1

[The following rules apply when] a woman makes a provision with her husband in which he agrees to forgo one of the privileges that a husband is granted. If he wrote down [this provision] for her after she was consecrated, but before nisu'in, there is no need to formalize the matter with an act of contract; everything he wrote to her is binding.1 If he wrote down [this provision] for her after nisu'in, he must formalize the matter with an act of contract.2

א

האשה שהתנית על בעלה לבטל זכות מדברים שזוכה בהן הבעל אם כתב לה ועודה ארוסה קודם הנישואין אינו צריך לקנות מידו. אלא כל מה שכתב לה קיים. ואם כתב לה אחר הנישואין צריך לקנות מידו:

2

If, [after nisu'in,] the husband stipulates that he will have no say with regard to [his wife's] property, and she sells it or gives it away as a present, the sale or the present is binding.3 Nevertheless, [the husband] is entitled to the benefits [that accrue from the property] during the time it is in her possession.4

If he affirmed these statements with an act of contract between consecration [and nisu'in], he is considered to have waived his rights to the land itself, and he no longer has any rights to the benefits that accrue from her property.5

His words are not heeded if he protests this action, saying: "I did not realize that this act of contract formalized my waiver of all rights to benefit from the property. [I thought that it only entitled my wife] to make a binding sale. [This interpretation is justified,] for no one will marry a woman without property." Instead, he is considered to have waived [all] rights to the land itself.

ב

התנה עמה שלא יהיו לו דין ודברים בנכסיה אם מכרה ונתנה מכרה ומתנתה קיים. אבל אוכל פירותיהן כל זמן שהן ברשותה. ואם קנו מידו כשהיא ארוסה שאין לו דין ודברים בנכסיה הרי סילק עצמו מגוף הקרקע ואין לו בנכסיה פירות לעולם. ואפילו ערער על קניינו ואמר לא עלה בדעתי שאין לי פירות מפני קנין זה אלא שאם מכרה מכרה קיים שאין אדם נושא אשה בלא נכסים אין שומעין לו אלא כבר סילק עצמו מגוף הקרקע:

3

If [the husband] made a provision with [his wife] not to receive the benefit that accrues from her property, he is not entitled to this benefit. Nevertheless, the benefit that accrues should be converted to financial resources, landed property should be purchased, and [the husband] is entitled to the benefits from that property.6 For he waived only the rights to the property [she owned originally].

ג

התנה עמה שלא יאכל פירות נכסיה ה"ז אינו אוכל פירותיהן אבל מוכרין את הפירות ולוקחין בהן קרקע והוא אוכל פירותיה. שלא סילק עצמו אלא מפירות נכסים אלו בלבד:

4

If [the husband] made a provision with [his wife] not to receive the benefit that accrues from her property, nor to receive the benefit that results from property purchased with the income from her original property, the proceeds from that property should be used to purchase other property, from which [the husband] is entitled to the benefits that accrue. These are called "the fruit of the fruit's fruit."

This pattern continues until the husband makes a provision that he has no right to any by-product of the proceeds from [his wife's property]. [If he makes such a provision,] he has no right to any benefit during her lifetime, but if she dies, he inherits her entire estate.

ד

התנה עמה שלא יאכל פירות נכסיה ולא פירי פירותיהן לוקחין הפירות וקונין בהם קרקע ולוקחין פירות קרקע זו וקונין בהם קרקע שנייה והוא אוכל פירות אלו שהן פירי פירי פירות וכן הדבר תמיד עד שיתנה עמה שלא יהיו לו לא פירות ולא פירי פירותיהן עד לעולם. ואח"כ לא יהיו לו פירות בחייה אבל אם מתה יירש הכל:

5

If he makes a provision that he will not inherit [his wife's] property, the provision is binding. He is, however, entitled to receive the benefits that accrue [from this property] during her lifetime.

Similarly, [his word] is binding if he stipulates that he will inherit [only] a portion of her estate, or if he stipulates that if she dies without bearing children, her estate will return to her father's household.

