Introduction

To the world at large, the Rebbe is known primarily for his leadership of the Chabad Lubavitch community, the guidance he gave the Jewish people as a whole, and his insights into Divine service. Nevertheless, he also had a unique and distinctive approach to Talmudic study. Adopting and developing the method to Talmudic study pioneered by the Gaon Rav Yosef Rosen of Rogatchov, the Rebbe would show how a Sage’s position regarding subjects that apparently share no connection stem from a single fundamental idea.

On one hand, the approach of seeing a Sage’s positions as interrelated is an established Talmudic practice. In hundreds of instances throughout the Talmud, the Sages explain that a particular Sage is following a pre-existing line of thought; his stance can be understood litaamei or lisheetaso, i.e., according to a position he stated in a different context. For example, Sanhedrin 25a explains that although a person who accepts a loan at interest is disqualified as a witness, in an actual judgment, Rava accepted the testimony of a person who testified that another individual lent him money at interest and therefore1 disqualified the lender from serving as as a judge. In explanation of that apparent contradiction, the Talmud states thatRava follows his existing line of reasoning,” for he rules that “a person cannot incriminate himself.” Consequently, the part of the testimony that relates to the witness’s own status is not accepted, while the part that relates to the other person’s status is accepted.

Most of the instances cited by the Talmud are of such nature, i.e., the connection between the Sages’ different positions is specific and related to a given law or principle. However, in later generations, we find Torah scholars who expanded upon this approach, explaining how a Sage’s position on seemingly unrelated issues shares a common denominator. By analyzing the subjects abstractly, they were able to identify a shared foundation for different laws.

The Rebbe adopted this line of analysis and would frequently follow it when conducting a siyum (the conclusion of a Talmudic tractate) or analyzing a particular passage or halachah.The sichah that follows serves as a classic example of the Rebbe’s application of this approach. In it, he discusses several differences of opinion between the Schools of Shammai and Hillel, finding a common thread that connects their rulings, despite the fact that they deal with seemingly unrelated subjects in very different areas of Jewish law and practice.

The Rebbe explains that when a decision involves deciding whether the potential (the bekoach) or its actual expression (the bepoel)is most important, the School of Shammai gives prominence to the potential, while the School of Hillel focuses on the actual expression. Among the issues the Rebbe uses to illustrate this difference in approach are the following:

a) When is an interruption made in the recitation of Hallel at the Seder?2

b) When is honey emerging from honeycombs considered as a liquid regarding the laws of ritual impurity?3

c) When is the new year of the trees celebrated, on the first or the fifteenth of Shvat?4

d) How many Chanukah lights should be kindled on each night of the holiday?5

e) Until when may the Shema be recited at night?6

In all of these instances, the Rebbe explains how the ruling each school gives conforms to their general approach. He also shows a tzrichusa, a rationale, explaining why it is necessary to state the principle in each one of the above instances despite the fact that they are all motivated by the same logic.

In addition to these particular examples, the Rebbe focuses on the difference of opinion between these two schools that serves as the foundation from which stem their differences of opinion regarding whether primacy is given to bekoach (the potential, stressed by the School of Shammai)or bepoel (the actual, stressed by the School of Hillel)throughout Torah Law. Following the logic of bekoach, the School of Shammai maintains that the heavens were created first and the earth afterwards, while the School of Hillel, following the logic of bepoel, maintains that the earth was created first and then the heavens.7

When speaking of “first” in this instance, the point is not chronological as much as first in prominence — what is most important and fundamental. Both the heavens and the earth are necessary to consummate G‑d’s intent in creation. The School of Shammai maintains that the ultimate intent of the earth’s creation was that it be upward-oriented and ascend to the higher realms (the heavens). Therefore, the School of Shammai maintains that “the heavens were created first.” From this perspective, the potential is not merely a vehicle to bring about the actual; on the contrary, it is potential (the bekoach)that possesses fundamental importance. The actual (the bepoel)is merely the testing ground through which the potential (bekoach)can be revealed and validated. Therefore, the School of Shammai gives primacy to the potential, seeing it as a defining factor.

By contrast, the School of Hillel views G‑d’s intent as vested primarily in this earth. The purpose of the higher realms is merely that their potential be drawn down and revealed on the lower plane. For this reason, the School of Hillel maintains that the earth was created first and the fundamental advantage is therefore found in the actual. The potential is significant only because it brings about actual expression. Accordingly, the School of Hillel sees the potential as the preeminent factor and rules accordingly in all halachic issues.

When Did the Jews Leave Egypt?

1. This week’s Torah reading relates that the Exodus from Egypt took place b’etzem hayom hazeh, “on that selfsame day.”8Our Sages9 define that phrase as meaning “at midday.” True, the Torah also states,10 “It is a night of anticipation… to take them out of the land of Egypt,” and the Book of Devarim11speaks of “G‑d, your L‑rd, tak[ing] you out of Egypt at night,” which implies that the redemption already took place on the previous night. Nevertheless, our Sages12 interpret the latter verses as referring not to the time the Jews actually left Egypt, but to when Pharaoh granted the Jews permission to leave Egypt, i.e., at night. As related in this week’s Torah reading,13Pharaoh “called to Moshe and Aharon at night and said, ‘Arise and depart from among my nation….’ ” However, the Jews did not actually leave Egypt until the following day.

א

ווֶעגְן דֶעם זְמַן פוּן יְצִיאַת מִצְרַיִם, שְׁטֵייט אִין דֶער הַיְינְטִיקֶער סֶדְרָה93 אַז דָאס אִיז גֶעווֶען "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", ווָאס דָאס מֵיינְט: "בַּחֲצִי הַיּוֹם"94. אוּן דָאס ווָאס עֶס שְׁטֵייט "לֵיל שִׁמּוּרִים גו' לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם"95 – אוּן אוֹיךְ אִין חוּמָשׁ דְּבָרִים96 שְׁטֵייט "הוֹצִיאֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ מִמִּצְרַיִם לָיְלָה" – גֵייט עֶס אוֹיף דֶעם ווָאס פַּרְעֹה הָאט זֵיי גֶעגֶעבְּן רְשׁוּת אַרוֹיסְצוּגֵיין פוּן מִצְרַיִם97, אַז דָאס אִיז גֶעווֶען בַּיְינַאכְט, אוּן ווִי עֶס ווֶערְט דֶערְצֵיילְט אִין הַיְינְטִיקֶער סֶדְרָה98 "וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי גו’ ”. דִי יְצִיאָה בְּפּוֹעֵל אָבֶּער – אִיז גֶעווֶען עֶרְשְׁט בַּיְיטָאג.

Moreover, not only did they actually leave during the day, they were not permitted to leave Egypt at night, for Moshe had commanded them that on that night,14 “No man shall leave the entrance of his home until the morning.”

אוּן נָאךְ מֶער: נִיט נָאר ווָאס בְּפּוֹעֵל זַיְינֶען זֵיי אַרוֹיס פוּן מִצְרַיִם בַּיְיטָאג, נָאר זֵיי הָאבְּן בַּיְינַאכט נִיט גֶעטָארְט אַרוֹיסְגֵיין מִמִּצְרַיִם – ווַיְיל מֹשֶׁה הָאט זֵיי אָנְגֶעזָאגְט "לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר"99.

Accordingly, there are two times associated with the Exodus from Egypt: The time the Jews actually left – midday on the fifteenth of Nissan, b’etzem hayom hazeh – and the time when they were granted permission by Pharaoh to leave, i.e., on the preceding night. On this basis, it is possible to clarify a difference of opinion between the School of Shammai and the School of Hillel, as will be explained.

עַל פִּי זֶה, אַז אִין יְצִיאַת מִצְרַיִם זַיְינֶען פַארַאן צְווֵיי זְמַנִּים – דִי יְצִיאָה בְּפּוֹעֵל "בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה", אוּן דִי נְתִינַת רְשׁוּת דֶערוֹיף בַּלַּיְלָה – הָאט מֶען לִכְאוֹרָה גֶעקֶענְט מְבַאֵר זַיְין אַ פְּלוּגְתָּא צְווִישְׁן בֵּית שַׁמַּאי אוּן בֵּית הִלֵּל, כְּדִלְהַלָּן.

Until When Is Hallel Recited at the Seder?

2. The Mishnah15discusses the recitation of Hallel during the Sederon Pesach night in the Talmudic era. In that time – as at present – that recitation was divided into parts. Some psalms were recited before partaking of the Pesach sacrifice and the remainder afterwards. The Mishnah asks: “Until which point is Hallel recited [before partaking of the sacrifice]?” The School of Shammai maintains that one recites only the first psalm,16 until the words, “a joyful mother of children.” The School of Hillel, by contrast, maintains that one should also recite the second psalm,17 which begins “When Israel left Egypt,” until the conclusion of that psalm, “the flint into a wellspring of water.”

ב

אִין דֶעם עִנְיָן פוּן אֲמִירַת הַלֵּל בְּלֵיל הַפֶּסַח (פַאר אֲכִילַת פֶּסַח), זָאגְט דִי מִשְׁנָה100 "עַד הֵיכָן הוּא אוֹמֵר", בִּיז ווַאנֶען זָאגְט מֶען הַלֵּל, צִי נָאר בִּיז "אֵם הַבָּנִים שְׂמֵחָה" – ווָאס אַזוֹי אִיז דַּעַת בֵּית שַׁמַּאי; אָדֶער מֶען זָאגְט אוֹיךְ "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" בִּיז "חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם" – אוּן אַזוֹי הַאלְטְן בֵּית הִלֵּל.

The Talmud Yerushalmi18explains the reason why the School of Shammai maintains that the second psalm should not be recited before partaking of the Pesach sacrifice by asking a rhetorical question, “Did the Jews leave Egypt [at that time] so that one should recall the Exodus from Egypt then?” Accordingly, the School of Shammai suggests that the second psalm should be recited after the Seder meal when, in the Talmudic era, the Pesach sacrifice would be eaten.

The School of Hillel, however, counters, “Even if one would wait until the rooster crows,19 he would not yet reach halfway until the time of the redemption.” Therefore, one should recite “When Israel left Egypt” immediately after the first psalm of Hallel, before partaking of the Pesach sacrifice, because “since one began [the observance of] the mitzvah, he is instructed to complete it.”

