In 5725 (1964), after the passing of his mother, Rebbetzin Chanah, the Rebbe began a practice that he followed until approximately a year after the passing of his wife, Rebbetzin Chayah Mushkah in 5748 (1988):

Whenever a farbrengen was held on Shabbos, he would explain one of Rashi’s commentaries on a verse in the Torah reading of that week. While doing so, he pioneered a different conception of Rashi’s commentary based on the axiom that Rashi himself states in several sources,1 “I came solely to explain the simple meaning of the verse.” Unlike others who view Rashi’s commentary as a catchall for assorted Midrashic and Talmudic teachings, the Rebbe understood Rashi as a guide for “a five-year-old beginning his Torah study,”2 a tool to enable a child of that age to understand the text to which he is first being introduced.

Accordingly, it follows that even in instances like the sichah to follow, when the Rebbe analyzes commentaries that Rashi based on Talmudic or Midrashic passages, he does not understand Rashi’s words as an attempt to clarify those passages, but rather as a means to help one understand “the simple meaning of the verse” under discussion. Conversely, however, in the process of doing so, the Rebbe shows how Rashi’s commentary provides insights relevant to many areas of study, including also “the wine of the Torah,” the Torah’s inner dimensions and secrets.3

For example, in the following sichah, the Rebbe focuses on Rashi’s explanation of Bamidbar 3:1, where Rashi states, “Anyone who teaches the Torah to another person’s son is considered by Scripture as if he fathered him.” The Rebbe clarifies the connection of this concept to the words in the verse, “on the day G‑d spoke to Moshe on Mount Sinai,” explaining that the possibility for one’s instruction to have such a comprehensive effect results from the bond established between G‑d, the Jewish people, and the Torah on that day. As such, the sichah serves as a preparation for the upcoming Shavuos holiday, the day on which we relive – not only recall – the Sinai experience.

When Moshe Taught Aharon’s Sons


When explaining the verse,4 “These are the descendants of Aharon and Moshe on the day G‑d spoke to Moshe on Mount Sinai,” Rashi cites the words “These are the descendants of Aharon and Moshe” and comments:

The verse mentions only the sons of Aharon.5 They are called the descendants of Moshe because Moshe taught them the Torah. This clarifies that anyone who teaches the Torah to another person’s son is considered by Scripture as if he fathered him.


אִין פָּסוּקא "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי", שְׁטֶעלְט זִיךְ רַשִׁ"י אוֹיף דִי ווֶערְטֶער "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה" אוּן אִיז מְפָרֵשׁ: "וְאֵינוֹ מַזְכִּיר אֶלָּא בְּנֵי אַהֲרֹןב, וְנִקְרְאוּ תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה לְפִי שֶׁלִּמְּדָן תּוֹרָה מְלַמֵּד שֶׁכָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ".

The commentaries6 explain that although Moshe taught Torah to the entire Jewish people, this special distinction was given only to the sons of Aharon because Moshe taught them individually, doing so before he taught the Jewish people as a whole.

(Rashi already mentioned this detail earlier, at the end of Parshas Ki Sissa,7 when describing the order of instruction through which Moshe conveyed the Torah to the Jewish people. There, he explained that Moshe taught each passage of the Torah that he received from G‑d four times: first to Aharon, then to his sons, then to the elders, and then to the Jewish people as a whole.)

[אוּן ווִי מְפָרְשִׁיםג זַיְינֶען מַסְבִּיר דֶעם טַעַם פַארְווָאס דָאס אִיז שַׁיָּיךְ צוּ דִי בְּנֵי אַהֲרֹן דַוְקָא (כָאטשׁ אַז מֹשֶׁה הָאט גֶעלֶערְנְט תּוֹרָה מִיט אַלֶע אִידְן) – ווַיְיל מֹשֶׁה הָאט גֶעלֶערְנְט מִיט זֵיי בַּאזוּנדֶער, אוּן – אֵיידֶער עֶר הָאט גֶעלֶערְנְט מִיט אַלֶע אִידְן (ווִי רַשִׁ"י הָאט שׁוֹין גֶעבְּרַאכְט פְרִיעֶר אִין סוֹף פַּרְשַׁת תִּשָּׂאד דֶעם "סֵדֶר מִשְׁנָה");

Moshe was not obligated to teach Aharon’s sons separately. On the contrary, since Moshe had already conveyed the teachings to Aharon, the obligation8 to teach his children9 fell upon Aharon himself. Accordingly, Moshe received a unique reward for this: “Scripture considered it as if he fathered them.”

אוּן ווִיבַּאלְד אַז אִין דֶעם אִיז מֹשֶׁה נִיט גֶעווֶען מְחוּיָּב (וְאַדְּרַבָּה, ווִיבַּאלְד עֶר הָאט שׁוֹין גֶעהַאט גֶעלֶערְנְט פְרִיעֶר מִיט אַהֲרֹן'עֶן, אִיז דָאךְ שׁוֹין אַהֲרֹן גֶעווָארְן מְחוּיָּבה צוּ לֶערְנֶען מִיט זַיְינֶע קִינְדֶערו ), דֶערִיבֶּער הָאט מֹשֶׁה בַּאקוּמֶען דֶעם שְׂכַר מְיוּחָד, אַז "מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ"].

Rashi then continues his interpretation, beginning a new entry, “ ‘On the day that G‑d spoke to Moshe ’ – [It was on this day that] they became his descendants, because he taught them what he had learned from the mouth of the Almighty.” It appears superfluous to add this explanation in the second entry. Seemingly, Rashi already communicated this concept in the first entry by stating, “because Moshe taught them Torah… Scripture considered it as if he fathered them.”

דֶערְנָאךְ אִיז רַשִׁ"י מַמְשִׁיךְ בְּפֵירוּשׁוֹ: "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה, נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁלִּמְּדָן מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה".

ווָאס אִיז דָא רַשִׁ"י אוֹיסְן צוּ מוֹסִיף זַיְין מִיטְ'ן הֶסְבֵּר (אִין צְווֵייטְן דִיבּוּר) "נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ שֶׁלִּמְּדָן מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה"? – עֶר הָאט דֶעם עִנְיָן שׁוֹין גֶעזָאגְט אִין דֶעם פְרִיעֶרְדִיקְן דִיבּוּר: "שֶׁלִּמְּדָן תּוֹרָה . . מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ"?

The commentaries10 explain that Rashi felt it necessary to address the following questions: How does the previous phrase, “These are the descendants of Aharon,” relate to the phrase that immediately follows in this verse, “on the day that G‑d spoke to Moshe…”? What connection do they share? In answer, Rashi explains that the phrase “on the day that G‑d spoke…” refers not to the words, “These are the descendants of Aharon,” but to the inclusion of Moshe in that phrasethat he, too, is regarded as having fathered them. Since Aharon’s sons are also called the descendants of Moshe (because he taught them the Torah, as Rashi mentioned in his previous entry), the Torah clarifies when this happened – “on the day G‑d spoke to Moshe,” for it was then that Moshe “taught them what he had learned from the mouth of the Almighty.”

לֶערְנֶען מְפָרְשִׁיםז, אַז בַּיי רַשִׁ"י'ן אִיז קָשֶׁה דֶער הֶמְשֵׁךְ הַכָּתוּב: ווִי פַּאסְן דִי ווֶערְטֶער "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה" אַלְס הֶמְשֵׁךְ צוּ "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת אַהֲרֹן גו'"? אִיז רַשִׁ"י מְפָרֵשׁ אַז "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' וגו'" קוּמְט בְּהֶמְשֵׁךְ (נִיט צוּ "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת אַהֲרֹן", נָאר) צוּ "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת . . (וּ)מֹשֶׁה": ווִיבַּאלְד בְּנֵי אַהֲרֹן ווֶערְן אָנְגֶערוּפְן (אויךְ) "תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה" דֶערְפַאר ווָאס "לִמְּדָן תּוֹרָה" (ווִי רַשִׁ"י זָאגְט אִין פְרִיעֶרְדִיקְן דִיבּוּר), בַּאווָארְנְט גְלַיְיךְ דֶער פָּסוּק, אַז דֶער עִנְיָן הָאט זִיךְ אוֹיפְגֶעטָאן פוּן "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה", ווָאס דֶעמָאלְט "לִמְּדָן מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה".

Selections from Likkutei Sichos (SIE)

Insights into the Weekly Parshah and festivals by the Lubavitcher Rebbe selected from the Likkutei Sichos series.

Nevertheless, the emphasis on “the day G‑d spoke to Moshe” still seems somewhat problematic. On the surface, Moshe did not teach Aharon’s sons Torah only on that one day, but throughout the entire time following “the day G‑d spoke to Moshe.” Moreover, Moshe’s principal instruction of the Jewish people as a whole and Aharon’s sons in particular, did not begin until11 the day after Yom Kippur, following the third 40-day period that Moshe spent on Mount Sinai, more than four months after “the day G‑d spoke to Moshe on Mount Sinai,” when he “taught them what he had learned from the mouth of the Almighty.”

אוּן דָאס ווָאס דֶער פָּסוּק זָאגְט "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה" – דְּלִכְאוֹרָה: מֹשֶׁה הָאט דָאךְ גֶעלֶערְנְט תּוֹרָה מִיט דִי בְּנֵי אַהֲרֹן אוֹיךְ דִי גַאנְצֶע צַיְיט ווָאס נָאךְ דֶעם "יוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה"

[וְאַדְּרַבָּה: עִיקַר לִימּוּד הַתּוֹרָה מִיט אִידְן (בִּכְלַל אוּן מִיט דִי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּאוֹפֶן מְיוּחָד) הָאט זִיךְ אָנְגֶעהוֹיבְּן עֶרְשְׁטח לְמָחֳרַת יוֹם הַכִּיפּוּרִים (נָאךְ דִי דְרִיטֶע "אַרְבָּעִים יוֹם" ווָאס מֹשֶׁה אִיז גֶעווֶען בָּהָר) – מֶער ווִי פִיר חֳדָשִׁים פוּן זִינְט דֶעם "יוֹם אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי"],

The commentaries offer two possible resolutions of this difficulty:

a) In this instance, the phrase bayom dibar means not “on the day [G‑d] spoke,” butfrom the day G‑d spoke.” We find a similar use of the letter beis as a prefix in the verse,12 והנותר בבשר ובלחם, which means “what remains from the meat and the bread.”13

b) By saying “on the day,” the Torah teaches us that “even if a person only teaches [another person’s son] one thing – i.e., he taught them only on one day – he becomes his descendant.”14

פַארְעֶנְטְפֶערְן מְפָרְשִׁים אוֹיף צְווֵיי אוֹפַנִּים: (א) "בְּיוֹם דִּבֶּר" דָא מֵיינְט "מִיּוֹם דִּבֶּר", עַל דֶּרֶךְ ווִי אִין פָּסוּקט "וְהַנּוֹתָר בַּבָּשָׂר וּבַלָּחֶם" (ווָאס מֵיינְט: פוּן דֶעם בָּשָׂר אוּן לֶחֶם)י. (ב) מִיטְן דִיּוּק בְּיוֹם קוּמְט דִי תּוֹרָה לֶערְנֶען, אַז "אֲפִילוּ לֹא לָמְדוּ רַק דָּבָר אֶחָד נַעֲשׂוּ אֵלָיו תּוֹלְדוֹת"יא.

In addition to these resolutions appearing forced, it is difficult to say that this is Rashi’s intent because:15

אָבֶּער (נוֹסָף אוֹיפְ'ן דוֹחַק אִין דִי עֶצֶם תִּירוּצִים הַנַּ"ל) אִיז שְׁווֶער צוּ זָאגְן אַז דָאס אִיז כַּוָּנַת רַשִׁ"י, ווַיְיליב :

a) What does it matter when Aharon’s sons became Moshe’s descendants “because he taught them Torah”?16

א) לְמַאי נַפְקָא מִינָּה מַדְגִּישׁ זַיְין הַהַתְחָלָה ווֶען דִי בְּנֵי אַהֲרֹן זַיְינֶען גֶעווָארְן תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה (דוּרְךְ דֶעם ווָאס "לִמְּדָן תּוֹרָה")יג ?

b) More crucially: Moshe also taught the Jews the Torah before the Giving of the Torah at Sinai, i.e., “the day G‑d spoke to Moshe.” As Rashi explains,17 “[Before the Giving of the Torah,] in Marah, he related to them some of the passages of the Torah so that they could occupy themselves with their [study].” Furthermore, even in Egypt, G‑d commanded many laws, as stated in Parshas Bo,18 and Moshe communicated them and taught them to the Jewish people. Why, then, did Aharon’s sons first become Moshe’s descendants on “the day G‑d spoke to Moshe on Mount Sinai” and not before that time?

ב) וְעִיקָר: מֹשֶׁה הָאט גֶעלֶערְנְט תּוֹרָה מִיט אִידְן אוֹיךְ פַאר מַתַּן תּוֹרָה (פַאר דֶעם "יוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי"), ווִי רַשִׁ"ייד אִיז מְפָרֵשׁ, אַז "בְּמָרָה נָתַן לָהֶם מִקְצַת פַּרְשִׁיּוֹת שֶׁל תּוֹרָה שֶׁיִּתְעַסְּקוּ בָּהֶם"; אוּן נָאךְ מֶער: שׁוֹין אִין מִצְרַיִם הָאט דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער אָנְגֶעזָאגְט כַּמָּה וְכַמָּה דִינִים (ווִי דֶערְצֵיילְט אִין פַּרְשַׁת בֹּאטו ) ווָאס מֹשֶׁה הָאט זֵיי אִיבֶּערְגֶעזָאגְט (אוּן גֶעלֶערְנְט) מִיט אִידְן – הַיְינְט פַארְווָאס זַיְינֶען בְּנֵי אַהֲרֹן גֶעווָארְן תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה עֶרְשְׁט "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי", אוּן נִיט פַאר דֶעם?

It is problematic to say that the order of instruction through which Moshe conveyed the Torah and at which time he taught Aharon’s sons the Torah individually – for which reason they became his descendants, as explained above – began only after Yom Kippur19 and not before then. After all, the reason – whatever it was – for teaching according to this order of instruction and, in particular, for teaching Aharon’s sons individually, was relevant to the same degree also before Moshe taught the people after Yom Kippur. Indeed, this is evident from the very fact that already “on the day G‑d spoke to Moshe on Mount Sinai,” i.e., on the sixth or seventh of Sivan,20 Moshe taught Aharon’s sons individually.8 (We must say so, because it was then that they became “his descendants.”) Accordingly, it is logical to say that even before the Giving of the Torah,21 Moshe studied with them in the same manner as afterwards.

[וְדוֹחַק לוֹמַר, אַז דָאס ווָאס מֹשֶׁה הָאט גֶעלֶערְנְט תּוֹרָה מִיט דִי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּאוֹפֶן מְיוּחָד (ווָאס מִצַּד דֶעם זַיְינֶען זֵיי גֶעווָארְן תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה, כַּנַּ"ל), אִיז גֶעווָארְן דַוְקָא אִין דֶעם "סֵדֶר מִשְׁנָה" ווָאס הָאט זִיךְ אָנְגֶעהוֹיבְּן לְמָחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִיםטז, אָבֶּער נִיט פְרִיעֶר –

ווַיְיל דֶער טַעַם (אֵיזֶה שֶׁיִּהְיֶה) פוּן אָט דֶעם סֵדֶר (מִשְׁנָה בִּכְלַל, וּבִפְרַט) פוּן לֶערְנֶען בַּאזוּנְדֶער מִיט דִי בְּנֵי אַהֲרֹן – אִיז שַׁיָּיךְ בְּכָל תָּקְפּוֹ אוֹיךְ פַאר מָחֳרַת יוֹם הַכִּפּוּרִים; אוּן ווִי סְ'אִיז מוּכָח דָא גוּפָא, אַז שׁוֹין "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי" – בְּשִׁשִּׁי (שְׁבִיעִי) בְּסִיוָןיז – הָאט מֹשֶׁה גֶעלֶערְנְט בַּאזוּנְדֶער מִיט דִי בְּנֵי אַהֲרֹןיח (ווִיבַּאלְד אַז דֶעמָאלְט זַיְינֶען זֵיי גֶעווָארְן "תּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ"); אִיז בְּמֵילָא מִסְתַּבֵּר צוּ זָאגְן, אַז אוֹיךְ פַאר מַתַּן תּוֹרָהיט הָאט מֹשֶׁה מִיט זֵיי גֶעלֶערְנְט אוֹיפְן זֶעלְבְּן אוֹפֶן ווִי נָאכְדֶעם].

Rearing Spiritual Children


There also several details in the wording that Rashi uses that raise questions. Among them:


אוֹיךְ זַיְינֶען דָא כַּמָּה דִיּוּקִים אִין לְשׁוֹן רַשִׁ"י, וּמֵהֶם:

a) From Rashi’s wording in the first entry, “It is considered by Scripture as if he fathered him,” it is evident that the intent is not that Aharon’s sons actually became Moshe’s descendants. Instead, the wording implies that, as their teacher, Moshe is being given a reward – it is “considered as if he fathered them.” By contrast, in the second entry, Rashi says, “they became his descendants,” implying that Aharon’s sons actually became Moshe’s descendants.

א) פוּן לְשׁוֹן רַשִׁ"י אִין דֶעם עֶרְשְׁטְן דִבּוּר "מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ" אִיז מוּבָן, אַז דָאס מֵיינְט נִיט אַז זֵיי זַיְינֶען גֶעווָארְן זַיְינֶע תּוֹלְדוֹת, נָאר בְּלוֹיז אַן עִנְיָן פוּן שְׂכַר, דָאס ווֶערְט פַאררֶעכְנְט "כְּאִלּוּ יְלָדוֹ"; דַאקֶעגְן אִין צְווֵייטְן דִיבּוּר זָאגְט רַשִׁ"י: "נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ" (זֵיי זַיְינֶען גֶעווָארְן תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה)?

The questions multiply when viewing the Talmudic source for Rashi’s commentary,22 “Anyone who teaches another person’s son Torah is considered by Scripture as if he fathered him, as it is stated, ‘These are the descendants of Aharon and Moshe’…. Moshe taught [them Torah.] Therefore, they were called by his name.’ ” Rashi adds to the wording of the Talmud, saying not only that “they were called23 the descendants of Moshe,” but also “they became his descendants.”

דִי תְּמִיָּה אִיז נָאךְ גְרֶעסֶער: דֶער מָקוֹר פוּן דֶעם פִּירוּשׁ רַשִׁ"י אִיז אִין גְמָרָאכ, אוּן דָארְט אִיז דֶער לָשׁוֹן "כָּל הַמְלַמֵּד כו' מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה . . וּמֹשֶׁה לִמֵּד לְפִיכָךְ נִקְרְאוּ עַל שְׁמוֹ", אוּן רַשִׁ"י דָא אִיז מוֹסִיף אוֹיף לְשׁוֹן הַשַּׁ"ס, אוּן זָאגְט (נִיט נָאר "וְנִקְרְאוּכא תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה", נָאר) "נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ".

b) The lengthy wording used by Rashi, “He taught them what he learned from the mouth of the Almighty,” appears superfluous. Seemingly, Rashi should have used the same concise wording he used in the first entry, “He taught them the Torah.”24

ב) ווָאס אִיז דִי אֲרִיכוּת הַלָּשׁוֹן "(שֶׁלִּמְּדָן) מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה" – רַשִׁ"י הָאט גֶעדַארְפְט זָאגְן בְּקִיצּוּר (אוּן ווִי עֶר זָאגְט טַאקֶע אִין דֶעם עֶרְשְׁטְן דִיבּוּר) "שֶׁלִּמְּדָן תּוֹרָה"כב ?

Even if one would say that since the verse uses the phrase, “on the day G‑d spoke to Moshe,” Rashi sought to emphasize that Moshe taught them what G‑d told him, the wording is still problematic. Were that to be the intent, the following difficulty still remains: Why does Rashi deviate from both the wording and meaning of the verse and say, “what he learned,” not “what he heard”? And why does he say “from the mouth of the Almighty,” not “from the mouth of G‑d” or the like? Why does he refer to G‑d with this term?

אֲפִילוּ אִם תִּמְצֵי לוֹמַר, אַז ווַיְיל אִין פָּסוּק שְׁטֵייט דֶער לָשׁוֹן "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה", דֶערְפַאר אִיז (אוֹיךְ) רַשִׁ"י בְּהֶתְאֵם לְזֶה מַדְגִּישׁ אַז עֶר הָאט גֶעלֶערְנְט מִיט זֵיי דָאס ווָאס דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט אִים גֶעזָאגְט – אִיז נָאךְ אַלְץ נִיט גְלַאטִיק: אוֹיבּ אַזוֹי, פַארְווָאס אִיז רַשִׁ"י מְשַׁנֶּה פוּן לְשׁוֹן (וְתוֹכֶן) הַפָּסוּק, אוּן זָאגְט (א) "מַה שֶּׁלָּמַד" (נִיט – "מַה שֶּׁשָּׁמַע"), (ב) "מִפִּי הַגְּבוּרָה" (נִיט – "מִפִּי ה'" וְכַיּוֹצֵא בְזֶה)?

A Complete Metamorphosis


To explain all of the above: Rashi cannot remain content with the interpretation, “Anyone who teaches Torah to another person’s son is considered by Scripture as if he fathered him,” because the verse states, “These are the descendants of Aharon and Moshe.” If the verse had merely stated these are the descendants of Moshe, it could be explained that the verse is using the term “descendants” figuratively,25 i.e., that by teaching another person’s child the Torah, one is “considered by Scripture as if he fathered him.” To cite a parallel: On the phrase,26 “the souls he made in Charan,” Rashi comments that Avraham, “brought them under the wings of the Divine Presence… and is considered by Scripture as if he made them.” Similarly, later on,27 when – as in the verse at hand – speaking about Torah study, Rashi offers the interpretation, “ ‘You shall teach them to your children ’: This refers to students. Universally, we find that students are called sons.”


דֶער בִּיאוּר אִין דֶעם:

רַשִׁ"י קֶען זִיךְ נִיט בַּאנוּגֶענֶען מִיטְן פִּירוּשׁ "כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ", ווַיְיל אִין פָּסוּק שְׁטֵייט "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה":

ווֶען אִין פָּסוּק ווָאלְט גֶעשְׁטַאנֶען בְּלוֹיז "תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה", ווָאלְט מֶען גֶעקֶענְט זָאגְן, אַז דֶער פָּסוּק נוּצְט דֶעם ווָארְט "תּוֹלְדוֹת" אַלְס שֵׁם הַמּוּשְׁאָלכג, אַז דוּרְךְ דֶעם ווָאס "לִמְּדָן תּוֹרָה" אִיז "מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ"; עַל דֶּרֶךְ ווִי רַשִׁ"י הָאט שׁוֹין מְפָרֵשׁ גֶעווֶען אוֹיפְן פָּסוּקכד (בַּיי אַבְרָהָם'עֶן) "הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן – שֶׁהִכְנִיסָן תַּחַת כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה כו' וּמַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִלּוּ עֲשָׂאוּ(ם)"; אוּן עַל דֶּרֶךְ זֶה טַיְיטשְׁט רַשִׁ"י ווַיְיטֶערכה – בְּשַׁיְיכוּת צוּ לִימּוּד הַתּוֹרָה (ווִי אִין אוּנְזֶער פָּסוּק): "וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ, אֵלּוּ הַתַּלְמִידִים, מָצִינוּ בְּכָל מָקוֹם שֶׁהַתַּלְמִידִים קְרוּיִם בָּנִים".

However, that interpretation is not appropriate regarding the verse at hand, because it states, “These are the descendants of Aharon and Moshe,” mentioning the two in the same breath, implying that they are Moshe’s descendants to the same degree as they are Aharon’s descendants. That is difficult to understand: How can it be said that Aharon’s sons are Moshe’s descendants just like they are Aharon’s descendants, when in fact their entire existence came about because Aharon fathered them, while Moshe only studied Torah with them? Without minimizing how important that is, it cannot be said that Moshe brought about an entirely new state of being. Seemingly, all that can be said is that because Moshe taught them Torah, “Scripture considers it as if he fathered them.”

דָא שְׁטֵייט דָאךְ אָבֶּער "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה": דֶער פָּסוּק דֶערְמָאנְט זֵיי בַּחֲדָא מַחְתָּא, אַז "וְאֵלֶּה" זַיְינֶען תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה פּוּנְקְט ווִי זֵיי זַיְינֶען תּוֹלְדוֹת אַהֲרֹן – אִיז דָאס תָּמוּהַּ: ווִי קֶען מֶען צוּגְלַיְיכְן דָאס ווָאס זֵיי זַיְינֶען תּוֹלְדוֹת אַהֲרֹן – ווָאס זֵייעֶר מְצִיאוּת אִיז אַ תּוֹלָדָה פוּן אַהֲרֹן – צוּ דֶעם ווָאס זֵיי זַיְינֶען תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה צוּלִיבּ זַיְין לֶערְנֶען תּוֹרָה מִיט זֵיי, ווָאס מִיטְן גַאנְצְן עִילּוּי שֶׁבְּזֶה, אִיז עֶס אָבֶּער לִכְאוֹרָה נִיט קֵיין חִידּוּשׁ אִין זֵייעֶר עֶצֶם מְצִיאוּת (אוּן מֶען קֶען אוֹיף דֶעם זָאגְן בְּלוֹיז "מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ")?

For this reason, Rashi explains that the verse clarifies this point by adding the words, “on the day G‑d spoke to Moshe.” This verse emphasizes that the Torah Moshe taught Aharon’s sons was “what he learned from the mouth of the Almighty.” As such, this brought about a mighty act, i.e., Aharon’s sons “became his descendants.”28 The implication is that this study transformed and remade their entire existence in a spiritual sense to the extent that they became Moshe’s descendants, as will be explained.

לֶערְנְט רַשִׁ"י, אַז דָאס בַּאווָארְנְט דֶער פָּסוּק מִיט מוֹסִיף זַיְין דִי ווֶערְטֶער "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה": דָאס אִיז מַדְגִּישׁ אַז דִי תּוֹרָה ווָאס מֹשֶׁה הָאט גֶעלֶערְנְט מִיט דִי בְּנֵי אַהֲרֹן אִיז גֶעווֶען "מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה", אוּן דֶערְפַאר הָאט דֶער לִימּוּד אוֹיפְגֶעטָאן אַ גְבוּרָה, אַז "נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ"כו – עֶס אִיז גֶעווֶען אַזַא לִימּוּד ווָאס הָאט אִיבֶּערְגֶעמַאכְט זֵייעֶר עֶצֶם מְצִיאוּת (בְּרוּחְנִיּוּת), בִּיז זֵיי זַיְינֶען דֶערְמִיט גֶעווָארְן "תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה", כְּדִלְקַמָּן.

The Effect of Hearing G‑d’s Voice


As a preparation for the Giving of the Torah, G‑d instructed Moshe to tell the Jewish people,29 “Now, if you heed My voice and keep My covenant, you shall be a treasure for Me among all peoples…. You shall be for Me a kingdom of kohanim and a holy nation.”


אַלְס הַקְדָּמָה צוּ מַתַּן תּוֹרָה, הָאט דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער גֶעזָאגְט מֹשֶׁה'ן עֶר זָאל אִיבֶּערְגֶעבְּן אִידְן: "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקוֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִיוִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים גו' וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"כז.

The Giving of the Torah, and its acceptance by the Jewish people, brought about a fundamental change in the essential nature of their existence. Beforehand, they were like the other nations. As a result of the Giving of the Torah, they became a distinct and different entity – “a treasure among all peoples” and “a kingdom of kohanim and a holy nation.”

דָאס הֵייסְט, אַז מַתַּן תּוֹרָה (וְקַבָּלַת הַתּוֹרָה) הָאט אוֹיפְגֶעטָאן אַ שִׁינּוּי עִיקְרִי אִין דֶעם עֶצֶם מְצִיאוּת פוּן אִידְן: פְרִיעֶר זַיְינֶען זֵיי גֶעווֶען ווִי "כָּל הָעַמִּים", אוּן דוּרְךְ מַתַּן תּוֹרָה זַיְינֶען אִידְן גֶעווָארְן אַנְדֶערְשׁ, אוֹיסְגֶעטֵיילְט, "סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים" – אַ "מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ".

G‑d, therefore, revealed Himself to the Jewish people at the Giving of the Torah with might – there was “thunder… lightning… and the sound of the shofar.30 This brought about the change in the fundamental being of the Jewish people31 and, therefore, our Sages highlight the fact that the Jews heard the Ten Commandments “from the mouth of the Almighty.”32

דֶערְפַאר אִיז מַתַּן תּוֹרָה גֶעווֶען אִין אַן אוֹפֶן אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט זִיךְ בַּאווִיזְן צוּ אִידְן אוּן מִיט גְבוּרָה – "קוֹלוֹת . . לַפִּידִים . . קוֹל הַשּׁוֹפָר"כח – ווָאס דָאס הָאט גֶע'פּוֹעֵלְ'ט אַ שִׁינּוּי אִין דֶער מְצִיאוּת פוּן אִידְןכט. אוּן שְׁמִיעַת הַדִּבְּרוֹת אִיז גֶעווֶען "מִפִּי הַגְּבוּרָה"ל.

Since the Jews’ existence as a “treasure” is connected with the Giving of the Torah and dependent on their keeping G‑d’s covenant – the observance of the Torah33 – it is understood that the power of the Giving of the Torah to bring about a radical change in the very existence of the Jewish people is invested in the Torah itself.

אוּן ווִיבַּאלְד אַז דֶער "וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה גו'" אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט מַתַּן תּוֹרָה אוּן אָפְּהֶענְגִיק פוּן "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי" ("שְׁמִירַת הַתּוֹרָה"לא ) – אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז אָט דֶעם כֹּחַ (פוּן מַתַּן תּוֹרָה) צוּ קֶענֶען אוֹיפְטָאן אַ שִׁינּוּי הַמְּצִיאוּת אִין אִידְן, אִיז אַרַיְינְגֶעגֶעבְּן גֶעווָארְן אִין תּוֹרָה.

This is reflected in Rashi’s choice of wording mentioned above, that Moshe “taught them what he learned from the mouth of the Almighty.” Since the Torah that he taught specifically to Aharon’s sons was “what he learned from the mouth of the Almighty,” i.e., what Moshe himself heard and learned directly from G‑d, the Torah Moshe taught possessed in an open and evident manner34 the power and might of the Giving of the Torah,35 which has the potential to change the very existence of a Jew. Therefore,36 when Moshe taught Aharon’s sons, they became his descendants, because his teaching brought about their birth in a spiritual sense.

אוּן דָאס אִיז אוֹיךְ ווָאס רַשִׁ"י אִיז מְדַיֵּק – "שֶׁלִּמְּדָן מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה": הֱיוֹת אַז דִי "תּוֹרָה שֶׁלִּמְּדָן" (מִיט דִי בְּנֵי אַהֲרֹן בִּמְיוּחָד) אִיז גֶעווֶען "מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה" – מֹשֶׁה הָאט דָאס אַלֵיין גֶעהֶערְט אוּן גֶעלֶערְנְט פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן – הָאט זִי אִין זִיךְ גֶעהַאט בְּגָלוּילב דֶעם כֹּחַ הַ"גְּבוּרָה" פוּן מַתַּן תּוֹרָהלג (ווָאס בְּכֹחוֹ צוּ מְשַׁנֶּה זַיְין דִי מְצִיאוּת פוּן אַ אִידְן); אוּן דֶערְפַארלד "נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ", ווַיְיל זַיְין לִימּוּד הָאט אוֹיפְגֶעטָאן אַ "הוֹלָדָה" (רוּחְנִית).

Learning, Not Only Hearing


Based on the above – that “the descendants of Moshe” means not only that it is as if Moshe fathered Aharon’s sons, but that his relation to them was actually similar to that of Aharon himself and “they became his descendants,” just like they were Aharon’s descendants – it is possible understand the choice of words in the verse, “on the day G‑d spoke to Moshe” and not “from the day….”


עַל פִּי הַנַּ"ל – אַז "וְאֵלֶּה תּוֹלְדוֹת" . . (וּ)מֹשֶׁה" אִיז(נִיט נָאר אַן עִנְיָן פוּן "כְּאִלּוּ יְלָדוֹ", נָאר סְ'אִיז) בְּדוֹמֶה צוּ "תּוֹלְדוֹת אַהֲרֹן", בְּאוֹפֶן אַז "נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ" – ווֶעט מֶען אוֹיךְ פַארְשְׁטֵיין ווָאס דֶער פָּסוּק אִיז דָא מְדַיֵּק "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה" (נִיט – "מִיּוֹם גו'"):

When fathering a child in the physical sense, it cannot be said that a child’s conception is repeated several times; conception takes place at the very first moment. From that moment on, he merely grows and develops.

פּוּנְקְט ווִי בַּיי הוֹלָדָה גַשְׁמִית, אִיז דָאךְ נִיט שַׁיָּיךְ צוּ זָאגְן אַז דִי הוֹלָדָה אִיז אַ זַאךְ ווָאס חַזֶרְ'ט זִיךְ אִיבֶּער (מֶערֶערֶע מָאל) – דִי הוֹלָדָה טוּט זִיךְ אוֹיף אִין דֶער עֶרְשְׁטֶער רֶגַע, אוּן דֶערְנָאךְ קוּמְט פָאר בְּלוֹיז דֶער ווַאקְסֶען פוּנֶעם וְלַד מִקַּטְנוּת לְגַדְלוּת.

Similarly, when it comes to a spiritual conception, Aharon’s sons became Moshe’s descendants “on the day G‑d spoke to Moshe” – through the first teaching that Moshe communicated to them individually, sharing the Torah “he had learned from the mouth of the Almighty.” When Moshe taught them later, it did not make them “his descendants”; it did not bring about a new birth. By teaching them at that later time, he only received the merit of “anyone who teaches Torah to another person’s son is considered by Scripture as if he fathered him,” as will be explained in sec. 7 below.

אַזוֹי אִיז אוֹיךְ בַּיי "הוֹלָדָה" רוּחְנִית: דָאס ווָאס "נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ" הָאט זִיךְ אוֹיפְגֶעטָאן "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה" – מִיטְ'ן עֶרְשְׁטְן לִימּוּד ווָאס מֹשֶׁה הָאט גֶעלֶערְנְט (בַּאזוּנְדֶער) מִיט דִי בְּנֵי אַהֲרֹן דִי תּוֹרָה "שֶׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה"; דֶער שְׁפֶּעטֶערְדִיקֶער לִימּוּד הַתּוֹרָה (פוּן מֹשֶׁה מִיט דִי בְּנֵי אַהֲרֹן) אִיז גֶעווֶען נִיט בְּאוֹפֶן אַז דוּרְךְ דֶעם "נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ" (עֶס הָאט נָאר דִי מַעֲלָה פוּן "כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ", כְּדִלְקַמָּן סְעִיף ז).

However, the above explanation gives rise to the following question: At the Giving of the Torah, the Jewish people – including Aharon’s sons – heard the Ten Commandments from G‑d Himself, from the mouth of the Almighty. They heard all ten of the commandments, first as they were delivered all together in one utterance and, again afterwards, as the first two commandments, “I am G‑d, your Lord,” and “You shall not have any other gods” were spelled-out individually by G‑d.37 Thus, all Jews – including Aharon’s sons – were already conceived in a spiritual sense through hearing the commandments “from the mouth of the Almighty.” How then can it be said that Aharon’s sons became Moshe’s descendants as a result of Moshe afterwards conveying to them individually what he heard “from the mouth of the Almighty”? Seemingly, that had already been accomplished by G‑d Himself.

עַל פִּי זֶה ווֶערְט אָבֶּער נִיט פַארְשְׁטַאנְדִיק: בַּיי מַתַּן תּוֹרָה הָאבְּן דָאךְ אִידְן (וּבְנֵי אַהֲרֹן בִּכְלָלָם) גֶעהֶערְט פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן אַלֵיין, מִפִּי הַגְּבוּרָה, דִי עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת (ווִי זֵיי זַיְינֶען גֶעזָאגְט גֶעווָארְן בְּדִבּוּר אֶחָד, אוּן דֶערְנָאךְ – דִי צְווֵיי דִבְּרוֹת פוּן אָנֹכִי וְלֹא יִהְיֶה לְךָ)לה, הָאט זִיךְ דָאךְ שׁוֹין בַּיי אַלֶע אִידְן (וּבְנֵי אַהֲרֹן בִּכְלָלָם) אוֹיפְגֶעטָאן דִי "הוֹלָדָה" (רוּחְנִית) בַּיְים הֶערְן דִי דִבְּרוֹת "מִפִּי הַגְּבוּרָה" – הַיְינְט ווִי קֶען מֶען זָאגְן, אַז דִי בְּנֵי אַהֲרֹן זַיְינֶען גֶעווָארְן תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה דוּרְכְדֶעם ווָאס מֹשֶׁה הָאט דֶערְנָאךְ זֵיי אִיבֶּערְגֶעזָאגְט (בַּאזוּנְדֶער) ווָאס עֶר הָאט גֶעהֶערְט "מִפִּי הַגְּבוּרָה"?

Therefore, Rashi is precise in the wording he uses, stating, “He taught them what he had learned from the mouth of the Almighty.” In order to bring about the spiritual birth that comes about via the Torah, merely hearing38 words of Torah is not sufficient; those words must be learned. Thus, the fact that the Jews merely heard the Ten Commandments from G‑d Himself39 did not bring about their birth. Instead, for that to be achieved, the Torah had to be studied, i.e., accepted, understood, and internalized by the recipients.40 This is what Moshe achieved when he “taught them what he had learned41 from the mouth of the Almighty.” Moshe did not merely relate42 the last eight commandments to the Jews. Instead, he taught43 them all Ten Commandments, with all their laws and detailed requirements.44 Since he taught Aharon’s sons individually, they “became his descendants.”

דֶערְפַאר אִיז רַשִׁ"י מְדַיֵּק "שֶׁלִּמְּדָן מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה": כְּדֵי עֶס זָאל זִיךְ אוֹיפְטָאן דִי הוֹלָדָה (רוּחְנִית) שֶׁעַל יְדֵי תּוֹרָה אִיז נִיט גֶענוּג דֶער עִנְיָן פוּן "שְׁמִיעָה" (בְּעַלְמָא)לו – דָאס ווָאס דִי אִידְן הָאבְּן בְּלוֹיז גֶעהֶערְטלז דִי דִבְּרוֹת פוּן אוֹיבֶּערְשְׁטְן אַלֵיין – נָאר דִי תּוֹרָה מוּז נִלְמָד ווֶערְן, נִקְלָטלח ווֶערְן בַּיְים שׁוֹמֵעַ; אוּן דָאס הָאט מֹשֶׁה אוֹיפְגֶעטָאן דוּרְךְ דֶעם ווָאס "לִמְּדָן מַה שֶּׁלָּמַדלט מִפִּי הַגְּבוּרָה". מֹשֶׁה הָאט נִיט נָאר גֶערֶעדט דִי אַנְדֶערֶע ח' דִבְּרוֹת צוּ אִידְןמ, נָאר עֶר הָאט מִיט זֵיי גֶעלֶערְנְטמא דִי אַלֶע עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת (מִיט זֵייעֶרֶע הֲלָכוֹת וּפְרָטֵי דִינִים)מב ; אוּן ווִיבַּאלְד עֶר הָאט גֶעלֶערְנְט בַּאזוּנְדֶער מִיט דִי בְּנֵי אַהֲרֹן, דֶערִיבֶּער "נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ".

Going Beyond the Measure of the Law


Nevertheless, the above explanation still requires clarification: Were it to be said that because Moshe taught Torah to Aharon’s sons and, as a reward, Scripture considers it as if he fathered them, it would be possible to understand why Aharon’s sons are specifically referred to as Moshe’s descendants even though he taught the Torah to the entire Jewish people. The reason for this distinction is that – as mentioned previously (in sec. 1) – teaching Aharon’s sons individually went beyond the measure of the law and, therefore, was worthy of a unique reward.


אוֹיף דֶעם בִּיאוּר הַנַּ"ל קֶען מֶען לִכְאוֹרָה פְרֶעגְן:

ווֶען מְ'ווָאלְט גֶעזָאגְט אַז דֶערְפַאר ווָאס מֹשֶׁה הָאט גֶעלֶערְנְט תּוֹרָה מִיט דִי בְּנֵי אַהֲרֹן, אִיז "מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ", נָאר בְּתוֹר שְׂכַר, ווָאלְט מֶען גֶעקֶענְט פַארְשְׁטֵיין פַארְווָאס דַוְקָא דִי בְּנֵי אַהֲרֹן ווֶערְן אָנְגֶערוּפְן תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה – כָאטשׁ מֹשֶׁה הָאט גֶעלֶערְנְט תּוֹרָה מִיט אַלֶע אִידְן –

However, it was explained above, (in sections 3 and 5), that Aharon’s sons being considered as Moshe’s descendants was not merely a reward, but rather “they became his descendants” as a result of him “teaching them what he learned from the mouth of the Almighty,” and that brought about a new birth for them in a spiritual sense. Since this was a direct spiritual result of his teaching them, seemingly, there should be no difference whether he was obligated to do so, or he went beyond the measure of the law to do so. If so, what is the difference between Aharon’s sons and the entire Jewish people, whom Moshe also taught? Since Moshe taught the entire Jewish people “what he learned from the mouth of the Almighty,” seemingly, they all should have become “his descendants.”

ווַיְיל (ווִי גֶעבְּרַאכְט פְרִיעֶר), דַוְקָא דֶער לִימּוּד מִיט דִי בְּנֵי אַהֲרֹן אִיז גֶעווֶען אַן עִנְיָן פוּן לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, אוֹיף ווֶעלְכְן מֶען בַּאקוּמְט אַ שְׂכַר מְיוּחָד;

אָבֶּער לוֹיטְ'ן בִּיאוּר הַנַּ"ל, אַז דָאס אִיז (נִיט נָאר אַ שְׂכַר, נָאר) – "נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ", ווַיְיל דוּרְךְ דֶעם ווָאס "לִמְּדָן מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה" אִיז גֶעווָארְן אַ "הוֹלָדָה" (רוּחְנִית) – אִיז נִיט מוּבָן: אִין דֶעם אִיז דָאךְ לִכְאוֹרָה קֵיין נַפְקָא־מִינָּהּ נִיט, צִי מְ'אִיז מְחוּיָּב צוּ לֶערְנֶען מִיטְ'ן צְווֵייטְן, אָדֶער מֶען טוּט לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין; אוּן ווִיבַּאלְד אַז בְּפּוֹעֵל הָאט מֹשֶׁה גֶעלֶערְנְט "מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה" מִיט אַלֶע אִידְן, הָאבְּן דָאךְ אַלֶע אִידְן גֶעדַארְפְט ווֶערְן "נַעֲשׂוּ תּוֹלְדוֹת מֹשֶׁה".

In resolution: The reason that Torah study brings about a change and a new birth in the student who learns it is not because of the teacher, but rather because of the power of the Torah being studied. The power of the Almighty is invested in the Torah.

אִיז דִי הַסְבָּרָה בְּזֶה: דָאס ווָאס לִימּוּד הַתּוֹרָה פּוֹעֵלְ'ט אַ שִׁינּוּי וְ"הוֹלָדָה" אִין דֶעם אָדָם הַלּוֹמֵד, אִיז עֶס (נִיט מִצַּד דֶעם "מְלַמֵּד", נָאר) מִצַּד דֶער תּוֹרָה, ווָאס זִי פַארְמָאגְט דֶעם כֹּחַ "הַגְּבוּרָה".

Accordingly, even when a person teaches Torah to another person, teaching him “what he learned from the mouth of the Almighty” because of an obligation, in truth, this brings about a new spiritual birth for the student. However, that birth is not associated with the teacher, but rather with the Torah and, more specifically, with “the mouth of the Almighty,” He Who commanded that the Torah be taught and He Whose might can transform existence. To cite a parallel: G‑d refers to the plagues with which the Egyptians were afflicted as “My wonders”45 even though they were brought about by Moshe, for Moshe was merely acting according to G‑d’s command and as His agent. Therefore, the plagues are not attributed to him. Similarly, a teacher receives a reward for carrying out the commandment of the Almighty to teach the Torah to others. However, the fact that his instruction brought about new birth for them in a spiritual sense is not ascribed to him.46

אוּן דֶערִיבֶּער: ווֶען אֵיינֶער לֶערְנְט תּוֹרָה מִיט אַ צְווֵייטְן (בְּאוֹפֶן הַנַּ"ל, "מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה") מִצַּד הַחִיּוּב, אִיז הֵן אֱמֶת, אַז עֶס טוּט זִיךְ אוֹיף אַ הוֹלָדָה (בְּרוּחְנִיּוּת) בַּיְים תַּלְמִיד, אָבֶּער דִי "הוֹלָדָה" אִיז זִיךְ נִיט מִתְיַחֵס צוּם "מְלַמֵּד", נָאר צוּ דֶער תּוֹרָה אוּן "פִּי הַגְּבוּרָה" (דֶער מְצַוֶּה); עַל דֶּרֶךְ ווִי דִי מַכּוֹת מִצְרַיִם ווֶערְן אָנְגֶערוּפְןמג "אוֹתוֹתַי" (פוּן דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן), ווַיְיל מֹשֶׁה הָאט זֵיי גֶעטָאן עַל פִּי צִיוּוּי ה' וּבִשְׁלִיחוּתוֹ [אוּן דֶער מְלַמֵּד בַּאקוּמְט שְׂכַר פַאר מְקַיֵּים זַיְין מִצְוַת הַגְּבוּרָה, אָבֶּער נִיט פְּעוּלַּת "הוֹלָדָה"מד ];

It is only when one teaches the Torah to another person – not because he is obligated to do so by G‑d’s command or the agency with which He charged him – but when, on his own initiative, he teaches a student in a manner that goes beyond the measure of the law, that the student’s new “birth” is ascribed to him.

דַוְקָא ווֶען זַיְין לֶערְנֶען תּוֹרָה מִיטְן צְווֵייטְן אִיז (נִיט בְּמִדַּת וְשׁוּרַת הַדִּין דְּצִיוּוּי ה' וּשְׁלִיחוּתוֹ, נָאר סְ'אִיז) אִין אַן אוֹפֶן פוּן לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין, ווָאס עֶר טוּט מִדַּעַת עַצְמוֹ, דֶעמָאלְט אִיז דִי "הוֹלָדָה" זִיךְ מִתְיַחֵס צוּ אִים.

Not Only Past History


Clarification is still necessary. According to the above, it would appear that teaching a student in a manner that he “becomes his descendent” is no longer possible. It was possible:

a) only for Moshe; he alone learned from “the mouth of the Almighty,” and, therefore, his teaching Aharon’s sons had the potential to bring about a new spiritual birth within them; and

b) this took place only “on the day G‑d spoke to Moshe,” when he first began teaching “what he learned from the mouth of the Almighty” to Aharon’s sons.

How then can it be said that “anyone who teaches Torah to another person’s son is considered by Scripture as if he fathered him”?


מֶען דַארְף נָאךְ אָבֶּער פַארְשְׁטֵיין:

עַל פִּי הַנַּ"ל קוּמְט אוֹיס, אַז דֶער עִנְיָן פוּן "נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ" אִיז שַׁיָּיךְ (א) נָאר בַּיי מֹשֶׁה'ן, ווָאס עֶר הָאט אַלֵיין גֶעלֶערְנְט "מִפִּי הַגְּבוּרָה", וּבְמֵילָא הָאט זַיְין לֶערְנֶען מִיט בְּנֵי אַהֲרֹן גֶעהַאט דֶעם כֹּחַ אוֹיפְצוּטָאן אִין זֵיי אַ הוֹלָדָה (רוּחְנִית), אוּן (ב) נָאר "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה", ווֶען סְ'אִיז גֶעווֶען דִי הַתְחָלַת הַלִּימּוּד ("מַה שֶּׁלָּמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה") מִיט בְּנֵי אַהֲרֹן – אִיז נִיט מוּבָן: ווִי קֶען מֶען פוּן דֶעם אָפְּלֶערְנֶען, אַז "כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ"?

In explanation: Were one to say that by teaching Torah to another person, that person “becomes his descendent” is relevant only to Moshe, by adding his name to the verse, the Torah would merely be relating a story of past history – that it happened only once, i.e., it was only Moshe who achieved this effect by teaching Aharon’s sons.

אִיז דֶער בִּיאוּר בְּזֶה: אוֹיבּ מְ'זָאל זָאגְן אַז דֶער עִנְיָן פוּן "נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ" אִיז שַׁיָּיךְ בְּלוֹיז בַּיי מֹשֶׁה'ן, ווֶעט אוֹיסְקוּמֶען, אַז מִיט צוּלֵייגְן דֶעם ווָארְט "מֹשֶׁה" אִין דֶעם פָּסוּק אִיז דִי תּוֹרָה מְרַמֵּז נָאר אַ סִיפּוּר – אַן אֵיינְמָאלִיקֶער אוֹיפְטוּ אוּן ווָאס אִיז גֶעווֶען שַׁיָּיךְ בְּלוֹיז בַּיי מֹשֶׁה'ן;

However, according to a straightforward understanding of Scripture – whenever it is appropriate to do so – it is plausible to say that the story contains a directive and a lesson for all time. Thus, in several places,47 we find Rashi stating that the verse comes to teach a lesson and the like.

אִין פְּשׁוּטוֹ שֶׁל מִקְרָא אָבֶּער לֵייגְט זִיךְ צוּ זָאגְן – אוּן וואוּ מֶען קֶען נָאר דַארְף מֶען אַזוֹי מְפָרֵשׁ זַיְין – אַז תּוֹרָה אִיז אוֹיסְן אַ הוֹרָאָה וְלִימּוּד [ווִי רַשִׁ"י בְּרֶענְגְט בְּכַמָּה מְקוֹמוֹתמה אַז אַ פָּסוּק קוּמְט "לְלַמֵּד" (וְכַיּוֹצֵא בְזֶה)].

Therefore, Rashi interprets the verse under discussion in the same manner. Although in a complete sense the concept that a student will actually become the teacher’s spiritual descendent is relevant only to Moshe, who “learned from the mouth of the Almighty,” and only “on the day that G‑d spoke to Moshe,” nevertheless, it is possible to learn48 from this story that also “anyone who teaches Torah to another person’s son is considered by Scripture” – at least – “as if he fathered him.”

דֶערְפַאר לֶערְנְט אַזוֹי רַשִׁ"י אוֹיךְ בְּנִדּוֹן דִּידַן, אַז כָאטשׁ דֶער עִנְיָן פוּן "נַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַתּוֹלְדוֹת שֶׁלּוֹ" מַמָּשׁ, אִיז שַׁיָּיךְ נָאר בַּיי מֹשֶׁה'ן ווָאס "לָמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה" אוּן "בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה" – לֶערְנְט מֶען אָבֶּער דֶערְפוּן אָפּמה*, אַז אוֹיךְ "כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה (אִיז עַל כָּל פָּנִים) מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ":

Since, at all times, every Torah concept that a Jew teaches another person derives “from the mouth of the Almighty” – therefore, even though the teacher did not directly learn it “from the mouth of the Almighty” as Moshe did, and the person being taught is already a learned individual – the teacher receives a unique reward: he is considered as if he fathered him.

ווִיבַּאלְד אַז יֶעדֶער עִנְיָן פוּן תּוֹרָה, ווָאס יֶעדֶער אִיד לֶערְנְט מִיט "בֶּן חֲבֵירוֹ" צוּ יֶעדֶער צַיְיט, אִיז גֶעזָאגְט גֶעווָארְן "מִפִּי הַגְּבוּרָה" – כָאטשׁ אַז (א) דֶער "מְלַמֵּד" הָאט דָאס נִיט גֶעלֶערְנְט מִפִּי הַגְּבוּרָה, אוּן (ב) דֶער "בֶּן חֲבֵירוֹ" אִיז שׁוֹין אַ לַמְּדָן – בַּאקוּמְט דֶער "מְלַמֵּד" דֶעם שְׂכַר ווָאס עֶס ווֶערְט פַאררֶעכְנְט "כְּאִלּוּ יְלָדוֹ".

However, it is possible to say that Rashi’s precise choice of words – “another person’s son” and not simply “another person”49 – alludes to another point. Primarily, the concept that teaching another person the Torah is considered as if he fathered him does not apply when teaching an independent adult, but rather “another person’s son,” i.e., a child in his initial stages of study.50 Since the teacher begins that child’s Torah study, the teacher’s achievement is a new development, resembling to a certain degree the child’s spiritual birth.51

[אֲבָל יֵשׁ לוֹמַר, אַז בְּדִיּוּק לְשׁוֹנוֹ "כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ" (נִיט – "חֲבֵירוֹ"מו ) אִיז רַשִׁ"י מְרַמֵּז, אַז דֶער עִנְיָן פוּן "מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ" טוּט זִיךְ אוֹיף (בְּעִיקָר) ווֶען עֶס רֶעדט זִיךְ ווֶעגְן אַ לִימּוּד מִיט (נִיט אַן אוּמְאָפְּהֶענְגִיקֶען מֶענְטשׁ נָאר מִיט) "בֶּן חֲבֵירוֹ" – אַ קִינְד ווָאס הַאלְט בַּיי הַתְחָלַת הַלִּימּוּדמז ; אוּן ווִיבַּאלְד דֶער מְלַמֵּד מַאכְט דִי הַתְחָלָה (שֶׁל לִימּוּד הַתּוֹרָה) מִיט "בֶּן חֲבֵירוֹ", אִיז עֶס דֶערִיבֶּער אַן אוֹיפְטוּ, אַ חִידּוּשׁ, ווָאס אִיז בְּגֶדֶר פוּן "הוֹלָדָה" (רוּחְנִית)מז* ].

A Spiritual Birth for the Entire World


Tangentially, from the above, it is also possible to derive an explanation of the great importance of “relating a concept in the name of its author.” Our Sages52 highlight the great virtue of doing so, stating that “it brings redemption to the world.”


דֶערְפוּן קֶען מֶען אַרוֹיסְלֶערְנֶען, בְּדֶרֶךְ אַגַּב, אַ בִּיאוּר אִין דֶעם גּוֹדֶל הָעִנְיָן פוּן "אוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ" (בִּיז ווִי מַאֲמַר חַזַ"למח אַז דָאס אִיז "מֵבִיא גְאוּלָּה לָעוֹלָם"):

When a person relates a Torah teaching in the name of its author, he emphasizes that the Torah is a tradition passed on from teacher to student. Just as he received this teaching from his teacher, it is also likely that his teacher also received it from his teacher, in a chain of tradition extending back generation after generation until Moshe our teacher,53 who “learned [it] from the mouth of the Almighty.”

בְּשַׁעַת אֵיינֶער זָאגְט אִיבֶּער אַן עִנְיָן אִין תּוֹרָה "בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ", אִיז עֶר דֶערְמִיט מַדְגִּישׁ דֶעם עִנְיַן הַמְּסוֹרָה שֶׁבַּתּוֹרָה, ווִי עֶר הָאט דִי תּוֹרָה מְקַבֵּל גֶעווֶען מֵרַבּוֹ – וּמִזֶּה מִסְתַּבֵּר – דּוֹר אַחַר דּוֹר בִּיז מֹשֶׁה רַבֵּינוּמט, ווָאס מֹשֶׁה "לָמַד מִפִּי הַגְּבוּרָה";

Thus, by connecting the concept in Torah that he is teaching with Moshe as Moshe learned it “from the mouth of the Almighty,” he reveals the power of the Almighty in the Torah that he relates. With this power, he brings about spiritual birth for his students, as explained above.

אוּן דֶערְמִיט ווָאס עֶר פַארְבִּינְדט דֶעם עִנְיָן אִין תּוֹרָה ווָאס עֶר זָאגְט מִיט מֹשֶׁה ווִי עֶר הָאט עֶס גֶעלֶערְנְט מִפִּי הַגְּבוּרָה, אִיז עֶר מְגַלֶּה דֶעם כֹּחַ פוּן "פִּי הַגְּבוּרָה" אִין דֶער תּוֹרָה ווָאס עֶר זָאגְט, אוּן בְּכֹחַ זֶה פּוֹעֵלְ'ט עֶס דֶעם עִנְיַן "הַהוֹלָדָה" (כַּנַּ"ל) –

It is possible to make a further inference: It is for this reason that “he brings redemption to the world,” for redemption is identified with might and with birth, as explained in several sources.54

וְיֵשׁ לוֹמַר יְתֵרָה מִזֶּה – אַז דֶערְפַאר אִיז דָאס "מֵבִיא גְאוּלָּה לָעוֹלָם" – ווַיְיל גְאוּלָּה אִיז אַן עִנְיָן פוּן גְבוּרָה וְ"לֵידָה", כִּמְבוֹאָר בְּכַמָּה מְקוֹמוֹתנ.

An Actual Renewal


True, from a straightforward perspective, it cannot be said that whenever anyone teaches Torah to the son of another person he brings about his spiritual birth, as explained above. Nevertheless, since the Torah – which is the Torah of truth – states that he “is considered by Scripture as if he fathered him,” we can understand that this is not merely an external resemblance to an unrelated matter. Instead, from an inner perspective, the teacher has achieved something that bears a similarity55 to that of bringing about the student’s birth.56


אַף עַל פִּי אַז עַל דֶּרֶךְ הַפְּשַׁט קֶען מֶען נִיט זָאגְן אוֹיף "כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה" אַז עֶס ווֶערְט דוּרְךְ דֶעם אוֹיפְגֶעטָאן אַן עִנְיָן שֶׁל "הוֹלָדָה" מַמָּשׁ (כַּנַּ"ל) –

ווִיבַּאלְד אָבֶּער אַז תּוֹרַת אֱמֶת זָאגְט דֶערוֹיף אַז "מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ" אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז דָאס אִיז נִיט בְּלוֹיז אַ חִיצוֹנִית'דִיקֶער פַארְגְלַיְיךְ צוּ אַ צְווֵייטְן עִנְיָן, נָאר אַז (בִּפְנִימִיּוּת הָעִנְיָנִים) הָאט עֶר אוֹיפְגֶעטָאן אַ "מֵעֵין"נא פוּן (כְּאִלּוּ) – "יְלָדוֹ"נב.

To explain: Our Sages57 relate that the severe punishment mandated for a person who neglects Torah study is because “he scorned the word of G‑d… therefore, his soul shall surely be cut off,”58 i.e., that person’s life-force will be cut off, Heaven forbid. A Jew’s life-energy is associated with the Torah, for “it is our life.”59 When a Jew separates himself from the Torah, the outcome is the same as when fish are separated from the sea, their source of life.60

דֶער בִּיאוּר בְּזֶה: דֶער עוֹנֶשׁ אוֹיף בִּיטּוּל תּוֹרָה אִיז – "דְבַר ה' בָּזָה הִכָּרֵת תִּכָּרֵת"נג, אַן עִנְיָן פוּן הֵיפֶּךְ הַחַיּוּת רַחֲמָנָא לִצְלַן. ווָארוּם דֶער חַיּוּת פוּן אַ אִידְן אִיז פַארְבּוּנְדְן מִיט תּוֹרָה – "כִּי הֵם חַיֵּינוּ" – אוּן דֶערְפַאר, ווֶען אַ אִיד אִיז פּוֹרֵשׁ פוּן תּוֹרָה, אִיז דָאס ווִי דָגִים הַפּוֹרְשִׁים מִן הַיָּםנד.

This concept can be amplified through the teaching of the Baal Shem Tov61 that, at every moment, G‑d is renewing the existence and vitality of every created being. Accordingly, it follows that when a person studies the Torah and thus ensures that his soul will not be cut off, he is not merely preventing something negative – that the continued flow of life-energy to him will not be cut off – he is also bringing about a positive influence. Through his study, he causes G‑d to renew his vitality.

וְעַל פִּי תּוֹרַת הַבַּעַל שֵׁם טוֹבנה, אַז בְּכָל רֶגַע אִיז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער מְחַדֵּשׁ דֶעם קִיּוּם וְחַיּוּת פוּן יֶעדְן נִבְרָא, קוּמְט אוֹיס, אַז ווֶען אֵיינֶער לֶערְנְט תּוֹרָה אוּן בַּאווָארְנְט זִיךְ פוּן "הִכָּרֵת תִּכָּרֵת", אִיז דָאס נִיט נָאר אַן עִנְיָן שְׁלִילִי – אַז עֶר הָאט פַארְהִיט אַז בַּיי אִים זָאל נִיט נִפְסָק ווֶערְן זַיְין (הֶמְשֵׁךְ הַ)חַיּוּת, נָאר סְ'אִיז אַן עִנְיָן חִיּוּבִי: דוּרְךְ זַיְין לִימּוּד אִיז עֶר גוֹרֵם אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער זָאל מְחַדֵּשׁ זַיְין זַיְין קִיּוּם חַיּוּת.

Therefore, whoever “teaches Torah to another person’s son is considered by Scripture as if he fathered him.” Whenever one studies the Torah with another person, regardless of whom one studies with, one is connecting that other person with the source of his life. That is equivalent to fathering him, i.e., bringing about his birth. At this moment, he is causing G‑d to renew the existence of that other person.

אוּן דֶערְפַאר אִיז "כָּל הַמְלַמֵּד אֶת בֶּן חֲבֵירוֹ תּוֹרָה מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ יְלָדוֹ": בַּא יֶעדְן מָאל לֶערְנֶען, מִיט ווֶעמֶען עֶס זָאל נָאר זַיְין – ווָאס דֶערְמִיט פַארְבּינְדט מֶען "בֶּן חֲבֵירוֹ" מִיט מְקוֹר חַיּוּתוֹ – אִיז דָאס "כְּאִלּוּ יְלָדוֹ": עֶר הָאט אוֹיפְגֶעטָאן אַ הוֹלָדָה, ווַיְיל עֶר הָאט גוֹרֵם גֶעווֶען אַז דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער זָאל בְּרֶגַע זֶה מְחַדֵּשׁ זַיְין דֶעם קִיּוּם פוּן "בֶּן חֲבֵירוֹ".

Adapted from sichos delivered on Shabbos Parshas Bamidbar, 5728 (1968) and 5738 (1978)
Likkutei Sichos, Volume 23, P. 8ff.

(משיחות ש"פ במדבר תשכ״ח, תשל״ח)
לקוטי שיחות חלק כג במדבר ב