The Baal Shem Tov once taught his disciples that everything they see or hear should serve as a lesson in serving G‑d. On their way home after hearing this teaching, they saw a non-Jew carving a cross out of the ice on the river. They were astonished: What could this teach them in their Divine service?

They were so disturbed that they had to return to the Baal Shem Tov for an explanation. He told them, “Water is an analogy for the Torah.1 When the Torah is warm and studied with energy and vitality, its water is a source of life. But when it is cold and devoid of enthusiasm, it can turn into the direct opposite of G‑d’s will.”

In a similar vein, the Rebbe Rashab once said,2 “Only a very fine line separates spiritual frigidity from an actual denial of G‑d.3 It is written,4 ‘G‑d your L‑rd is a consuming fire.’ Divinity is a flaming fire. One’s Torah study and prayer ought to be inspired by an ardent heart.”

Parshas Tzav highlights this theme, teaching,5 “A constant fire shall be kept burning on the altar; it must not be extinguished.” The altar corresponds to a person’s heart.6 Our observance of the mitzvos and study of the Torah must be fired with excitement.

Man and G‑d share an interactive relationship. The fire we generate within our hearts elicits Divine fire, as our Sages imply in their teaching,7 “Even though fire would descend [on the altar] from Above, it is [still] a mitzvah to bring ordinary fire.” The energy we invest in our Divine service calls forth Divine energy that vitalizes every element of our lives.

Relating to Both Extremes


On8 the verse,9 “A constant fire shall be kept burning on the altar; it must not be extinguished,” the Talmud Yerushalmi comments,10 “ ‘Constant,’ even on Shabbos; ‘constant,’ even in a state of impurity.”


אוֹיפְן פָּסוּק אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה, זָאגְט דֶער יְרוּשַׁלְמִיא : "תָּמִיד אֲפִילוּ בְּשַׁבָּת, תָּמִיד אֲפִילוּ בְּטוּמְאָה".

As frequently mentioned, all the components and services carried out in the physical Sanctuary and later in the Beis HaMikdash also exist in the spiritual Sanctuary and in the Beis HaMikdash present within every Jew.

ווִי גֶערֶעדט שׁוֹין פִיל מָאל, זַיְינֶען אַלֶע עִנְיָנִים אוּן עֲבוֹדוֹת פוּן מִשְׁכָּן וּמִקְדָּשׁ הַגַּשְׁמִי, אוֹיךְ דָא אִין דֶעם מִשְׁכָּן וּמִקְדָּשׁ הָרוּחְנִי ווָאס גֶעפִינְט זִיךְ אִין יֶעדְן אִידְן.

The altar corresponds to a person’s heart.11 In the Sanctuary and the Beis HaMikdash, there was an outer altar12 and an inner altar;13 so, too, in our hearts there is an internal and an external dimension.14 The commandment, “A constant fire shall be kept burning on the altar” was given regarding the external altar. The spiritual implication of that mandate is that our hearts must be burning with visible flames of excitement regarding spiritual matters. The external dimensions of our hearts should be ablaze with G‑dliness.

מִזְבֵּחַ אִיז דִי הַארְץ פוּן מֶענְטשְׁן. אַזוֹי ווִי אִין מִזְבֵּחַ הַגַּשְׁמִי אִיז גֶעווֶען דֶער מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן וּמִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי, אַזוֹי אִיז אוֹיךְ אִין הַארְץ פַארַאן חִיצוֹנִיּוּת הַלֵּב אוּן פְּנִימִיּוּת הַלֵּבב. דֶער מִזְבֵּחַ אוֹיף ווֶעלְכְן עֶס אִיז דֶער צִוּוּי אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ, אִיז דָאס דֶער מִזְבֵּחַ הַחִיצוֹן. וּבְרוּחְנִיּוּת: עֶס דַארְף זַיְין אַ הִתְלַהֲבוּת בְּגָלוּי, אִין חִיצוֹנִיּוּת הַלֵּב – דִי הַארְץ זָאל בְּרֶענֶען צוּ אֱלֹקוּת.