שְׁטֵייט אִין יְרוּשַׁלְמִי101, אַז דֶער טַעַם פוּן בֵּית שַׁמַּאי אִיז "וְכִי יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם שֶׁהוּא מַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם". בֵּית הִלֵּל הַאלְטְן אָבֶּער: ווִיבַּאלְד אַז אֲפִילוּ "מַמְתִּין עַד קְרוֹת הַגֶּבֶר עֲדַיִין לֹא הִגִּיעוּ לַחֲצִי גְאוּלָּה", זָאגְט מֶען דֶערִיבֶּער "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" גְלַיְיךְ נָאכְן עֶרְשְׁטְן קַאפִּיטְל פוּן הַלֵּל (פַאר אֲכִילַת הַפֶּסַח), ווַיְיל – "מִכֵּיוָן שֶׁהִתְחִיל בַּמִּצְוָה אוֹמֵר לוֹ מָרֵק".

On the surface, clarification is required as to why the School of Shammai maintains that the psalm beginning “When Israel left Egypt” should be recited after partaking of the Pesach sacrifice when, even then, the time of the redemption had yet to arrive (as the School of Hillel states).

וְלִכְאוֹרָה, ווָאס אִיז טַאקֶע דֶער טַעַם פוּן בֵּית שַׁמַּאי צוּ זָאגְן "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם" נָאכְן אֲכִילַת הַפֶּסַח – אוֹיךְ דֶעמָאלְט אִיז דָאךְ נָאךְ פַאר דֶעם זְמַן הַגְּאוּלָּה (וּכְקוּשְׁיַת בֵּית הִלֵּל)?

This difficulty can be resolved based on the discussion above. Since permission to leave Egypt is also considered by the Torah4 as “G‑d… tak[ing] you out of Egypt,” and Pharaoh’s permission20 was granted immediately after midnight, the School of Shammai maintains that “When Israel left Egypt” should be recited after partaking of the Pesach sacrifice. Their rationale is that after partaking of the Pesach sacrifice21 – and the time for partaking of the Pesach sacrifice extends until midnight,22 the time when permission to leave Egypt, which is considered as the Jews’ departure, was granted – it is appropriate to recite that psalm at that time.

קֶען מֶען עֶס מַסְבִּיר זַיְין (עַל פִּי הַנַּ"ל), אַז הֱיוֹת ווִי אוֹיךְ דִי נְתִינַת רְשׁוּת צוּ אַרוֹיסְגֵיין פוּן מִצְרַיִם רוּפְט אָן דֶער פָּסוּק "בְּהוֹצִיאֲךָ גו' מִמִּצְרַיִם", אוּן דָאס102 אִיז דָאךְ גֶעווֶען (גְלַיְיךְ) נָאךְ חֲצוֹת לַיְלָה – דֶערִיבֶּער הַאלְטְן בֵּית שַׁמַּאי אַז מֶען דַארְף זָאגְן "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם" לְאַחֲרֵי אֲכִילַת הַפֶּסַח ווָאס103 זְמַנּוֹ (שֶׁל הַפֶּסַח) אִיז בִּיז חֲצוֹת104 (דֶער זְמַן פוּן נְתִינַת רְשׁוּת, ווָאס אוֹיךְ זִי ווֶערְט גֶערוּפְן "יְצִיאָה").

It is, however, difficult to say that this is in fact the rationale of the School of Shammai, for if so, they should have said that one should refrain from reciting that psalm until after the time permission to leave Egypt was granted, i.e., midnight (and not until after concluding the consumption of the Pesach sacrifice, which can also be before midnight). Why do they maintain that this psalm should be recited directly after partaking of the Pesach sacrifice, even before midnight?23

סְ'אִיז אָבֶּער שְׁווֶער אַזוֹי אַיְינְצוּלֶערְנֶען בְּדַעַת בֵּית שַׁמַּאי. ווָארוּם לְפִי זֶה הָאבְּן זֵיי גֶעדַארְפְט הַאלְטְן, אַז מֶען זָאל ווַארְטְן מִיטְן זָאגְן דֶעם קַאפִּיטְל בִּיז נָאךְ חֲצוֹת (נִיט נָאר נָאכְן זְמַן פוּן אֲכִילַת הַפֶּסַח ווָאס קֶען זִיךְ עֶנְדִיקְן אוֹיךְ פַאר חֲצוֹת). פַארְווָאס הַאלְטְן זֵיי אַז מֶען זָאגְט עֶס בַּאלְד נָאכְן אֲכִילַת הַפֶּסַח – אוֹיךְ פַאר חֲצוֹת105?

Is the Emphasis on Potential or Actuality?

3. The above points can be clarified by first explaining that in several instances where there is a difference of opinion between the School of Shammai and the School of Hillel, the divergence in their views stems from the same premise. The School of Shammai maintains that the halachah is determined according to the potential (bekoach), while the School of Hillel maintains that it is determined by when that potential is actually realized (bepoel).24

To cite some examples from the Mishnah:25

ג

ווֶעט מֶען עֶס פַארְשְׁטֵיין בְּהַקְדִּים ווָאס מֶען גֶעפִינְט כַּמָּה וְכַמָּה פְּלוּגְתּוֹת צְווִישְׁן בֵּית שַׁמַּאי אוּן בֵּית הִלֵּל, וואוּ דֶער יְסוֹד פוּן זֵייעֶר מַחְלוֹקֶת בַּאשְׁטֵייט אִין דֶעם, אַז בֵּית שַׁמַּאי הַאלְטְן "אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ" אוּן בֵּית הִלֵּל הַאלְטְן "אָזְלִינָן בָּתַר בְּפּוֹעֵל"106. וּלְדוּגְמָא:107

a) “Honeycombs: When is [the honey] they [contain] considered as a liquid [regarding the laws of] ritual impurity?26 The School of Shammai states: ‘When one thinks about27 [removing the honey from them].’ (According to another version,28 ‘When [the honeycombs] are heated’ [enough that the honey flows out.]) The School of Hillel states: ‘When one crushes [the honeycomb].’ ”

א) "חַלּוֹת דְּבַשׁ108 מֵאֵימָתַי מִטַּמְּאוֹת מִשּׁוּם מַשְׁקֶה (זִינְט ווֶען ווֶערְן זֵיי פַאררֶעכְנְט ווִי מַשְׁקֶה לְעִנְיַן קַבָּלַת טוּמְאָה), בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מִשֶּׁיְּהַרְהֵר109 [לוֹיט אַ צְווֵייטֶער גִירְסָא110: "מִשֶּׁיְּחַרְחֵר"]. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים מִשֶּׁיְּרַסֵּק".

The School of Hillel maintains that the definition of an entity’s status depends on its actual state. Therefore, they require the honeycombs to be crushed, for only then does the honey actually reach a liquid state.

The School of Shammai, by contrast, maintains that even the potential is sufficient to determine an entity’s status. Therefore, they maintain that once the person thinks about extracting the honey (or takes a further step and heats the honeycombs), even though in actual fact the honey has yet to become a liquid, it is already a liquid “in potential.”

– ווָארוּם בֵּית הִלֵּל הַאלְטְן, אַז דִי מְצִיאוּת ווֶערְט בַּאשְׁטִימְט פוּן דֶעם "בְּפּוֹעֵל", אוּן דֶערְפַאר הַאלְטְן זֵיי "מִשֶּׁיְּרַסֵּק", ווַיְיל עֶרְשְׁט דַאן ווֶערְט עֶס אַ מַשְׁקֶה בְּפּוֹעֵל; אָבֶּער בֵּית שַׁמַּאי הַאלְטְן אַז אוֹיךְ "בְּכֹחַ" אִיז גֶענוּג, דֶערְפַאר זָאגְן זֵיי "מִשֶּׁיְּהַרְהֵר" (אָדֶער לְכָל הַיּוֹתֵר "מִשֶּׁיְּחַרְחֵר"), כָאטשׁ דֶער בְּפּוֹעֵל אִיז נָאךְ נִיטָא, ווַיְיל אוֹיךְ דַאן אִיז עֶס שׁוֹין אַ מַשְׁקֶה "בְּכֹחַ".

b) “The first of Shvat is the new year of the trees, according to the words of the School of Shammai. The School of Hillel says: ‘On the fifteenth of that month.’ ”29

Why do both opinions agree that the new year of the trees is only in Shvat, and not in Tishrei, the beginning of the year? The Talmud Yerushalmi30 explains, “Until this time, [the trees] derive their vitality from the water (i.e., rainfall) of the previous year, [i.e., from before Tishrei]. From this time onward, they derive their vitality from the water of the coming [i.e., the current] year.” The intent is that the effect of the water on the trees is not perceptible until four months after the beginning of the year. Therefore, the trees whose blossoms bud before the month of Shvat (i.e., before four months of the rains of the new year have passed) derive their vitality from the water of the previous year.

ב) "בְּאֶחָד בִּשְׁבָט רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאִילָן כְּדִבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ"111. פַארְווָאס אִיז רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאִילָן (לוֹיט בֵּיידֶע דֵיעוֹת) עֶרְשְׁט אִין חֹדֶשׁ שְׁבַט?

שְׁטֵייט אִין יְרוּשַׁלְמִי112, אַז דָאס אִיז דֶערְפַאר ווָאס "עַד כַּאן הֵן חַיִּין מִמֵּי הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה, מִכַּאן וְאֵילַךְ הֵן חַיִּין מִמֵּי הַשָּׁנָה הַבָּאָה". דָאס הֵייסְט אַז דִי ווִירְקוּנְג פוּן דִי ווַאסֶער אִין דִי אִילָנוֹת אִיז עֶרְשְׁט מִיט פִיר חֳדָשִׁים שְׁפֶּעטֶער, אוּן דִי אִילָנוֹת ווָאס זֵייעֶר חֲנָטָה אִיז גֶעווֶען פַאר חֹדֶשׁ שְׁבַט (אֵיידֶער סְ'אִיז דוּרְכְגֶעגַאנְגֶען פִיר חֳדָשִׁים מִתְּחִלַּת הַגְּשָׁמִים פוּן נַייְעֶם יָאר) – אִיז זֵייעֶר חַיּוּת "מִמֵּי הַשָּׁנָה שֶׁעָבְרָה".

According to this explanation,31 it is possible to shed light on the motivating rationale for the difference of opinion between the School of Shammai and the School of Hillel regarding when the new year of the trees is commemorated – whether on the first of Shvat or the fifteenth of that month. The difference does not concern a matter of fact, when the water of the new year reaches the trees. Instead, as will be explained in sec. 4, there are two times from when it could be said that the trees begin to derive nurture from the water of the current year.