ה

התנה עמה שלא יירשנה הרי זה לא יירשנה אבל אוכל פירות בחייה. וכן אם התנה עמה שיירש מקצת נכסים וכן אם התנה עמה שאם מתה בלא בנים יחזרו נכסין לבית אביה הכל קיים:

6

When does the above apply? When he made this provision before nisu'in.7 For a man has the prerogative to forgo an inheritance that comes to him from a source outside his family before he acquires the rights to it. If, however, he made the provision after nisu'in, his provision is not binding, and he inherits her estate as we explained.8

ו

בד"א שהתנה עמה קודם שתנשא שהנחלה הבאה לו לאדם שלא ממשפחתו מתנה עליה שלא יירשנה קודם שתהא ראויה לו. אבל אם התנה עמה אחר שנישאת תנאו בטל ויירשנה כמו שביארנו:

7

When, after nisu'in, [a husband] stipulates9 that he has no say with regard to his wife's property - not with regard to the benefits from that property nor any eventual byproducts from them during her lifetime - then after her death he is not entitled to any benefit from this property at all.10 If she dies, however, he inherits her estate, as explained [above].

ז

התנה עמה אחר נישואין שלא יהיו לו דין ודברים בנכסיה. ולא בפירי פירותיה עד עולם בחייה ובמותה הרי זה אינו אוכל פירות כלל אבל אם מתה יירשנה כמו שביארנו:

8

[The following rules apply] when a husband spends money [to improve property belonging to his wife that is classified as] nichsei m'log. Whether he spent a small amount and derived much benefit, or spent a large amount and derived little benefit [he is not required to pay anything, nor may he collect anything]; what he spent, he spent, and the benefit that he enjoyed, he enjoyed.

[The above applies] even if he ate only one dried fig in a respectful manner,11 if he ate a dinar's worth of produce in a haphazard manner, or if he did not even take produce [from the field on which he spent money] and took merely a bundle of twigs.12

ח

הבעל שהוציא הוצאות על נכסי מלוג בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט ואפילו אכל גרוגרת אחת דרך כבוד או שאכל דינר אחד אפילו שלא דרך כבוד ואפילו לא לקח בפירות ממה שהוציא אלא חבילה אחת של זמורות מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל:

9

Similar [laws apply] if a woman inherited funds in a distant place, and the husband undertook expenses in order to bring them [to their home], or [expenses were required] to take them from the person who was holding them. If [the husband] purchased land [with these funds] and ate the measure of fruit [mentioned above, he is not required to pay anything, nor may he collect anything]; what he spent, he spent, and the benefit that he enjoyed, he enjoyed.

[The following procedure is adhered to if] a husband incurred expenses [on behalf of his wife's property] and did not derive any benefit or derived less benefit than the above measure. We evaluate the increment to the property, and we ask him the extent of his expenses.

If the increment is greater than the expenses, the husband must take an oath holding a sacred object, stating how much he spent. He is then reimbursed for those expenses.13 If the increment is less than the expenses, he receives only the amount of the expenses that is justified by the increment, and he must take an oath [with regard to the extent of those expenses].

ט

וכן אם נפלו לה כספים במקום רחוק והוציא עליהן הוצאות עד שהביאן או עד שהוציאן מיד מי שהיו אצלו ולקח בהן קרקע ואכל פירותיה כשיעור מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. הוציא ולא אכל או שאכל פחות מכשיעור שמין כמה שהשביחו ושואלין אותו כמה הוציא. אם השבח יתר על ההוצאה ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ונוטל ההוצאה. ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו מן ההוצאה אלא כשיעור השבח ובשבועה:

10

When does the above apply? When a husband divorces his wife [under ordinary circumstances]. [Different rules apply regarding] a woman who rebels against her husband [and denies him intimacy].14 Even if he derived much benefit, the benefit that he derives should be evaluated and subtracted from the amount fit to be given him for the expenses he undertook.15 After he takes an oath [affirming his claim], he is entitled to collect it. For he did not [incur these expenses on behalf of his wife] so that she would take them and leave him on her own accord.