This is true even on Shabbos, a day when we cease work and rest, removed from worldly matters. Accordingly, we are forbidden to engage in mundane activities on that day.15 The counterpart in our Divine service is an inward focus, an effort to comprehend and internalize Divine light, as implied by the commandment,16 “You shall call Shabbos ‘a delight.’ ”

These two spiritual motifs are interrelated: As a result of the G‑dly light that a person grasps, he withdraws from all mundane activities. One might think that since the person is absorbed in the comprehension of G‑dliness, he stands above emotional excitement, and the external dimensions of his heart need not be aflame. Yet the commandment, “it must not be extinguished,” is also addressed to such a person; his heart must burn with G‑dly fire, “even on Shabbos– even when he has attained such a lofty spiritual state.

שַׁבָּת אִיז דֶער עִנְיַן הַשְּׁבִיתָה, אָפְּגֶעטְרָאגְן פוּן ווֶעלְט. דֶערְפַאר זַיְינֶען דָאךְ דֶעמָאלְט אָסוּר עוּבְדִין דְּחוֹל. אִין עֲבוֹדָה פוּן נֶפֶשׁ הָאָדָם, מֵיינְט דָאס הַשָּׂגָה, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג, ווָאס מִצַּד דֶעם גִּילּוּי אוֹר ווָאס עֶר אִיז מַשִּׂיג, אִיז עֶר אָפְּגֶעטְרָאגְן פוּן אַלֶע עִנְיָנֵי הָעוֹלָם. קֶען עֶר דָאךְ מֵיינֶען, אַז ווִיבַּאלְד עֶר אִיז פַארְטָאן אִין הַשָּׂגָה, עֶר שְׁטֵייט הֶעכֶער פוּן הִתְרַגְּשׁוּת, דַארְף עֶר נִיט הָאבְּן דֶעם פַיְיעֶר. זָאגְט מֶען אִים, לֹא תִכְבֶּה אֲפִילוּ בְּשַׁבָּת.

At the other extreme, even a person who is estranged from G‑dliness should not think he no longer shares a connection with G‑d, Heaven forbid. He is told “ ‘it must not be extinguished,’ even in a state of impurity.” Do not look at anyone’s present situation; “it must not be extinguished” applies to all. Everyone has a responsibility to see to it that his passion and fire for G‑dliness is not extinguished. The “constant fire” of his personal altar must be continually fanned, for his G‑dly fire cannot be allowed to burn out.

Such efforts will lead to the positive expression of the charge, “it must not be extinguished;” as interpreted by the Maggid of Mezritch,17 “the not” – all negative matters – will be extinguished.

אִין צְווֵייטְן קָצֶה, דֶער ווָאס שְׁטֵייט ווַיְיט, עֶר מֵיינְט אַז עֶר הָאט שׁוֹין חַס וְשָׁלוֹם קֵיין שַׁיְיכוּת נִיט, זָאגְט מֶען אִים לֹא תִכְבֶּה אֲפִילוּ בְּטוּמְאָה, קוּק נִיט אוֹיף דַיְין מַצָּב אוּן – לֹא תִכְבֶּה, זָאלְסְט זֶען עֶס זָאל נִיט פַארְלָאשְׁן ווֶערְן. זָאלְסְט הַאלְטְן אִין אֵיין אוֹיפְבְּלָאזְן דֶעם "אֵשׁ תָּמִיד", דֶעם אֵשׁ אֱלֹקִי ווָאס גֶעפִינְט זִיךְ בַּיי דִיר עֶר זָאל נִיט פַארְלָאשְׁן ווֶערְן. אוּן דָאס ווֶעט בְּרֶענְגֶען דֶעם "לֹא תִכְבֶּה" לוֹיט ווִי עֶס טַיְיטשְׁט דֶער מֶעזְרִיטשֶׁער מַגִּיד נִשְׁמָתוֹ עֵדֶןג, אַז דֶער "לֹא" – דִי אַלֶע נִיט גוּטֶע עִנְיָנִים – "תִכְבֶּה", ווֶעלְן פַארְלָאשְׁן ווֶערְן.