וְעַל פִּי זֶה יֵשׁ לוֹמַר113, אַז דִי פְּלוּגְתָּא פוּן בֵּית שַׁמַּאי אוּן בֵּית הִלֵּל בַּנּוֹגֵעַ דֶעם זְמַן פוּן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאִילָן – צִי עֶר אִיז "בְּאֶחָד בִּשְׁבָט" אָדֶער "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ", אִיז עֶס (נִיט קֵיין פְּלוּגְתָּא אִין מְצִיאוּת, נָאר) מִצַּד דֶעם ווָאס אִין דֶער יְנִיקַת הָאִילָנוֹת "מִמֵּי הַשָּׁנָה הַבָּאָה" זַיְינֶען פַארַאן צְווֵיי זְמַנִּים (כְּדִלְהַלָּן סְעִיף ד'):

On the first of Shvat, there is already the potential (bekoach) for the trees to derive their nurture from the water of the current year. However, in point of fact (bepoel), they begin to actually derive their nurture from the water of the current year on the fifteenth of Shvat. Therefore, the School of Shammai – which places the emphasis on the potential – maintains that the new year of the trees is marked on the first of Shvat. However, the School of Hillel – which places the emphasis on the situation in actual fact – maintains that it is marked on the fifteenth of that month.

זֵייעֶר יְנִיקָה בְּכֹחַ פוּן דִי "מֵי הַשָּׁנָה הַבָּאָה" אִיז "בְּאֶחָד בִּשְׁבָט", אָבֶּער דִי יְנִיקָה זֵייעֶרֶע בְּפּוֹעֵל פוּן אָט-דִי ווַאסֶער אִיז בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט. אִיז דֶערִיבֶּער, בֵּית שַׁמַּאי, ווָאס הַאלְטְן "אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ", זָאגְן זֵיי אַז רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאִילָן אִיז בְּאֶחָד בִּשְׁבָט; אוּן בֵּית הִלֵּל, ווָאס הַאלְטְן "אָזְלִינָן בָּתַר בְּפּוֹעֵל", זֵיי זָאגְן אַז דָאס אִיז "בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ".

Rosh HaShanah or Sukkos?

4. To explain the above: The time when, in actual fact (bepoel), judgment is rendered regarding rainfall for the current year is on the holiday of Sukkos,32 the fifteenth of Tishrei. However, in potential (bekoach), in a hidden manner, the judgment regarding rainfall is rendered on the first of Tishrei because on Rosh HaShanah, the first of Tishrei, judgment is rendered regarding all elements of existence,33 including rain.34

ד

אִיז דֶער בִּיאוּר אִין דֶעם:

דֶער זְמַן פוּן "נִדּוֹנִים עַל הַמַּיִם" (בְּפּוֹעֵל וּבְגָלוּי) אִיז "בֶּחָג"114 (סוּכּוֹת) – ט"ו בְּתִשְׁרֵי. אָבֶּער בְּכֹחַ וּבְהֶעְלֵם אִיז דֶער דִּין בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי, ווָארוּם בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה (אֶחָד בְּתִשְׁרֵי) אִיז דָאךְ דֶער דִּין וּמִשְׁפָּט אוֹיף אַלֶע עִנְיָנִים שֶׁבָּעוֹלָם115 – כּוֹלֵל אוֹיךְ "עַל הַמַּיִם"116.

Since the nurture the trees derive from the rain begins four months after the judgment concerning the water, it can be inferred that in a hidden and potential state, their nurture begins on the first of Shvat, four months after the judgment was rendered bekoach. However, the time their nurture begins, bepoel, is on the fifteenth of Shvat, four months after the judgment was actually rendered.

אוּן ווִיבַּאלְד אַז דִי יְנִיקָה פוּן דִי אִילָנוֹת מִן הַמַּיִם הוֹיבְּט זִיךְ אָן פִיר חֳדָשִׁים לְאַחֲרֵי דֶעם דִּין עַל הַמַּיִם, קוּמְט אוֹיס, אַז זֵייעֶר יְנִיקָה בְּהֶעְלֵם וּבְכֹחַ אִיז בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – פִיר חֳדָשִׁים נָאךְ דֶעם דִּין ווָאס בְּכֹחַ וּבְהֶעְלֵם. זֵייעֶר יְנִיקָה בְּפּוֹעֵל וּבְגָלוּי אָבֶּער, אִיז בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט – פִיר חֳדָשִׁים נָאכְן דִּין בְּפּוֹעֵל וּבְגָלוּי.

Why Both Rulings

5. Although the differences of opinion between the Schools of Shammai and Hillel regarding honeycombs and the new year of the trees revolve around the same principle, it is necessary for the Talmud to state both instances.35To cite one explanation why this is necessary:

ה

אֵיינֶער פוּן דִי בִּיאוּרִים פַארְווָאס דִי פְּלוּגְתָּא פוּן בֵּית שַׁמַּאי אוּן בֵּית הִלֵּל דַארְף שְׁטֵיין סַיי בַּיי "חַלּוֹת דְּבַשׁ" סַיי בַּיי "רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאִילָן" – כָאטשׁ אִין בֵּיידֶע עֶרְטֶער אִיז זֵייעֶר פְּלוּגְתָּא מִצַּד דֶעם זֶעלְבְּן טַעַם:

According to both the School of Shammai and the School of Hillel, the new year of the trees centers on a matter that is solely bekoach. The fact that four months after the judgment, the trees begin deriving nurture from the waters of the current year refers merely to the budding of blossoms on the trees. Now, the budding is very far removed from the completion of the fruit’s growth, which comes much later.

"רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאִילָן" אִיז מֶער נִיט ווִי אַן עִנְיָן פוּן "בְּכֹחַ". ווָארוּם דָאס ווָאס מִיט פִיר חֳדָשִׁים שְׁפֶּעטֶער ווֶעלְן דִי אִילָנוֹת זַיְין "חַיִּין מִמֵּי הַשָּׁנָה הַבָּאָה", ווֶעט דָאךְ אוֹיךְ דַאן דֶער "חַיִּין" זַיְין בְּלוֹיז אַן עִנְיָן פוּן "חֲנָטָה", ווָאס אִיז נָאךְ גַאנְץ ווַיְיט פוּן דֶעם גְּמַר הַצְּמִיחָה ווָאס קוּמְט פִיל שְׁפֶּעטֶער.

If the approach of the School of Shammai were stated only with regard to the new year of the trees, it could have been said that they follow the approach of bekoach only in such an instance, for the fifteenth of Shvat marks merely the budding of the trees – which itself is merely a matter of potential (and thus, the bepoel is no more than a manifestation of potential). Therefore, since the question revolves solely around a question of potential, they do not make a distinction between the potential or its actual manifestation.

אִיז אוֹיבּ דִי שִׁיטָה פוּן בֵּית שַׁמַּאי אַז "אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ" ווָאלְט גֶעשְׁטַאנֶען נָאר בַּיי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאִילָן, ווָאלְט מֶען גֶעקֶענְט זָאגְן אַז דָאס אִיז דֶערְפַאר ווָאס אֲפִילוּ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בִּשְׁבָט ווֶעט דָאךְ זַיְין נִיט מֶער ווִי חֲנָטָה פוּן דִי אִילָנוֹת – אַן עִנְיָן פוּן "בְּכֹחַ" (נִיט מֶער, ווָאס דֶער "בְּכֹחַ" גּוּפָא ווֶעט דַאן זַיְין "בְּפּוֹעֵל"), אוּן אִין "בְּכֹחַ" גּוּפָא מַאכְן זֵיי נִיט קֵיין חִילּוּק ("בְּכֹחַ" אָדֶער דֶער "בְּפּוֹעֵל" פוּן דֶעם "בְּכֹחַ");

Therefore, the approach of the School of Shammai is also stated with regard to honeycombs.36 This clarifies that even in an instance where the honeycombs are crushed and the honey emerges as a liquid in actual fact (bepoel), the School of Shammai still follows the approach of giving primacy to the potential.37

שְׁטֵייט דֶערִיבֶּער שִׁיטַת בֵּית שַׁמַּאי אוֹיךְ בַּיי "חַלּוֹת דְּבַשׁ"117, בִּכְדֵי צוּ לָאזְן אוּנְז ווִיסְן, אַז אוֹיךְ דָארְט, וואוּ לְאַחֲרֵי ווִי עֶר ווֶעט מְרַסֵּק זַיְין דֶעם דְּבַשׁ ווֶעט עֶס ווֶערְן מַשְׁקֶה בְּפּוֹעֵל הַגָּמוּר – גֵייעֶן נָאךְ אַלְץ בֵּית שַׁמַּאי לְשִׁיטָתָם אַז "אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ"118.

Nevertheless, it is necessary to also mention the difference of opinion between the School of Shammai and the School of Hillel regarding the new year of the trees. Were their difference of opinion only to have been stated with regard to honeycombs, one might think, firstly, that the School of Hillel would accept the approach of the School of Shammai regarding the new year of the trees for the reason stated above, that the entire matter concerns potential. Furthermore, were the approach of the School of Shammai stated only regarding honeycombs, it would be impossible to derive the approach they follow regarding the new year of the trees. It could be said that they follow the approach of bekoach with regard to honeycombs because when one thinks about (or heats) the honeycombs, although there is only a potential to crush the honeycombs, that potential that potential is within the person’s power to manifest, as soon as he desires to do so.38

וּלְאִידָךְ גִּיסָא, ווֶען שִׁיטַת בֵּית שַׁמַּאי שְׁטֵייט בַּיי חַלּוֹת דְּבַשׁ (אִיז נוֹסָף – אַז מְ'ווָאלְט גֶעקֶענְט זָאגְן אַז בֵּית הִלֵּל זַיְינֶען מוֹדֶה בַּיי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאִילָן, מִטַּעַם הַנַּ"ל – אִיז אוֹיךְ בַּנּוֹגֵעַ בֵּית שַׁמַּאי) ווָאלְט מֶען פוּן דָארְט נִיט גֶעקֶענְט אָפְּלֶערְנֶען ווִי סְ'אִיז זֵייעֶר שִׁיטָה בַּנּוֹגֵעַ רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאִילָן, ווַיְיל מְ'ווָאלְט גֶעקֶענְט זָאגְן, אַז דָאס ווָאס בַּיי חַלּוֹת דְּבַשׁ הַאלְטְן זֵיי אַז אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ – אִיז עֶס דֶערְפַאר ווָאס בִּזְמַן שֶׁמְּהַרְהֵר (אָדֶער מְחַרְחֵר), כָאטשׁ אַז דֶער רִיסּוּק אִיז פַארַאן נָאר "בְּכֹחַ", אִיז דָאךְ אָבֶּער בְּיָדוֹ צוּ בְּרֶענְגֶען אִים תֵּיכֶף מֵהַכֹּחַ אֶל הַפּוֹעֵל119;

For this reason, is necessary to emphasize the approach of the School of Shammai regarding the new year of the trees as well. In that instance, it is not at all within the person’s capacity to bring the potential into actual manifestation. There is no way that the bepoel, the actual budding of the trees, can come at the time of the potential, by the first of Shvat; it can only take place on the fifteenth of the month. Nevertheless, even in such an instance,39 the emphasis is placed on the potential.40

אוּן דֶערְפַאר דַארְפְן בֵּית שַׁמַּאי לָאזְן הֶערְן זֵייעֶר שִׁיטָה אוֹיךְ בַּיי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאִילָן, אַז אוֹיךְ אִין פַאל וואוּ סְ'אִיז נִיט מֶעגְלִיךְ אַז דֶער "בְּפּוֹעֵל" – דִי חֲנָטָה – זָאל זַיְין אִין דֶער צַיְיט פוּן דֶעם "בְּכֹחַ" – בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – אוֹיךְ דָארְט120 אִיז "אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ"121.