Similarly, [different rules apply when] a man undertakes expenses [to develop] property belonging to his wife who is below the age of majority, and she dissolves the marriage through the right of mi'un.16 We evaluate the amount of benefit he received, the amount of his expenses, the extent of the property's increment - and then he is given the share usually allocated to a sharecropper.17[This consideration is taken] because he had permission to work [his wife's property].18

י

בד"א במגרש אבל האשה שמרדה על בעלה אפילו אכל הרבה שמין לו כמה אכל ופוחת אותו ממה שראוי ליתן לו מן ההוצאה אחר שישבע ונוטלו שלא הקנה לה כדי שתטול ותצא מעצמה. וכן המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו רואין כמה אכל וכמה הוציא וכמה השביח ושמין לו כאריס שהרי ברשות ירד:

11

There are various customs regarding [a woman's] dowry. In certain places it is customary to [state a higher figure] in the ketubah [with regard to the value of the dowry], increasing by a third, a fifth or a half. For example, if the dowry was 100 [zuz], it is written [in the ketubah] that the woman brought 150 [to the household], in order to appear more generous in the eyes of the people. [Therefore,] when the woman comes to collect her dowry, she collects only 100.

Conversely, there are places where it is customary to write a lesser amount. If it is agreed that she will bring utensils worth 100 [zuz to the household], she must bring a value of 120 or 150, and yet, [in the ketubah,] it is written that she brought only [a value of] 100.19 And there are other places where it is customary to write a value of 100 [zuz] as 100.

There are places where it is customary for a man to give a set amount of money proportionate to the dowry, for the bride to adorn herself and purchase perfume and the like. There are places where [it is customary for] the man to add an additional sum of his own for his wife and add it to her dowry, for her to appear attractive.

יא

מנהגות רבות יש בנדוניא. יש מקומות שנהגו שיכתבו בכתובות הנדוניא יתר על דמיה בשליש או בחומש או במחצה. כגון שתהיה הנדוניא מאה וכותבים שהכניסה מאה וחמשים כדי להרבות בפני העם וכשתבוא לגבות לא תגבה אלא המאה. ויש מקומות שנהגו לכתוב פחות. ואם פסקה להביא לו במאה כלים נותנת שוה מאה ועשרים או מאה וחמשים וכותבין שהכניסה לו מאה. ויש מקומות שנהגו לכתוב שוה מנה במנה. ויש מקומות שנהגו שיתן האיש מעות לפי הנדוניא דבר קצוב שתתקשט בו הכלה ותקנה בו בשמים וכיוצא בהן. ויש מקומות שיכניס האיש שום משלו לאשה ויצטרף לנדונייתה להתנאות בו:

12

When a man marries a woman without specifying any conditions, he should write her a ketubah, giving her a sum that is customarily given in that locale. Similarly, if she makes a commitment to bring [utensils to the household], she must bring what is customarily brought in that locale. And when she comes to collect [the money due her by virtue of] her ketubah, she collects as is customary in that locale.

In this and in all similar matters, local custom is a fundamental principle, and it is used as a basis for judgment, provided that the custom is commonly accepted in the locale.

יב

הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה. וכן היא שפסקה להכניס נותנת כמנהג המדינה וכשתבא לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה כמנהג המדינה. ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר גדול הוא ועל פיו דנין והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה:

13

[The following rules apply when a man and a woman were engaged to each other. When he asks her, "What is the value [of the utensils] you are bringing [to the household]?", and she answers him with an amount, and she asks him, "How much will you give me [for my ketubah]?", and he answers with an amount, and afterwards he arises and consecrates her, the commitments are binding even though they were not formalized with an act of contract.20

Similarly, a commitment made by a father on behalf of his son or daughter [is binding]. For example, if he is asked, "How much will you give on behalf of your son?", and he specifies an amount, or he is asked "How much will you give on behalf of your daughter?", and he specifies an amount, [his commitment is binding].