Selections from Likkutei Sichos - Shemot (SIE)

Insights into the Weekly Parshah by the Lubavitcher Rebbe selected from the Likkutei Sichos series.

(משיחת פורים תשי"ד)

Fighting Frigidity


To further explain the interpretation suggested by the Maggid of Mezritch, “A constant fire” is necessary to extinguish “the not.” One must continually burn with excitement over the Torah and its mitzvos.


דֶער דָאזִיקֶער ווָארְט פוּן מַגִּיד לֶערְנְט אוּנְז, אַז בִּכְדֵי צוּ פַארְלֶעשְׁן דֶעם "לֹא", מוּז זַיְין אֵשׁ תָּמִיד, דֶער שְׁטֶענְדִיקֶער קָאךְ אִין תּוֹרָה וּמִצְוֹת.

It is not enough that in the past – even just a few moments before – one was excited about his observance of the Torah and its mitzvos. His excitement must be continuous. If he becomes cold for even one moment, “the not,” the negative factors surrounding him, may find their way in and ensnare him.

עֶס אִיז נִיט גֶענוּג ווָאס אַמָאל, אָדֶער אֲפִילוּ מִיט אֵיין ווַיְילֶע פְרִיעֶר, הָאט עֶר גֶעהַאט אַ קָאךְ אִין תּוֹרָה וּמִצְוֹת. דֶער קָאךְ דַארְף זַיְין שְׁטֶענְדִיק, ווָארוּם אוֹיבּ מֶען אִיז אֵיין ווַיְילֶע קַאלְט, קֶען זִיךְ אִין דֶער ווַיְילֶע אַרַיְינְכַאפְּן דֶער "לֹא".

This is also the reason for the mitzvah to recall daily the attack by Amalek.18 Remembering is necessary to to keep up one’s guardand prevent the frigidity of Amalek19 from taking control for even one moment. On the contrary, “A constant fire shall be kept burning on the altar; it must not be extinguished.”

ווָאס דָאס אִיז אוֹיךְ דֶער טַעַם אוֹיף מִצְוַת זְכִירָה מַעֲשֵׂה עֲמָלֵק בְּכָל יוֹם וָיוֹםד – מֶען דַארְף שְׁטֶענְדִיק גֶעדֶענְקֶען נִיט צוּ צוּלָאזְן, חַס וְשָׁלוֹם, דִי קְרִירוּת פוּן עֲמָלֵק'ן אֲפִילוּ אוֹיף אֵיין רֶגַע, ווִי עֶס שְׁטֵייט אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה.

Beyond the Reach of Man


There is another dimension involved in maintaining “a constant fire,” and that is that it prepares for fire that descends from Above. As our Sages say,20 “Even though fire would descend [on the altar] from Above, it is a mitzvah to bring ordinary fire.” The fire man brings from below is a preparation and an arousal from below to draw down the fire from Heaven.


נָאךְ אַן עִנְיָן אִיז דָא אִין דֶעם אֵשׁ תָּמִיד: עֶר אִיז אַ הֲכָנָה צוּם אֵשׁ שֶׁלְּמַעְלָה. ווִי דֶער מַאֲמַר רַזַ"לה, אַף עַל פִּי שֶׁאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט. דָאס הֵייסְט אַז דֶער אֵשׁ שֶׁלְּמַטָּה אִיז אַ הֲכָנָה וְאִתְעֲרוּתָא דִלְתַתָּא אוֹיף צוּ אַרָאפְּבְּרֶענְגֶען דֶעם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם.

When is it possible to draw down the fire from Heaven? When the fire from below is in a complete state. Then it elicits fire from Above.

ווֶען, אָבֶּער, בְּרֶענגְט עֶס דֶעם אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם, ווֶען דֶער אֵשׁ שֶׁלְּמַטָּה אִיז בִּשְׁלֵימוּת דַוְקָא, דַאן אִיז עֶס מַמְשִׁיךְ דֶעם אֵשׁ שֶׁלְּמַעְלָה.