How Many Chanukah Lights Should Be Kindled?

6. The approach of the School of Shammai – that the halachah is determined based on the bekoach – goes beyond considering the existence of the potential for an action as sufficient for it to be considered as if the action was already carried out according to halachah. For example, as mentioned above, according to the School of Shammai, as long as the potential exists for the honeycombs to produce a liquid, they are already governed by the laws applying to a liquid. Similarly, with regard to the new year of the trees, since the potential for the trees to derive nurture from the water of the current year begins on the first of Shvat, the existence of this potential is sufficient for that date to be considered as the new year of the trees.

ב

דִי שִׁיטָה פוּן בֵּית שַׁמַּאי אַז "אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ", מֵיינְט נִיט בְּלוֹיז אַז ווֶען אַ גֶעווִיסֶע זַאךְ גֶעפִינְט זִיךְ עֶרְשְׁט בְּכֹחַ, אִיז עֶס מַסְפִּיק (בַּנּוֹגֵעַ לַהֲלָכָה) פּוּנְקְט ווִי דִי זַאךְ ווָאלְט שׁוֹין גֶעקוּמֶען בְּפּוֹעֵל

[ווִי אִין דִי אוֹיבְּנְדֶערְמָאנְטֶע דוּגְמָאוֹת, ווָאס לְדַעַת בֵּית שַׁמַּאי, אִיז ווִי נָאר דִי "חַלּוֹת דְּבַשׁ" זַיְינֶען גֶעווָארְן מַשְׁקֶה "בְּכֹחַ", בַּאקוּמֶען זֵיי שׁוֹין אַ דִּין פוּן מַשְׁקֶה; אוּן אַזוֹי אוֹיךְ בַּנּוֹגֵעַ צוּ "רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאִילָן" – ווִיבַּאלְד אַז בְּאֶחָד בִּשְׁבָט הוֹיבְּט זִיךְ שׁוֹין אָן דִי יְנִיקַת הָאִילָנוֹת "בְּכֹחַ" פוּן דִי ווַאסֶער פוּן דֶעם נַייְעֶם יָאר, אִיז אָט-דֶער "בְּכֹחַ" שׁוֹין מַסְפִּיק אַז מִצַּד אִים זָאל דֶער טָאג (אֶחָד בִּשְׁבָט) זַיְין דֶער זְמַן פוּן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְאִילָן],

In addition, according to the School of Shammai, the bekoach is more important than the bepoel. Indeed, it is the potential state that determines the halachic definition of the entity.

נָאר נָאךְ מֶער: לְדַעַת בֵּית שַׁמַּאי הָאט דֶער "בְּכֹחַ" אִין זִיךְ מֶער חֲשִׁיבוּת ווִי דֶער "בְּפּוֹעֵל", אוּן דַּוְקָא דֶער "בְּכֹחַ" בַּאשְׁטִימְט דִי מְצִיאוּת פוּן דֶער זַאךְ.

This concept is reflected in the difference of opinion between the School of Shammai and the School of Hillel with regard to the mitzvah of kindling Chanukah lights.41 The School of Shammai maintains that the number of Chanukah lights that are lit on any given day of Chanukah is determined by the number of “days that enter,” i.e., the number of days that are yet to come about. Although in actual fact the days will not come about until later and at the time at hand they exist merely bekoach, the potential is given primacy. Therefore, the School of Shammai maintains that, “On the first day, one kindles eight lights, and from then on, he progressively reduces [the number of lights].”34 The rationale is that the beginning of the first day includes the potential for all eight days, while the second day only includes the potential for seven more days, etc.

אוּן ווִי מֶען זֶעט עֶס אִין דֶער פְּלוּגְתָּא זֵייעֶרֶע אוֹיף בֵּית הִלֵּל בַּנּוֹגֵעַ "מִצְוַת חֲנוּכָּה"122, וואוּ בֵּית שַׁמַּאי הַאלְטְן אַז דֶער מִסְפָּר פוּן דִי נֵרוֹת חֲנוּכָּה ווֶערְט בַּאשְׁטִימְט "כְּנֶגֶד יָמִים הַנִּכְנָסִין" – לוֹיט דִי טֶעג ווָאס ווֶעלְן קוּמֶען, דָאס הֵייסְט ווָאס בְּפּוֹעֵל ווֶעלְן זֵיי קוּמֶען עֶרְשְׁט שְׁפֶּעטֶער אוּן דֶערְווַיְילֶע זַיְינֶען זֵיי פַארַאן נָאר בְּכֹחַ. אוּן דֶערְפַאר זָאגְן בֵּית שַׁמַּאי "יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמוֹנָה, מִכַּאן וְאֵילַךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ", ווַיְיל דֶער אָנְפַאנְג פוּן עֶרְשְׁטְן טָאג אִיז אִין זִיךְ כּוֹלֵל (בְּכֹחַ) אַכְט טֶעג, דֶער צְווֵייטֶער – מֶער נִיט ווִי זִיבְּן, אוּן אַזוֹי ווַיְיטֶער;

By contrast, the School of Hillel maintains that the number of Chanukah lights is determined by “the days that depart,”34 i.e., the number of days that have already passed or are now being commemorated. Therefore, the School of Hillel states that “On the first day, one kindles one light, and from then on, he progressively increases [the number of lights].” The rationale is that on the first day, in actual fact, only one day is being commemorated, on the second day, two days, etc.

אוּן בֵּית הִלֵּל הַאלְטְן אַז דֶער מִסְפַּר הַנֵּרוֹת ווֶערְט בַּאשְׁטִימְט "כְּנֶגֶד יָמִים הַיּוֹצְאִין", לוֹיט דִי טֶעג ווָאס זַיְינֶען שׁוֹין גֶעווֶען בְּפּוֹעֵל. אוּן דֶערְפַאר זָאגְן זֵיי "יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק אֶחָד, מִכַּאן וְאֵילַךְ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ" – ווַיְיל בְּיוֹם רִאשׁוֹן אִיז "בְּפּוֹעֵל" פַארַאן בְּלוֹיז אֵיין טָאג, בְּיוֹם שֵׁנִי – צְווֵיי טֶעג, וכו'.

From this example, it is evident that, according to the School of Shammai, the implication of the concept that the halachah is determined according to the bekoach goes beyond the idea that, since the potential exists, it is considered as if it has already become manifest. Instead,42 the potential is highlighted as being of fundamental importance and the definition of any given issue is determined accordingly. For this reason, the number of Chanukah lights are determined by the number of “days that enter,” and not43 by the number of “days that depart.”44

זֶעט מֶען פוּן דֶעם בַּנּוֹגֵעַ שִׁיטַת בֵּית שַׁמַּאי, אַז דָאס ווָאס "אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ" אִיז נִיט בְּלוֹיז אַז דֶער "בְּכֹחַ" רֶעכְנְט זִיךְ כְּאִלּוּ ווִי דִי זַאךְ ווָאלְט שׁוֹין גֶעווֶען אוֹיךְ בְּפּוֹעֵל, נָאר אַדְּרַבָּה123: דֶער "בְּכֹחַ" אִיז דֶער עִיקָר אוּן לוֹיט אִים ווֶערְט בַּאשְׁטִימְט דִי מְצִיאוּת הַדָּבָר – ווָאס דֶערְפַאר ווֶערְט דֶער מִסְפַּר הַנֵּרוֹת פוּן חֲנוּכָּה בַּאשְׁטִימְט "כְּנֶגֶד יָמִים הַנִּכְנָסִין" אוּן נִיט124 "כְּנֶגֶד יָמִים הַיּוֹצְאִין"125.

When the Shema Must be Recited

7. Based on the above, it is also possible to explain the difference of opinion regarding the end of the time of the recitation of the Shema at night45 – between Rabbi Eliezer on the one hand, and the Sages and Rabban Gamliel on the other. Rabbi Eliezer maintains that the time extends only until the end of the first watch of the three watches that comprise the night. The Sages46 and Rabban Gamliel maintain that, according to Scriptural Law,39 that time extends until dawn.

ז

עַל פִּי הַנַּ"ל קֶען מֶען אוֹיךְ מַסְבִּיר זַיְין דִי פְּלוּגְתָּא פוּן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר מִיט דִי חֲכָמִים וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּנּוֹגֵעַ דֶעם סוֹף זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית126: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַאלְט "עַד סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה", אוּן דִי חֲכָמִים127 וְרַבָּן גַּמְלִיאֵל הַאלְטְן אַז דֶער זְמַן (מִדְּאוֹרַיְתָאלה) אִיז "עַד שֶׁיַעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר".

Rashi47explains that their difference of opinion revolves around the interpretation of the word48 beshochbecha, “when you lie down,” in the Shema, which includes the command to speak “[these words] when you lie down and when you arise.” Rabbi Eliezer maintains that “when you lie down” means “the entire time when people [prepare] to lie down [to sleep].” This period extends only until the end of the first watch. The Sages and Rabban Gamliel, by contrast, interpret “when you lie down” as referring to the entire time when people are actually lying down, i.e., the entire night.

אִיז רַשִׁ"י מְפָרֵשׁ128, אַז דֶער יְסוֹד פוּן זֵייעֶר פְּלוּגְתָּא אִיז אִין דֶעם פֵּירוּשׁ פוּן "בְּשָׁכְבְּךָ"129: רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַאלְט, אַז "בְּשָׁכְבְּךָ" מֵיינְט "כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹסְקִין לֵילֵךְ וְלִשְׁכַּב", ווָאס "עוֹסְקִין כו’ ” אִיז בְּלוֹיז בִּיזְן סוֹף הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה; אוּן דִי חֲכָמִים אוּן רַבָּן גַּמְלִיאֵל הַאלְטְן אַז "בְּשָׁכְבְּךָ" אִיז "כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים" – אוּן דָאס אִיז כָּל הַלַּיְלָה.

