אביך לא תגלה" (שם, ח),
והעובר על לאו זה - בכרת. ואם נתקימה עליו העדות - בסקילה אם היה מזיד; ובשוגג, מקריב חטאת קבועה.
הנה נתבאר לך שהבא על אמו חייב עליה משום אם ומשום אשת-אב, בין בחיי אביו בין לאחר מיתת אביו, כמו שנתבאר בסנהדרין.
המצווה השל"ב
האזהרה שהזהרנו מלבוא על האחות, והוא אמרו: "ערוות אחותך בת אביך וגו' לא תגלה ערוותן" (שם, ט).
והעובר על לאו זה במזיד - חייב כרת; ובשוגג - חטאת קבועה.
המצווה השל"ג
האזהרה שהזהרנו מלבוא על בת אשת האב אם היא אחותו, והוא אמרו יתעלה: "בת-אשת אביך מולדת אביך אחותך היא לא תגלה ערוותה" (שם, יא).
לאו זה בא לעשות בת אשת האב ערווה בפני עצמה. והראיה שבת אשת האב ערווה בפני עצמה היא, שהבא על אחותו בת נשואת אביו חייב שתים: משום אחותו ומשום בת אשת אביו, כמו הבא על אמו שהוא חייב שתים: משום אמו ומשום אשת אביו, כמו שביארנו.
וזה לשונם: אמרו בפ"ב מיבמות: "תנו רבנן: הבא על אחותו והיא בת אשת אביו - חייב משום אחותו וחייב משום בת אשת אביו, ר' יוסי בר' יהודה אומר: אינו חייב אלא משום אחותו בלבד. מאי טעמיהו דרבנן? אמרי: מכדי, כתיב 'ערוות אחותך בת אביך' וגו' - 'ערוות בת אשת אביך מולדת אביך' למה לי? שמע מינה לחייבו משום אחותו ומשום בת אשת אביו".
והעובר על לאו זה, כלומר: אחותו בת נשואת אביו - בכרת, בלבד אם היה מזיד; ובשוגג מקריב חטאת קבועה.
המצווה השל"ד
האזהרה שהזהרנו מלבוא על בת הבן, והוא אמרו: "ערות בת בנך וגו' לא תגלה" (שם, י).