We see this motif developed in the Torah readings of Parshiyos Tzav and Shemini, which describe the days of the Sanctuary’s dedication. The entire Sanctuary – all of its sacred utensils and the altar – had been completed. Moshe and Aharon were present and had already offered sacrifices. Nevertheless, the Divine Presence had yet to rest within the handiwork of the Jewish people. A remnant of the sin of the Golden Calf still existed within them and prevented the revelation of the Divine Presence. It was specifically on the eighth day, when the fire from below reached its complete and perfect state, that it extinguished the entire “not,” i.e., it entirely nullified the sin of the Golden Calf. Only then did “fire emerge from before G‑d”21 and the Divine Presence rest within their handiwork.22

מִיר זֶעעֶן דָאס אִין דִי הַיְינְטִיקֶע סֶדְרוֹת (צַו אוּן שְׁמִינִי). אִין דִי יְמֵי הַמִּלּוּאִים, ווֶען דֶער גַאנְצֶער מִשְׁכָּן מִיט זַיְינֶע כֵּלִים אוּן דֶער מִזְבֵּחַ זַיְינֶען שׁוֹין גֶעווֶען פַארְטִיק, עֶס זַיְינֶען גֶעווֶען מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וכו' אוּן מֶען הָאט שׁוֹין מַקְרִיב גֶעווֶען קָרְבָּנוֹת, פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן אִיז נָאךְ אַלְץ לֹא שָׁרְתָה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם, צוּלִיבּ דֶעם ווָאס עֶס אִיז נָאךְ אִיבֶּערְגֶעבְּלִיבְּן אַ רוֹשֶׁם פוּן חֵטְא הָעֵגֶל, נָאר בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי דַוְקָא, נָאךְ דֶעם ווִי עֶס אִיז פַארְטִיק גֶעווָארְן דֶער אֵשׁ שֶׁלְּמַטָּה, ווָאס הָאט פַארְלָאשְׁן דֶעם גַאנְצְן "לֹא", אוּן אִינְגַאנְצְן מְבַטֵּל גֶעווֶען דֶעם חֵטְא הָעֵגֶל, עֶרְשְׁט דַאן וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וגו', וְשָׁרְתָה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶםו.

What is the extraordinary quality of the fire from Above that requires a perfect state of Divine service and a fire from below?

ווָאס אִיז אַזוֹי דִי גֶעווַאלְדִיקֶע מַעֲלָה אִין אֵשׁ שֶׁלְּמַעְלָה ווָאס אוֹיף צוּ מַמְשִׁיךְ זַיְין דָאס, מוּז מֶען הָאבְּן דִי שְׁלֵימוּת הָעֲבוֹדָה פוּן אֵשׁ שֶׁלְּמַטָּה?

All created beings are limited. As such, their Divine service and the spiritual heights to which they can reach also have limits. In and of themselves, those achievements will not last forever. For them to last forever, they must draw down influence from Above, from Him Who is entirely unlimited.

נִבְרָאִים זַיְינֶען בַּאגְרֶענֶעצְטֶע, אוּן זֵייעֶר עֲבוֹדָה מִיט דִי עִנְיָנִים צוּ ווֶעלְכֶע זֵיי דֶערְגְרֵייכְן זַיְינֶען בַּאגְרֶענֶעצְטֶע, ווָאס מִצַּד עַצְמָם הָאבְּן זֵיי נִיט קֵיין קִיּוּם נִצְחִי. וּבִכְדֵי עֶס זָאל זַיְין אַ קִיּוּם נִצְחִי מוּז דֶערוֹיף זַיְין אַ הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה דַוְקָא, ווָאס עֶר יִתְבָּרֵךְ אִיז דָאךְ אִינְגַאנְצְן נִיט מוּגְבָּל.

Accordingly, we see that during the seven days of its dedication, the Sanctuary was erected and dismantled because it is impossible for created beings to fashion anything that exists independently or eternally. Only on the eighth day, when the Divine Presence rested within their handiwork and “fire emerged from before G‑d,” was the Sanctuary erected and not dismantled. That was when it was truly erected, i.e., endowed with eternal existence.