What is the motivating rationale for their opinion? Based on the above, the following explanation can be given:

פַארְווָאס טַאקֶע לֶערְנְט רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַז עֶס מֵיינְט "עוֹסְקִין לֵילֵךְ וְלִשְׁכַּב" אוּן דִי חֲכָמִים מִיט רַבָּן גַּמְלִיאֵל – "שֶׁבְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִים"? אִיז (עַל פִּי הַנַּ"ל) דֶער בִּיאוּר אִין דֶעם:

When a person prepares to go to sleep, his preparations include in potentia the entire time he will actually sleep. Therefore, the Sages and Rabban Gamliel – who follow the approach of the School of Hillel49 that the halachah is determined according to the actual situation – understand “when you lie down” as referring to the time when people actually lie down and sleep.

By contrast, Rabbi Eliezer – who was one of the students of the School of Shammai50 and therefore maintains that the halachah is determined by the potential – understands “when you lie down” as referring to the time when people are preparing to go to sleep.

בְּעֵת אַ מֶענְטשׁ אִיז זִיךְ עוֹסֵק צוּם לֵייגְן שְׁלָאפְן, אִיז אִין דֶעם כָּלוּל בְּכֹחַ דֶער גַאנְצֶער זְמַן ווָאס עֶר ווֶעט דֶערְנָאךְ שְׁלָאפְן בְּפּוֹעֵל. אוּן דֶערִיבֶּער, אִיז דִי חֲכָמִים אוּן רַבָּן גַּמְלִיאֵל, ווָאס הַאלְטְן (כְּשִׁיטַת בֵּית הִלֵּל130) אַז "אָזְלִינָן בָּתַר בְּפּוֹעֵל" – לֶערְנֶען זֵיי אַז "בְּשָׁכְבְּךָ" מֵיינְט דֶער זְמַן ווֶען מֶענְטשְׁן "שׁוֹכְבִים" בְּפּוֹעֵל; אָבֶּער רַבִּי אֱלִיעֶזֶר, ווָאס עֶר אִיז גֶעווֶען פוּן תַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי131 אוּן עֶר הַאלְט דֶערִיבֶּער אַז "אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ", לֶערְנְט עֶר אַז "בְּשָׁכְבְּךָ" מֵיינְט דֶער זְמַן ווֶען בְּנֵי אָדָם עוֹסְקִין לֵילֵךְ וְלִשְׁכַּב.

This instance indicates that, according to the School of Shammai, the potential is the only factor of significance. Therefore, Rabbi Eliezer (a student of the School of Shammai) maintains that after the first watch, although people are actually lying down and sleeping at that time, the Shema cannot be recited, because they are no longer preparing to lie down and the bekoach is no longer present.

זֶעט מֶען דָא, אַז לְשִׁיטַת בֵּית שַׁמַּאי קוּקְט מֶען בְּלוֹיז אוֹיפְן "בְּכֹחַ" – ווָאס דֶערְפַאר הַאלְט רַבִּי אֱלִיעֶזֶר (מִתַּלְמִידֵי בֵּית שַׁמַּאי) אַז לְאַחֲרֵי הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה – הֲגַם אַז דַאן אִיז דָא דִי שְׁכִיבָה בְּפּוֹעֵל – קֶען מֶען שׁוֹין נִיט לֵיינֶען קְרִיאַת שְׁמַע, הֱיוֹת אַז דֶער "בְּכֹחַ" אִיז שׁוֹין מֶער נִיטָא.

The Necessity of Both Teachings

8. It is necessary to explicitly state the position of the School of Shammai – that the halachah is determined according to the potential – both regarding the time for reciting the Shema and the mitzvah of kindling Chanukah lights, because their ruling regarding the time for the recitation of the Shema possesses a novel dimension in relation to their ruling regarding the mitzvah of kindling Chanukah lights.

ח

אוּן עֶס מוּז שְׁטֵיין בְּפֵירוּשׁ דַּעַת בֵּית שַׁמַּאי אַז "אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ" סַיי בַּיי זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע סַיי בַּיי נֵרוֹת חֲנוּכָּה – ווַיְיל עֶס אִיז פַארַאן אַ חִידּוּשׁ אִין שִׁיטָתָם בַּנּוֹגֵעַ צוּ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע אוֹיף זֵייעֶר שִׁיטָה בַּנּוֹגֵעַ צוּ מִצְוַת חֲנוּכָּה:

Every night of Chanukah, a different number of lights are kindled. Accordingly, the statement of the School of Shammai – that “On the first day, one kindles eight [lights] and from then on progressively reduces [the number of lights],”34 – does not definitively indicate that we rule only according to the potential.51 It could be said that on the last four days, a lesser number of lights are kindled in correspondence to the days that enter – although bepoel, i.e., in actual fact, more days have already been commemorated – only so that a distinction52 is made between the number of lights kindled on the last four days and the number kindled on the first four.

בַּיי מִצְוַת חֲנוּכָּה צִינְדט מֶען יֶעדֶער נַאכְט אַן אַנְדֶער מִסְפָּר לִיכְט. אוּן דֶערִיבֶּער, אִיז פוּן דִּבְרֵי בֵּית שַׁמַּאי אַז "יוֹם רִאשׁוֹן מַדְלִיק שְׁמוֹנָה מִכַּאן וְאֵילַךְ פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ", זֶעט מֶען נָאךְ נִיט אוֹיף אַזוֹי פִיל אַז זֵיי זָאלְן זִיךְ רֶעכֶענֶען בְּלוֹיז מִיטְן "בְּכֹחַ"132 – ווָארוּם מֶען קֶען זָאגְן, אַז דָאס ווָאס אִין דִי לֶעצְטֶע פִיר טֶעג צִינְדט מֶען דֶעם מִסְפָּר הַמּוּעָט בְּלוֹיז "כְּנֶגֶד יָמִים הַנִּכְנָסִין" – כָאטשׁ אַז "בְּפּוֹעֵל" זַיְינֶען שׁוֹין דַאן דוּרְכְגֶעגַאנְגֶען מֶער טֶעג – אִיז עֶס בִּכְדֵי צוּ מַאכְן אַ הֶיכֵּרמ* צְווִישְׁן דִי צָאל לִיכְט ווָאס מֶען צִינְדט אִין דִי לֶעצְטֶע פִיר טֶעג פוּן דֶעם מִסְפַּר הַנֵּרוֹת ווָאס אִין דִי עֶרְשְׁטֶע פִיר טֶעג;

The fact that regarding the time of the recitation of the Shema, Rabbi Eliezer also maintains that after the end of the first watch, when people are actually lying down and sleeping, the Shema may not be recited, clearly indicates that the School of Shammai considers solely the potential as significant. This applies even when there are no other peripheral factors that might lead one not to consider the actual situation as significant.

אָבֶּער פוּן דֶעם ווָאס אוֹיךְ בַּיי זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע הַאלְט רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אַז לְאַחֲרֵי הָאַשְׁמוּרָה הָרִאשׁוֹנָה – ווֶען סְ'אִיז פַארַאן בְּלוֹיז דִי שְׁכִיבָה בְּפּוֹעֵל, קֶען מֶען שׁוֹין קֵיין קְרִיאַת שְׁמַע נִיט לֵיינֶען, זֶעט מֶען דִי שִׁיטָה פוּן בֵּית שַׁמַּאי קְלָאר – אַז מֶען רֶעכְנְט זִיךְ בְּלוֹיז מִיטְן "בְּכֹחַ" אוֹיךְ ווֶען סְ'זַיְינֶען נִיטָא קֵיין זַיְיטִיקֶע טַעֲמִים פַארְווָאס מֶען זָאל זִיךְ מִיטְן "בְּפּוֹעֵל" נִיט רֶעכֶענֶען.

Conversely, however, the ruling of the School of Shammai regarding the mitzvah of kindling Chanukah lights could not be derived from the ruling of Rabbi Eliezer regarding the time of the recitation of the Shema. His rationale is that53 the time for the recitation of the Shema is derived from the interpretation of a Scriptural phrase, “when you lie down.” Rabbi Eliezer maintains that the Scriptural phrase should be interpreted with the focus on the bekoach, “when [people are preparing] to sleep.” Since “the wording of the Torah is specific and the wording used by the Sages is likewise specific,54 the fact that the bekoach is given primacy in the interpretation of a Scriptural phrase does not demonstrate that the bekoach should be given primacy solely on the basis of the potential in a situation that does not involve the interpretation of a Scriptural phrase.

אָבֶּער לְאִידָךְ גִּיסָא, פוּן דַּעַת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּיי זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע קֶען מֶען נִיט ווִיסְן שִׁיטַת בֵּית שַׁמַּאי בַּנּוֹגֵעַ מִצְוַת חֲנוּכָּה. ווַיְיל133 בַּיי זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע אִיז נוֹגֵעַ דֶער טַייטשׁ פוּן דֶעם ווָארְט "וּבְשָׁכְבְּךָ" ווָאס שְׁטֵייט אִין תּוֹרָה, אוּן רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הַאלְט אַז דֶער תּוֹרָה-ווָארְט מֵיינְט "בְּכֹחַ", "עוֹסְקִין לֵילֵךְ וְלִשְׁכַּב". אוּן ווִיבַּאלְד אַז "לְשׁוֹן תּוֹרָה לְעַצְמָהּ לְשׁוֹן כו’ ”134, אִיז דֶערְפוּן קֵיין רַאְיָה נִיט אַז אוֹיךְ נִיט בְּשַׁיְיכוּת צוּ "לְשׁוֹן תּוֹרָה" אִיז "אָזְלִינָן (בְּלוֹיז) בָּתַר בְּכֹחַ".

What Came First

9. The difference of opinion between the School of Shammai and the School of Hillel – whether the determining factor is the bekoach or the bepoel – also exists regarding the creation as a whole. The School of Shammai maintains that the heavens were created first and only afterwards was the earth created, while the School of Hillel maintains that the earth was created first, and the heavens were created afterwards.55

ט

אָט דִי מַחְלוֹקֶת פוּן בֵּית שַׁמַּאי אוּן בֵּית הִלֵּל – צִי דֶער עִיקָר אִיז דֶער "בְּכֹחַ" אָדֶער דֶער "בְּפּוֹעֵל" – גֶעפִינְט מֶען אוֹיךְ בַּנּוֹגֵעַ צוּ כְּלָלוּת הַבְּרִיאָה: "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ נִבְרֵאת הָאָרֶץ . . וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ שָׁמַיִם"135.