These are commitments that are established through speech alone.21

יג

איש ואשה שהיו ביניהם שדוכין ואמר לה כמה את מכנסת לי כך וכך ואמרה לו וכמה אתה נותן לי או כותב לי כך וכך. וכן האב שפסק ע"י בנו ובתו כמה אתה נותן לבנך כך וכך וכמה אתה נותן לבתך כך וכך עמדו וקדשו קנו אותן הדברים ואע"פ שלא היה ביניהן קניין. ואלו הן הדברים הנקנים באמירה:

14

When does the above apply? When a father made a commitment on behalf of his daughter, whether she is a minor or past majority, or on behalf of his son, for their first marriage. For a man feels an inner connection to his son, and because of his happiness at his first marriage, he makes a definite commitment, and designates [the sum] for him with a verbal statement [alone].

[Different rules apply when], by contrast, a brother makes a commitment on behalf of his sister, a woman makes a commitment on behalf of her daughter, [when a commitment is made by] other relatives, and similarly, when a father makes a commitment on behalf of his son or daughter for a second marriage.22 The commitment is not binding until the person making it formalizes it with an act of contract and states the amount he will give.

יד

בד"א בשפסק האב לבתו בין קטנה ובין גדולה ופסק האב לבנו . ובנישואין ראשונים שדעתו של אדם קרובה אצל בנו ומרוב שמחתו בנישואין הראשונים גמר ומקנה לו באמירה. אבל אח שפסק לאחותו או אשה שפסקה לבתה וכן שאר קרובים וכן האב שפסק לבנו או לבתו בנישואין שניים לא קנו אותן הדברים עד שיקנו מידי הפוסק שיתן כך וכך:

15

When a father makes a commitment for his daughter, the daughter does not acquire that present until her husband consummates the marriage with her.23 Similarly, a son does not acquire [the present that he was promised] until he consummates his marriage. For whenever one makes [such] a commitment, his intent is that [it be fulfilled when] the marriage is consummated.

Therefore, when a man makes a commitment to his [prospective] son-in-law, but the son-in-law dies [after erusin, but] before the marriage is consummated, and the woman is bound to his brother, [if he desires to perform the rite of] yibbum, [the woman's] father may [retract his commitment], saying: "I desired to give your brother; I do not desire to give you." [This applies] even if the first husband was an unlearned man and the second is a Torah scholar, and even if the woman desires [to marry] the second man.24

טו

האב שפסק על יד בתו לא קנתה הבת אותה המתנה עד שיכנוס אותה בעלה. וכן הבן לא קנה עד שיכנוס שכל הפוסק אינו פוסק אלא ע"מ לכנוס. לפיכך הפוסק מעות לחתנו ומת קודם שיכנוס ונפלה לפני אחיו ליבום יכול האב לומר ליבם לאחיך הייתי רוצה ליתן ולך איני רוצה ליתן. ואפילו היה הראשון עם הארץ והשני חכם ואע"פ שהבת רוצה בו:

16

When a man makes a financial commitment to his son-in-law and then moves to another country [without fulfilling his commitment], the woman has the prerogative of telling her [prospective] husband: "I did not make this commitment myself. What can I do? Either consummate the marriage without a dowry or divorce me."25

If, however, she made such a commitment herself, and she was not able to muster the funds, she must remain [in this intermediate state] until she accumulates the sum to which she committed herself or until she dies.

Why does she not release herself from her obligation by becoming a moredet26 against her husband? [Because there is a difference between these two instances.] With regard to a moredet who has [merely] been consecrated, the husband desires to consummate the marriage; it is she who does not desire. In this instance, by contrast, the husband does not want [to consummate his marriage with] her until she gives the dowry to which she committed herself. She, however, desires him, [as reflected by] her request: "Either consummate [the marriage] or divorce me."