דֶערְפַאר זֶעט מֶען אַז בְּשִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וּפֵרְקוֹ. מִצַּד נִבְרָאִים קֶען נָאךְ קֵיין אֱמֶת'עֶר קִיּוּם נִיט זַיְין. בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי דַוְקָא, ווֶען עֶס אִיז גֶעווֶען הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה אוּן וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה', עֶרְשְׁט דַאן אִיז הוּקַם הַמִּשְׁכָּן וְלֹא פֵרְקוֹ, עֶס אִיז גֶעווֶען דִי אֱמֶת'עֶ הֲקָמָה, קִיּוּם נִצְחִי.

On this basis, it is possible to understand the distinction between the seven days of the Sanctuary’s dedication and the eighth day, and the concept that the fire from Above emerged specifically on the eighth day. As is well-known,23 the number seven is associated with the weekly cycle, i.e., it is related to the natural order of the worlds. By contrast, eight is above this cycle,24 relating to G‑dly light that transcends the worlds. This is identified with the fire from Above described previously.

אוּן מִיט דֶעם ווֶעט אוֹיךְ זַיְין פַארְשְׁטַאנְדִיק דֶער עִנְיָן פוּן שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּלּוּאִים וְיוֹם הַשְּׁמִינִי, ווָאס דֶער אֵשׁ שֶׁלְּמַעְלָה אִיז גֶעווֶען בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי דַוְקָא, ווָארוּם עֶס אִיז בַּאוואוּסְט אַז שִׁבְעָה זַיְינֶען דִי יְמֵי הַהֶקֵּף, דָאס הֵייסְט ווָאס גֶעהֶערְט צוּ עוֹלָמוֹת, אוּן שְׁמִינִי אִיז לְמַעְלָה מֵהַהֶקֵּףז, אוֹר שֶׁלְּמַעְלָה מֵהָעוֹלָמוֹת, וְהוּא עִנְיַן אֵשׁ שֶׁלְּמַעְלָה כַּנַּ"ל.

When the Finite Calls Forth the Infinite


Despite the fact that created beings cannot achieve eternality in and of themselves, nevertheless, as mentioned, the fire from Above is elicited through the perfection of man’s Divine service in generating a fire from below. In other words, when a created being does everything he can, even though his efforts are limited, G‑d grants him “fire from Above,” an unlimited light.


נִיט קוּקְנְדִיק, אָבֶּער, אוֹיף דֶעם ווָאס נִבְרָאִים אַלֵיין קֶענֶען צוּ נִצְחִיּוּת נִיט דֶערְגְרֵייכְן, פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן, ווִי גֶעזָאגְט פְרִיעֶר, אִיז הַמְשָׁכַת הָאֵשׁ שֶׁלְּמַעְלָה קוּמְט דוּרְךְ שְׁלֵימוּת הָעֲבוֹדָה פוּן אֵשׁ שֶׁלְּמַטָּה דַוְקָא. דָאס מֵיינְט, אַז בְּשַׁעַת אַ נִבְרָא טוּט אַלְץ ווָאס בִּיכָלְתּוֹ, הֲגַם דָאס אִיז בְּהַגְבָּלָה, גִיט אִים דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער דֶעם אֵשׁ שֶׁלְּמַעְלָה, בְּלִי גְבוּל.

This is alluded to as well in the word “constant” in the verse, “A constant fire shall be kept burning.” “Constant” reflects a lack of limitation, something not bound by time.

Since time is comprised of limited elements – every second, minute, hour, etc., is defined – it must itself have a limitation.25 Even so, although it is limited, the perfection of man’s Divine service generates a fire from below that elicits an unlimited response from Above, an eternal quality. Moreover, that eternal quality is also drawn down within time, and time itself is endowed with an eternal dimension; the light burns constantly.

אוּן דָאס אִיז אוֹיךְ מְרוּמָּז אִין דֶעם ווָארְט "תָּמִיד" ווָאס אִין פָּסוּק, אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד גו': תָּמִיד מֵיינְט בְּלִי גְבוּל, לְמַעְלָה מֵהַזְּמַן. זְמַן מִצַּד עַצְמוֹ, ווִיבַּאלְד עֶר אִיז צוּנוֹיפְגֶעשְׁטֶעלְט פוּן חֲלָקִים מוּגְבָּלִים, מוּז עֶר הָאבְּן אַ הַגְבָּלָהח. אוּן פוּנְדֶעסְטְווֶעגְן דוּרְךְ שְׁלֵימוּת הָעֲבוֹדָה פוּן אֵשׁ שֶׁלְּמַטָּה, אִיז מֶען מַמְשִׁיךְ דֶעם בְּלִי גְבוּל שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַזְּמַן, אוּן נָאךְ מֶער, אַז דָאס ווֶערְט נִמְשָׁךְ אוֹיךְ אִין זְמַן, אַז דֶער זְמַן אַלֵיין ווֶערְט אַ נִצְחִי, תָּמִיד.

In our terms, this means that, within nature, we can see unlimited success and attainments that transcend the bounds of nature.

אִין עוֹלָם אִיז דָאס, אַז אִין טֶבַע אִיז דָא דִי הַצְלָחָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַטֶּבַע.

Putting It into Practice


The above concepts serve as a lesson regarding our conduct. Every Jew is a Sanctuary for G‑d, as it is written,26 “They shall make a Sanctuary for Me and I will dwell among them” – meaning, within each and every Jew.27 Nevertheless, it is not enough that one is a Sanctuary, “a constant fire [must] be kept burning.” If the fire – the warmth and the vitality – is lacking, the Sanctuary is incomplete. Even though the person studies the Torah, fulfills the mitzvos, and carries out all the spiritual counterparts of the service in the Sanctuary, if he does so without energy, the Divine Presence will be lacking in his efforts. So great is that lack that it is possible for him to remain tainted by a trace of the sin of the Golden Calf.


דִי נְקוּדַּת הַהוֹרָאָה פוּן דֶעם אוֹיבְּנְגֶעזָאגְטְן:

יֶעדֶער אִיד אִיז דָאךְ אַ מִשְׁכָּן וּמִקְדָּשׁ אֵלָיו יִתְבָּרֵךְ, אַזוֹי ווִי עֶס שְׁטֵייט, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם, בְּתוֹךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל, דַארְף מֶען ווִיסְן אַז כָּל זְמַן עֶס פֶעלְט אִין דֶעם "אֵשׁ" – דִי חֲמִימוּת וְחַיּוּת, אִיז הֲגַם עֶר לֶערְנְט תּוֹרָה, עֶר אִיז מְקַיֵּים מִצְוֹת אוּן הָאט אַלֶע עִנְיָנִים שֶׁהָיוּ בַּמִּשְׁכָּן, ווִיבַּאלְד עֶס אִיז אָבֶּער אָן חַיּוּת, פֶעלְט בַּיי אִים הַשְׁרָאַת הַשְּׁכִינָה, בִּיז עֶס אִיז רֶעכְט, עֶס זָאל בַּיי אִים זַיְין אַ רוֹשֶׁם פוּן חֵטְא הָעֵגֶל.

The Torah and its mitzvos must be carried out with excitement and vitality. This applies in each of the three areas: Torah study, Divine service, and acts of kindness.

תּוֹרָה וּמִצְוֹת דַארְפְן זַיְין מִיט אַ קָאךְ אוּן אַ לֶעבֶּעדִיקַיְיט, אִין אַלֶע דְרַיי קַוִּין תּוֹרָה, עֲבוֹדָה אוּן גְּמִילוּת חֲסָדִים.

With regard to Torah study: It is not sufficient for a person to fulfill his obligation by studying “one chapter in the morning and one chapter in the evening”28 and then for the remainder of the day to remain indifferent to Torah study. Nor may the Torah be studied in a muted tone, without the person feeling any connection to his studies. Instead, he must fulfill the commandment which requires that the words of the Torah “shall not depart from your mouth”29 – meaning, he should feel a constant connection to Torah study and it should be the focus of his day.30 Moreover, the Torah he studies should be interwoven with his entire being, all his 248 limbs,31 as implied by the verse,32 “All my bones will declare it.” To accomplish this, one must study with vitality.

תּוֹרָה: מֶען דַארְף נִיט יוֹצֵא זַיְין מִיט פֶּרֶק אֶחָד שַׁחֲרִית וּפֶּרֶק אֶחָד עַרְבִית, אוּן צוּם גַאנְצְן מֵעֵת לְעֵת הָאט עֶס קֵיין שַׁיְיכוּת נִיט. עֶס טָאר נִיט זַיְין בִּלְחִישׁוּ אוּן צוּ אִים אִינְגַאנְצְן הָאט עֶס קֵיין שַׁיְיכוּת נִיט. עֶס מוּז זַיְין לֹא יָמוּשׁ גו' אוּן עֶס מוּז זַיְין עֲרוּכָה בְּכָל רְמַ"ח אֵבָרִים, כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָהט. עֶס מוּז זַיְין מִיט אַ חַיּוּת.

With regard to the Divine service of prayer: One should not view prayer “as a fixed obligation, but as a request for mercy and a supplication before the Omnipresent.”33 When a person prays in such a manner, his prayer will be energized.

עֲבוֹדָה: תְּפִלָּה, ווָאס דָאס אִיז קַו הָעֲבוֹדָה, דַארְף זַיְין נִיט קֶבַע, נָאר רַחֲמִים וְתַחֲנוּנִים לִפְנֵי הַמָּקוֹםי, מִיט אַ הֶרְגֵּשׁ פוּן חַיּוּת.

With regard to acts of kindness, which can be seen as a general category including all the mitzvos: One’s approach should not be merely to fulfill this obligation, but rather to fulfill the mitzvos behiddur, meticulously and in the most beautiful manner possible. This results from the vitality with which one performs the mitzvah.

גְּמִילוּת חֲסָדִים: מִצְוֹת, ווָאס בִּכְלָלוּת זַיְינֶען זֵיי אִין קַו הַגְּמִילַת חֲסָדִים, דַארְפְן נִיט זַיְין נָאר פוּן יוֹצֵא ווֶעגְן. מִצְוֹת דַארְף מֶען מְקַיֵּים זַיְין בְּהִידּוּר, ווָאס דֶער הִידּוּר קוּמְט מִצַּד הַחַיּוּת ווָאס עֶר הָאט אִין קִיּוּם הַמִּצְוָה.

Torah study, the Divine service of prayer, and the observance of all mitzvos in this manner generate perfection in the fire from below, which in turn elicits the fire from Above. The Divine Presence rests within the person’s Torah study and Divine service and, indeed, within everything he does, even his material activities.

אוּן דוּרְךְ דֶער שְׁלֵימוּת פוּן אֵשׁ שֶׁלְּמַטָּה, ווֶערְט נִמְשָׁךְ דֶער אֵשׁ מִלְמַעְלָה, הַשְּׁכִינָה שׁוֹרָה בְּתוֹרָתוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ בִּיז אוֹיךְ בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדָיו, גַּם בְּעִנְיָנָיו הַגַּשְׁמִיִּים.

As explained previously, all of the above draws down G‑d’s infinite light within the limitations of our material world. In a personal sense, this means that even in the garments of nature it is possible to see Divine blessing and achieve success that is above the natural order.

אוּן ווִי גֶעזָאגְט פְרִיעֶר – עֶס ווֶערְט אוֹיפְגֶעטָאן הַמְשָׁכַת בְּלִי גְבוּל אִין גְבוּל, אַז אוֹיךְ אִין לְבוּשֵׁי הַטֶּבַע זֶעט מֶען בִּרְכַּת הֲוָיָ' וְהַצְלָחָה שֶׁלְּמַעְלָה מֵהַטֶּבַע.

Likkutei Sichos, Volume 1, p. 217ff.
Adapted from sichos delivered on Purim, 5714 [1954], and Shabbos Parshas Tzav, 5717 [1957]

(משיחת ש״פ צו תשי״ז)
לקוטי שיחות חלק א צו