It is explained56 that, in actual fact, the heavens were created first, for the creation of the worlds follows a pattern of chainlike progression from Above downward. First, the heavens were created and then the earth was created from them. (To cite a parallel, after the heavens and the earth were created, the earth continues to derive influence from the heavens.)57

אִיז מֶען אִין דֶעם מְבַאֵר136, אַז אִין דֶער הִתְהַוּוּת בְּפּוֹעֵל, אִיז "שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה". ווָארוּם ווִיבַּאלְד אַז דִי הִתְהַוּוּת הָעוֹלָמוֹת אִיז בְּדֶרֶךְ פוּן אַ הִשְׁתַּלְשְׁלוּת מִלְמַעְלָה לְמַטָּה, זַיְינֶען פְרִיעֶר בַּאשַׁאפְן גֶעווָארְן שָׁמַיִם אוּן פוּן זֵיי אִיז בַּאשַׁאפְן גֶעווָארְן דִי אֶרֶץ (כְּשֵׁם ווִי לְאַחֲרֵי בְּרִיאָתָם אִיז אֶרֶץ מְקַבֵּל פוּן שָׁמַיִם137);

However, from the perspective of thought – i.e., the motivating intent for creation – the earth arose in G‑d’s thought first. Indeed, for that very reason, the earth was created afterwards, following the pattern, “last in deed, but first in thought.”58To cite a well-known example: When constructing a building, the motivating reason for the entire building is the owner’s desire for the end result – the building as it is completed.

אוּן בְּמַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה, הָאט דִי אֶרֶץ עוֹלֶה גֶעווֶען "בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה" פַאר שָׁמַיִם [אוּן דָאס גּוּפָא אִיז דֶער טַעַם ווָאס אֶרֶץ אִיז בַּאשַׁאפְן גֶעווָארְן שְׁפֶּעטֶער, ווַיְיל "סוֹף מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה"138; אוּן ווִי בַּאוואוּסְט דִי דוּגְמָא אַז בּוֹיעֶנְדִיק אַ בִּנְיָן אִיז דֶער טַעַם וְסִבַּת כָּל הַבְּנִיָּה – ווַיְיל עֶר ווִיל דֶעם בִּנְיָן ווִי עֶר אִיז אַ פַארְעֶנְדִיקְטֶער].

Nevertheless, there is a conceptual difficulty. According to this explanation, the School of Shammai and the School of Hillel are speaking about two different matters. The School of Shammai is speaking about the actual creation, while School of Hillel is speaking about the thought and intent of the creation, and thus, their seemingly conflicting positions can logically coexist. However, the wording of the Sages,48 “The School of Shammai says… and the School of Hillel says…,” implies that there is a difference of opinion between the two schools. What constitutes their difference of opinion?59

סְ'אִיז אָבֶּער נִיט מוּבָן:

לְפִי הַנַּ"ל קוּמְט דָאךְ אוֹיס, אַז בֵּית שַׁמַּאי אוּן בֵּית הִלֵּל רֵיידְן ווֶעגְן צְווֵיי בַּאזוּנְדֶערֶע עִנְיָנִים: בֵּית שַׁמַּאי רֵיידְן ווֶעגְן דִי הִתְהַוּוּת בְּפּוֹעֵל, אוּן בֵּית הִלֵּל – ווֶעגְן דִי כַּוָּנָה וּמַחֲשָׁבָה. אָבֶּער דֶער לָשׁוֹן "בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים" בַּאווַיְיזְט אַף אַ מַחְלוֹקֶת. אִיז אִין ווָאס בַּאשְׁטֵייט זֵייעֶר פְּלוּגְתָּא139?

It is necessary to say that the difference of opinion between the School of Shammai and the School of Hillel revolves around which – heaven or earth – ranks first, i.e., vis-à-vis prominence and importance.60

The statements in Chassidus – that, in actual fact, the heavens were created first and that, from the perspective of thought and intent, the earth was created first – are rationales61motivating the two schools’ outlook regarding which is more prominent and important. The School of Hillel maintains that, since the earth arose in G‑d’s thought first, His fundamental intent was vested in it. Therefore, it ranks first and foremost in prominence and importance.62

מוּז מֶען דֶערִיבֶּער זָאגְן, אַז דִי פְּלוּגְתָּא פוּן בֵּית שַׁמַּאי אוּן בֵּית הִלֵּל אִיז – ווֶער עֶס אִיז "תְּחִלָּה" תְּחִלָּה בְּמַעֲלָה וַחֲשִׁיבוּת140: שָׁמַיִם אָדֶער אֶרֶץ; אוּן דָאס ווָאס עֶס שְׁטֵייט אִין חֲסִידוּת (כַּנַּ"ל) אַז "שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה" רֶעדט ווֶעגְן דֶער הִתְהַוּוּת בְּפּוֹעֵל אוּן "אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה" רֶעדט ווֶעגְן מַחֲשָׁבָה וְכַוָּנָה – זַיְינֶען עֶס טַעֲמִים141 אוֹיף זֵייעֶרֶע שִׁיטוֹת ווֶער אִיז קָדוּם בְּמַעֲלָה וַחֲשִׁיבוּת:

בֵּית הִלֵּל הַאלְטְן, אַז ווִיבַּאלְד אֶרֶץ הָאט עוֹלֶה גֶעווֶען "בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה" אוּן אִין אִיר אִיז דֶער עִיקַר הַכַּוָּנָה, אִיז דֶערִיבֶּער זִי דַּוְקָא דֶער "תְּחִלָּה" אִין מַעֲלָה וַחֲשִׁיבוּת142;

By contrast, the School of Shammai maintains that the fact that bepoel the heavens were created first and the earth was created from them is of greatest significance. Indeed, even “Israel and the Torah,” the purpose of all of creation, though present on this physical earth,63 existed in the heavens beforehand, and they were drawn down to the earth from the heavens.64

אוּן בֵּית שַׁמַּאי הַאלְטְן, אַז ווִיבַּאלְד בְּפּוֹעֵל זַיְינֶען דִי שָׁמַיִם בַּאשַׁאפְן גֶעווָארְן פְרִיעֶר אוּן פוּן זֵיי אִיז בַּאשַׁאפְן גֶעווָארְן דֶער אֶרֶץ

[בִּיז אַז אוֹיךְ "יִשְׂרָאֵל וְתוֹרָה", דֶער תַּכְלִית הַבְּרִיאָה ווָאס גֶעפִינְט זִיךְ אִין אֶרֶץ143, זַיְינֶען פְרִיעֶר פַארַאן אִין "שָׁמַיִם", אוּן פוּן דָארְט זַיְינֶען זֵיי נִמְשָׁךְ גֶעווָארְן אִין אֶרֶץ144],

Thus, the bekoachi.e., the potential for the earth and the possibility for the fulfillment of its purpose that arose first in G‑d’s thought – is found in the heavens. Therefore, the heavens are first in prominence and importance. This reflects how the School of Shammai follows this fundamental approach, that the primacy should be given to the bekoach.65

הֵייסְט עֶס דָאךְ אַז דֶער "בְּכֹחַ" פוּן "אֶרֶץ" (ווָאס הָאט עוֹלֶה גֶעווֶען בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה) גֶעפִינְט זִיךְ אִין "שָׁמַיִם", דֶערִיבֶּער זַיְינֶען דִי שָׁמַיִם דֶער "תְּחִלָּה" בְּמַעֲלָה אוּן חֲשִׁיבוּת – ווַיְיל בֵּית שַׁמַּאי גֵייעֶן לְשִׁיטָתָם, אַז דֶער עִיקַר הַמַּעֲלָה אִיז אִין דֶעם "בְּכֹחַ"145.

Above Both Heaven and Earth

10. There is a novel dimension in the teaching of the School of Shammai that the heavens were created first – because the heavens represent the potential for all existence – over their general approach that primacy should always be given to the bekoach.

י

דֶער חִידּוּשׁ אִין שִׁיטַת בֵּית שַׁמַּאי אַז "שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה" מִצַּד דֶעם ווָאס שָׁמַיִם אִיז דֶער "בְּכֹחַ" – לְגַבֵּי זֵייעֶר שִׁיטָה "אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ" אִין אַלֶע אַנְדֶערֶע עֶרְטֶער:

Regarding created beings, the potential must exist first; only afterwards can the be­poel become manifest. This does not apply with regard to the creation of heaven and earth, for they were brought into being by G‑d. G‑d is not bound by any limits and He can create an actual entity before bringing into being the potential for it. Indeed, He need not bring into being any potential for existence at all.

בַּיי נִבְרָאִים, מוּז צוּם עֶרְשְׁטְן זַיְין דֶער "כֹּחַ", אוּן דַּוְקָא פוּן אִים (אוּן נָאךְ אִים) קֶען אַרוֹיסְקוּמֶען דֶער "פּוֹעֵל". מַה שֶּׁאֵין כֵּן בַּיי בְּרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ ווָאס דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער הָאט בַּאשַׁאפְן, אִיז דָאךְ מוּבָן, אַז ווִיבַּאלְד דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער אִיז נִיט מוּגְדָּר חַס וְשָׁלוֹם אִין קֵיינֶע גְדָרִים, קֶען עֶר בַּאשַׁאפְן דֶעם "בְּפּוֹעֵל" אוֹיךְ פַאר דֶעם "בְּכֹחַ" (אָדֶער בִּכְלַל אָן אַ "בְּכֹחַ").

Therefore, the teaching of the School of Shammai regarding the creation of heaven and earth could not be derived from their general approach that the potential is given primacy in other instances. It is possible to say that, in those instances, the advantage of the potential over the actual is that it is impossible for there to be an actual manifestation if a potential for it does not already exist. But regarding G‑d’s creation of heaven and earth, that principle does not apply. As mentioned, there is no necessity for G‑d to bring a potential into being. Therefore, it is necessary to note the teaching of the School of Shammai also regarding the creation of heaven and earth,66emphasizing that they follow this approach even regarding G‑d’s deeds where it is possible for a bepoel to be present without a previous phase of bekoach. Nevertheless, since G‑d did create the earth in a manner that its actual existence derives from its previous state of potential (i.e., in the heavens), the School of Shammai maintains that the bekoach is given primacy even in such an instance.

קֶען מֶען דֶערִיבֶּער נִיט אָפְּלֶערְנֶען דַּעַת בֵּית שַׁמַּאי בַּנּוֹגֵעַ צוּ בְּרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, פוּן זֵייעֶר שִׁיטָה אַז "אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ" אִין דִי אַנְדֶערֶע עֶרְטֶער – ווָארוּם מֶען קֶען זָאגְן, אַז דִי מַעֲלָה פוּן "כֹּחַ" אִיז – ווַיְיל אָן אִים קֶען דֶער "פּוֹעֵל" נִיט זַיְין, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּבְרִיאָה עַל יְדֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. דַארְף דֶערְפַאר שְׁטֵיין שִׁיטַת בֵּית שַׁמַּאי אוֹיךְ בַּנּוֹגֵעַ צוּ בְּרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ146, אַז אֲפִילוּ אִין מַעֲשָׂיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וואוּ עֶס הָאט גֶעקֶענְט זַיְין דֶער "בְּפּוֹעֵל" אָן דֶעם "בְּכֹחַ", ווִיבַּאלְד אָבֶּער אַז לְפּוֹעֵל הָאט דֶער אוֹיבֶּערְשְׁטֶער בַּאשַׁאפְן דִי אֶרֶץ אִין אַזַא אוֹפֶן אַז זִי נֶעמְט זִיךְ פוּן דֶעם ווָאס פְרִיעֶר אִיז זִי פַארַאן "בְּכֹחַ" אִין שָׁמַיִם, אִיז אוֹיךְ אִין דֶעם פַאל "אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ".

Although the difference of opinion between the two schools is stated in this instance, it is also necessary to state their differences of opinion in the other instances to highlight the approach of the School of Hillel.67Their approach maintains that even regarding created beings that require a potential stage before they blossom into actual manifestation, primacy is still given to the actual manifestation.

אָבֶּער אַף עַל פִּי כֵן דַארְף שְׁטֵיין דִי פְּלוּגְתָּא פוּן בֵּית שַׁמַּאי אוּן בֵּית הִלֵּל אוֹיךְ אִין אַנְדֶערֶע עֶרְטֶער – בִּכְדֵי צוּ לָאזְן הֶערְן דִי שִׁיטָה פוּן בֵּית הִלֵּל147, אַז אֲפִילוּ בַּיי נִבְרָאִים וואוּ מֶען מוּז אָנְקוּמֶען צוּם "בְּכֹחַ", אוֹיךְ דָא הַאלְטְן זֵיי אַז "אָזְלִינָן בָּתַר בְּפּוֹעֵל".

G‑d’s Ultimate Purpose

11. Clarification is still required regarding the rationale for the School of Shammai’s teaching that the heavens were created first. The very fact that the earth was created after the creation of the heavens – even though the potential for the earth already existed in the heavens – indicates that G‑d’s intent is vested in the earth as it is actually manifest. Indeed, it was the actual manifestation of the earth bepoel that first arose in G‑d’s thought. How then can it be said that the heavens were “first,” i.e., on the highest level and possessing greater importance?

יא

מֶען דַארְף נָאךְ אָבֶּער פַארְשְׁטֵיין דֶעם טַעַם פוּן בֵּית שַׁמַּאי אַז "שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה":

פוּן דֶעם אַלֵיין ווָאס לְאַחֲרֵי בְּרִיאַת הַשָּׁמַיִם אִיז בַּאשַׁאפְן גֶעווָארְן דִי אֶרֶץ – כָאטשׁ אַז אִין "שָׁמַיִם" אִיז שׁוֹין דָא דִי אֶרֶץ "בְּכֹחַ" – אִיז דָאךְ מוּכָח, אַז דִי כַּוָּנָה אִיז אִין אֶרֶץ ווִי זִי אִיז בְּפּוֹעֵל, אוּן דַּוְקָא דָאס (דֶער "בְּפּוֹעֵל" פוּן אֶרֶץ) הָאט עוֹלֶה גֶעווֶען בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה. הַיְינְט ווִי קֶען מֶען עֶס זָאגְן אַז דֶער עִיקַר הַמַּעֲלָה אִיז אִין שָׁמַיִם אוּן אַז זֵיי זַיְינֶען "תְּחִלָּה" בְּמַעֲלָה וַחֲשִׁיבוּת?

A similar question applies to the general approach of the School of Shammai that the bekoach is given primacy: Why is primacy given to the potential? Seemingly, the positive virtue of a potential is only that it is able to bring about a result in actual fact. Indeed, the very meaning of the word potential is that there exists the possibility to accomplish something, to bring about actual change. How then can it be said that the potential deserves primacy? (Moreover, in some laws, it is the potential alone that is focused on and the actualis not considered at all.)68 Why then is there a focus on the potential when the importance and the virtue of potential is that it can bring about a change in actual fact?

עַל דֶּרֶךְ זֶה אִיז אוֹיךְ דִי שַׁאֲלָה בַּנּוֹגֵעַ צוּ כְּלָלוּת שִׁיטַת בֵּית שַׁמַּאי ווָאס "אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ": דִי מַעֲלָה פוּן "כֹּחַ" אִיז דָאךְ לִכְאוֹרָה, בְּלוֹיז דָאס ווָאס עֶס קֶען פוּן אִים אַרוֹיסְקוּמֶען אַ "פּוֹעֵל". (בִּיז אַז דִי בַּאדַיְיטוּנְג פוּן דֶעם ווָארְט "כֹּחַ" אִיז – אַז עֶר קֶען אוֹיפְטָאן אַ פּוֹעֵל). אִיז ווִי קֶען מֶען זָאגְן אַז דֶער עִיקַר הַמַּעֲלָה אִיז אִין דֶעם "בְּכֹחַ" (בִּיז אַז בְּכַמָּה דִינִים רֶעכְנְט מֶען זִיךְ בְּלוֹיז מִיטְן "בְּכֹחַ" אוּן נִיט מִיטְן "בְּפּוֹעֵל"148) – בְּשַׁעַת אַז דִי חֲשִׁיבוּת אוּן דִי מַעֲלָה פוּן "כֹּחַ" אִיז, דָאס ווָאס עֶר קֶען אַרוֹיסְבְּרֶענְגֶען דֶעם "פּוֹעֵל"?

When Kindness and Might Conflict

12. It is possible to clarify the above by focusing on the connection between the two approaches – whether one gives primacy to the bekoach or to the bepoel – and the fundamental motivations of the School of Shammai and the School of Hillel.69

יב

ווֶעט מֶען עֶס פַארְשְׁטֵיין בְּהַקְדִּים דִי שַׁיְיכוּת פוּן דִי צְווֵיי שִׁיטוֹת "אָזְלִינָן בָּתַר כֹּחַ" אָדֶער "אָזְלִינָן בָּתַר פּוֹעֵל" – צוּ עִנְיָנָם פוּן בֵּית שַׁמַּאי אוּן בֵּית הִלֵּל149:

The spiritual source of the School of Shammai is the attribute of gevurah, might, while the spiritual source of the School of Hillel is the attribute of chessed, kindness.70 For this reason, by and large, the School of Shammai rules stringently and the School of Hillel leniently.71 The attribute of gevurah is associated with concealment,72 while chessed is associated with revelation. Accordingly, the School of Shammai maintains that the bekoach is of fundamental importance, but the School of Hillel grants primacy to the bepoel. The rationale is that the potential, the bekoach, is identified with concealment,73 while the actual, the bepoel, is identified with revelation.

בֵּית שַׁמַּאי אִיז שָׁרְשָׁם פוּן גְּבוּרוֹת, אוּן בֵּית הִלֵּל אִיז שָׁרְשָׁם פוּן חֲסָדִים150 (ווָאס דֶערְפַאר זַיְינֶען בֵּית שַׁמַּאי מַחְמִיר אוּן בֵּית הִלֵּל מֵקִיל151). אוּן הֱיוֹת אַז גְּבוּרָה אִיז בְּחִינַת "הֶעְלֵם" אוּן חֶסֶד אִיז "גִּילּוּי", דֶערִיבֶּער הַאלְטְן בֵּית שַׁמַּאי אַז דֶער עִיקָר אִיז דֶער "בְּכֹחַ" אוּן בֵּית הִלֵּל הַאלְטְן אַז דֶער עִיקָר אִיז דֶער "בְּפּוֹעֵל" – ווַיְיל כֹּחַ אִיז עִנְיָנוֹ הֶעְלֵם אוּן פּוֹעֵל – גִּילּוּי.

This also explains the difference of opinion between the School of Shammai and the School of Hillel whether the heavens or the earth were created first. Both the heavens and the earth are necessary to consummate G‑d’s intent in creation. The difference between the two viewpoints is which is given greater emphasis. The perspective of gevurah, the spiritual source of the School of Shammai, tends towards concealment and the motif of ascending from below.74 From that perspective, the ultimate intent of the creation of this lowly plane (the earth) is that it be upward-oriented and ascend to the higher realms (the heavens). Therefore, the School of Shammai maintains that “the heavens were created first.”75

In other words, the School of Shammai maintains that our reality is not the ultimate goal. Instead, it should be shaped and refined until it reflects the heavens.

By contrast, from the perspective of chessed, the spiritual source of the School of Hillel, the tendency is to lean towards revealing and drawing influence from the higher plane downward. Accordingly, the intent is vested in the lower plane itself. This world is the ultimate purpose of creation. The purpose of the higher realms is merely that their potential be drawn down and revealed on the lower plane. It is here where G‑d’s intent will be manifest. For this reason, the School of Hillel maintains that the earth was created first.

אוּן דָאס אִיז אוֹיךְ דֶער בִּיאוּר פְּלוּגְתַּת בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל צִי "שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה" אָדֶער "אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה":

בִּכְדֵי עֶס זָאל זִיךְ דוּרְכְפִירְן דִי כַּוָּנַת הַבְּרִיאָה, דַארְפְן זַיְין סַיי "שָׁמַיִם" אוּן סַיי "אֶרֶץ"; דִי נַפְקָא-מִינָּהּ אִיז אָבֶּער, אַז מִצַּד בְּחִינַת גְּבוּרָה – דֶער שֹׁרֶשׁ פוּן בֵּית שַׁמַּאי – ווִיבַּאלְד אַז עִנְיָנָהּ אִיז "הֶעְלֵם" אוּן "הַעֲלָאָה מִלְּמַטָּה לְמַעְלָה", קוּמְט אוֹיס אַז דֶער תַּכְלִית הַכַּוָּנָה אִין דֶער בְּרִיאָה פוּן "מַטָּה" (אֶרֶץ) אִיז – אַז עֶר זָאל זִיךְ צִיעֶן אוּן עוֹלֶה זַיְין צוּ דֶעם "מַעְלָה" (שָׁמַיִם). דֶערִיבֶּער זָאגְן בֵּית שַׁמַּאי "שָׁמַיִם נִבְרְאוּ תְּחִלָּה"152; מַה שֶּׁאֵין כֵּן מִצַּד בְּחִינַת חֶסֶד – דֶער שֹׁרֶשׁ פוּן בֵּית הִלֵּל – ווִיבַּאלְד אַז עִנְיָנָהּ אִיז "גִּילּוּי" אוּן "הַמְשָׁכָה מִלְמַעְלָה לְמַטָּה", קוּמְט אוֹיס אַז דִי כַּוָּנָה אִיז אִין דֶעם "מַטָּה" גוּפָא, אוּן אוֹיךְ דֶער תַּכְלִית פוּן דֶעם "מַעְלָה" אִיז – אַז עֶר זָאל נִמְשָׁךְ ווֶערְן אוּן נִתְגַּלֶּה ווֶערְן לְמַטָּה. דֶערְפַאר זָאגְן בֵּית הִלֵּל "אֶרֶץ נִבְרֵאת תְּחִלָּה".

The difference of opinion between the School of Shammai and the School of Hillel regarding the creation of heaven and earth is the foundation and the paradigm from which stem their differences of opinion throughout Torah Law – whether primacy is given to the bekoach or the bepoel.

אוּן דִי פְּלוּגְתָּא פוּן בֵּית שַׁמַּאי וּבֵית הִלֵּל בַּנּוֹגֵעַ בְּרִיאַת שָׁמַיִם וָאָרֶץ, אִיז דֶער יְסוֹד צוּ זֵייעֶר פְּלוּגְתָּא אִין אַלֶע דִּינֵי הַתּוֹרָה, צִי אָזְלִינָן בָּתַר כֹּחַ אָדֶער בָּתַר פּוֹעֵל:

According to the approach of the School of Hillel, the ultimate goal is this lowly plane. Therefore, the fundamental advantage is found in the bepoel. The potential is significant only because it brings about actual expression.

לוֹיט שִׁיטַת בֵּית הִלֵּל אַז דֶער תַּכְלִית אִיז דֶער "מַטָּה", קוּמְט אוֹיס אַז דֶער עִיקַר הַמַּעֲלָה אִיז אִין דֶעם "בְּפּוֹעֵל", אוּן עִנְיָנוֹ פוּן דֶעם "בְּכֹחַ" אִיז – דָאס ווָאס פוּן אִים קוּמְט אַרוֹיס דֶער בְּפּוֹעֵל;

According to the approach of the School of Shammai, which maintains that the ultimate virtue is reflected in the heavens and the mission of the earth is to be upward-oriented and ascend to the heavens, it can be inferred that the potential is not merely a vehicle to bring about bepoel. On the contrary, it is the bekoach that possesses fundamental importance. The bepoel is merely the testing ground through which the bekoach can be revealed and validated.76

מַה שֶּׁאֵין כֵּן לוֹיט שִׁיטַת בֵּית שַׁמַּאי אַז דֶער תַּכְלִית הַמַּעֲלָה בַּאשְׁטֵייט אִין "שָׁמַיִם", אוּן דִי אוֹיפְגַאבֶּע פוּן "אֶרֶץ" אִיז – זִיךְ צוּ צִיעֶן אוּן עוֹלֶה זַיְין צוּם "שָׁמַיִם", לֵייגְט זִיךְ צוּ זָאגְן אַז דֶער "כֹּחַ" אִיז נִיט קֵיין מִיטְל צוּ דֶעם "פּוֹעֵל", נָאר אַדְּרַבָּה: דֶער עִיקַר הַמַּעֲלָה אִיז אִין דֶעם כֹּחַ גּוּפָא, אוּן דֶער "פּוֹעֵל" אִיז בְּלוֹיז דֶער "אֶבֶן הַבּוֹחַן" דוּרְךְ ווֶעלְכְן עֶס ווֶערְט נִתְגַּלֶּה אוּן נִתְאַמֵּת דֶער "בְּכֹחַ"153.

The Potential for Redemption

13. Based on the above, it is possible to clarify the reason why the School of Shammai maintains that the passage “When Israel left Egypt” should be recited immediately after partaking of the Pesach sacrifice, even if it is still before midnight.

יג

עַל פִּי כָּל הַנַּ"ל ווֶעט מֶען אוֹיךְ פַארְשְׁטֵיין דֶעם טַעַם פוּן בֵּית שַׁמַּאי צוּ זָאגְן "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם" גְלַיְיךְ נָאךְ אֲכִילַת הַפֶּסַח (אֲפִילוּ פַאר חֲצוֹת):

The Exodus from Egypt came by virtue of the merit of the blood of the Pesach sacrifice.77 Since the reward for the mitzvah – the Exodus – comes as a result of the observance of the mitzvah,78the reward is also included in it. This is true regarding every cause and effect relationship – the effect exists in the cause in potentia. It is thus understood that when the Pesach sacrifice is eaten – which is the consummation of its purpose, for “from the outset [the Pesach sacrifice] is brought solely to be eaten”79 – the potential for the Exodus from Egypt is generated. Indeed, the Exodus already exists, albeit in a hidden and potentialstate.80

יְצִיאַת מִצְרַיִם אִיז גֶעווֶען בִּזְכוּת דַּם פֶּסַח154. אוּן ווִיבַּאלְד דֶער "שְׂכַר מִצְוָה" אִיז מְסוּבָּב פוּן דֶער מִצְוָה155 וּבְמֵילָא אוֹיךְ כָּלוּל אִין אִיר (ווִי בַּיי יֶעדֶער סִבָּה וּמְסוּבָּב ווָאס דֶער "מְסוּבָּב" אִיז כָּלוּל "בְּכֹחַ" אִין זַיְין "סִבָּה"), אִיז פַארְשְׁטַאנְדִיק, אַז בְּעֵת אֲכִילַת הַפֶּסַח [ווָאס דַאן ווֶערְט נִשְׁלָם דֶער עִנְיָן פוּן קָרְבַּן פֶּסַח, ווָאס "לֹא בָא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה"156] – טוּט זִיךְ שׁוֹין אוֹיף בְּכֹחַ וּבְהֶעְלֵם דֶער עִנְיָן פוּן יְצִיאַת מִצְרַיִם157.

Therefore, the School of Shammai maintains that “When Israel left Egypt” should be recited immediately after partaking of the Pesach sacrifice. At that time, the Exodus from Egypt already exists bekoach. Accordingly, following their approach that primacy is given to the potential, it is fit to recite “When Israel left Egypt” at that time.81

דֶערְפַאר זָאגְן בֵּית שַׁמַּאי אַז גְלַיְיךְ נָאךְ אֲכִילַת הַפֶּסַח זָאגְט מֶען "בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם" – ווַיְיל שׁוֹין דַאן אִיז פַארַאן יְצִיאַת מִצְרַיִם "בְּכֹחַ", אוּן זֵיי גֵייעֶן דָאךְ לְשִׁיטָתָם אַז "אָזְלִינָן בָּתַר בְּכֹחַ"158.

That Redemption Not Remain Merely a Potential

14. It is written,82 “As in the days of your Exodus from the land of Egypt, I will show [the people] wonders.” With regard to the Exodus from Egypt, we follow the opinion of the School of Hillel. Indeed, by and large, when there is a difference of opinion between the School of Shammai and the School of Hillel, the halachah follows the School of Hillel.83That principle is followed even to the extent that, as our Sages say,84 “When the School of Shammai [conflicts with] the School of Hillel, [their words are disregarded. It is as if their words] were not included in the Mishnah.The School of Hillel maintains that the bepoel is given primacy. When the Exodus from Egypt is merely a potential, we cannot recite Hallel.

יד

עֶס שְׁטֵייט דָאךְ "כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת"159. אִיז כְּשֵׁם ווִי בַּנּוֹגֵעַ צוּ יְצִיאַת מִצְרַיִם הַאלְטְן בֵּית הִלֵּל [ווָאס בֵּית שַׁמַּאי אוּן בֵּית הִלֵּל הֲלָכָה כְּבֵית הִלֵּל160, בִּיז אַז "בֵּית שַׁמַּאי בִּמְקוֹם בֵּית הִלֵּל אֵינָהּ מִשְׁנָה"161] אַז "אָזְלִינָן בָּתַר בְּפּוֹעֵל", אוּן אוֹיף יְצִיאַת מִצְרַיִם שֶׁבְּכֹחַ קֶען מֶען קֵיין "הַלֵּל" נִיט זָאגְן;

The same applies with regard to “show[ing the people] wonders” in the Future Redemption. We cannot content ourselves with the potential for the Redemption and its spiritual counterpart.85 Instead, we must demand – and our demand will certainly achieve its goal in the immediate future – “How long shall it be until [the coming of] the end that is [now] hidden?”86 All the appointed times for the Ultimate Redemption have passed87and it is already far past the time for us to leave exile in a plain, straightforward sense, “with our youth and our elders, with our sons and our daughters,”88taking all our possessions, including our livestock, to the extent that “not a hoof shall remain.”89

אַזוֹי אִיז אוֹיךְ בַּנּוֹגֵעַ צוּם "אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת" פוּן דֶער גְּאוּלָּה הָעֲתִידָה, אַז אִידְן קֶענֶען נִיט בַּאנוּגֶענֶען זִיךְ מִיט דֶער גְּאוּלָּה שֶׁבְּכֹחַ וּבְרוּחְנִיּוּת162, נָאר זֵיי מָאנֶען פוּן דֶעם אוֹיבֶּערְשְׁטְן (אוּן זֵיי ווֶעלְן זִיכֶער אוֹיסְפִירְן וּבְקָרוֹב מַמָּשׁ) דִי גְּאוּלָּה בְּפּוֹעֵל וּבְגַשְׁמִיּוּת – "עַד מָתַי קֵץ הַפְּלָאוֹת"163!, כָּלוּ כָּל הַקִּצִּין, שׁוֹין לַאנְג צַיְיט אַז מֶען זָאל אַרוֹיסְגֵיין פוּן גָּלוּת פָּשׁוּט בְּגַשְׁמִיּוּת, אוּן – "בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵינוּ"164 בִּיז אַז "לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה"165, אוּן אִין אַן אוֹפֶן פוּן "שִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם"166,

The departure from exile will be characterized by happiness; as the Prophet Yeshayahu has promised: “They will be crowned with eternal joy.”90 May we be worthy of the actual fulfillment of the prophecy,91 “G‑d will deliver Zion and rebuild the cities of Judah; [the returning exiles] shall dwell there and inherit it. And the offspring of His servants shall possess it; those who cherish His name shall dwell there.”92May this take place in our time.

עֶס זָאל שׁוֹין בְּפּוֹעֵל מְקוּיָם ווֶערְן דִי הַבְטָחָה167 "כִּי אֱלֹקִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָא וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאוֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ"168, בַּעֲגָלָא דִידָן.

Likkutei Sichos, Volume 6, P. 69ff. (Adapted from the sichos delivered on Acharon Shel Pesach, and Shabbos Parshas Kedoshim, 5727 [1967])

(משיחות אחש״פ וש״פ קדושים תשכ״ז)