When does the above apply? To a woman past majority. If, however, a woman makes a financial commitment while she is still a minor, we compel [her prospective husband] either to divorce her or to consummate the marriage without a dowry.

טז

הפוסק מעות לחתנו והלך האב למדינה אחרת יכולה היא לומר לבעל אני לא פסקתי על עצמי מה אני יכולה לעשות או כנוס בלא נדוניא או פטרני בגט. אבל אם פסקה היא על עצמה ולא הגיעה ידה הרי זו יושבת עד שתמצא מה שפסקה או עד שתמות. ולמה לא תפטור עצמה במרדות. שהמורדת והיא ארוסה הבעל רוצה לכונסה והיא אינה רוצה אבל זו אין הבעל רוצה בה עד שתתן הנדוניא שפסקה והיא רוצה בו שהרי אומרת לו או כנוס או פטור. בד"א בגדולה אבל בקטנה שפסקה על עצמה כופין אותו ליתן גט או יכנוס בלא נדוניא:

17

When a man marries a woman and makes a commitment to support her daughter for [an explicit number of] years, he is obligated to support her for [all] the years to which he committed himself, provided he made this commitment at the time of the woman's consecration.27

If, however, he made the commitment [after] the kiddushin [were given], the commitment is not binding until he affirms it with an act of contract or composes a document to that effect, as will be explained in the laws of business transactions.28

[The following rules apply when] a woman is divorced within the time that her husband committed himself to support her daughter, and she married another man who also committed himself to support her daughter for a particular number of years. The first husband does not have the prerogative to say: "If she comes to my house, I will support her."29 Instead, he must bring her support to the place where she is staying together with her mother. Similarly, both husbands do not have the prerogative of saying: "We will together provide for her support." Instead, one of the husbands must provide for her support, and the other must give her the financial value of her support.

יז

הנושא אשה ופסקה עמו שיהיה זן את בתה כך וכך שנים חייב לזון אותם שנים שקיבל על עצמו. והוא שיתנו על דבר זה בשעת הקידושין. אבל שלא בשעת הקידושין עד שיקנו מידו או עד שיכתוב בשטר וכיוצא בו כמו שיתבאר בהלכות מקח וממכר. נתגרשה בתוך השנים שקיבל על עצמו לזון את בתה ונשאת לאחר ופסקה גם עמו שיהיה זן אותה הבת כך וכך שנים לא יאמר ראשון אם תבוא לביתי אזונה אלא מוליך מזונותיה למקום שהיא שם אמה. וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחת אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות:

18

[The following rules apply when the woman's] daughter marries during the time [in which her mother's husbands] obligated themselves to supply her with her sustenance. Her own husband is obligated to provide her with her sustenance, and both of her mother's husbands are obligated to give her the financial value of her support.

[Even when the men] who obligated themselves to support her die, if they affirmed their commitment to her mother with an act of contract or they composed a formal document recording their obligation, [the daughter] is considered to be a creditor whose claim is supported by a deed, and she has the prerogative of collecting her due from property that has been sold until the conclusion of the time period for which he committed himself.

If the commitment was made at the time of the kiddushin, and was not affirmed by an act of contract, it is a commitment that was not to be recorded in a contract,30 and [the daughter] does not have the prerogative of expropriating property [from purchasers] for her support.

יח

נישאת הבת בתוך זמן זה הבעל חייב במזונותיה. ובעלי אמה שניהם כל אחד ואחד נותן לה דמי מזונות. מתו אלו שפסקו לזון אותה אם קנו מידן או שחייב עצמו בשטר הרי זו כבעל חוב בשטר וטורפת מזונותיה מנכסיהן המשועבדים עד סוף הזמן שפסקו. ואם פסקו בשעת הקידושין ולא היה שם קנין הרי הם דברים שלא ניתנו ליכתב ואינה טורפת במזונותיה: