SECTION 618 Laws Relating to a Sick Person on Yom Kippur. (1–18)

סימן תריח דִּין חוֹלֶה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וּבוֹ י"ח סְעִיפִים:

1 [The following principles apply with regard to] a sick person who says, “I need to eat”1 — even when he does not say that if he does not eat, [his life] might be endangered.2 If, after he is informed that it is Yom Kippur, or [it is obvious] that he himself knows that it is Yom Kippur, he [nevertheless] says “Give me [food] to eat,” or “I cannot bear the fast because of my sickness,” or any similar expression indicating that even though he knows it is Yom Kippur he wishes to eat, he should immediately be given food until he says, “Enough.”

[The rationale:] It is not assumed that he is a wicked person [who desires to violate the prohibition]. The assumption is that he feels that he requires this [food], for a person’s own heart knows the bitterness of his soul.3 Therefore, even if a hundred doctors say that he does not need to eat, and even if they say that food will harm him, it is the words of the patient that are to be heeded.4 [It is assumed that] he certainly needs [to eat], because he knows that it is Yom Kippur, and he nevertheless requests food.

א חוֹלֶה שֶׁהוּא אוֹמֵר צָרִיךְ אֲנִי לֶאֱכֹל,א,1 אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר שֶׁאִם לֹא יֹאכַל אֶפְשָׁר שֶׁיִּסְתַּכֵּן,ב,2 אֶלָּא לְאַחַר שֶׁהוֹדִיעוּהוּ שֶׁהַיּוֹם הוּא יוֹם הַכִּפּוּרִים ג אוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ מֵעַצְמוֹ שֶׁהַיּוֹם הוּא יוֹם הַכִּפּוּרִים ד וְאוֹמֵר תְּנוּ לִי לֶאֱכֹל,ה אוֹ שֶׁאוֹמֵר אֵינִי יָכוֹל לִסְבֹּל הַתַּעֲנִית מֵחֲמַת חֹלִי,ו וְכַיּוֹצֵא בִּלְשׁוֹנוֹת אֵלּוּ שֶׁנִּרְאֶה מֵהֶם כַּוָּנָתוֹ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַיּוֹם הוּא יוֹם הַכִּפּוּרִים אַף עַל פִּי כֵן רְצוֹנוֹ לֶאֱכֹל – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִיָּד, עַד שֶׁיֹּאמַר דַּי,ז לְפִי שֶׁאֵין אָנוּ מַחֲזִיקִים אוֹתוֹ לְרָשָׁע,ח וּמִן הַסְּתָם הוּא מַרְגִּישׁ בְּעַצְמוֹ שֶׁהוּא צָרִיךְ לְכָךְ, שֶׁהַ"לֵּב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ".ט,3

וּלְפִיכָךְ אֲפִלּוּ מֵאָה רוֹפְאִים אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לֶאֱכֹל,י וַאֲפִלּוּ הֵם אוֹמְרִים שֶׁהַמַּאֲכָל מַזִּיק לוֹ יא – שׁוֹמְעִין לַחוֹלֶה,4 שֶׁבְּוַדַּאי הוּא צָרִיךְ לְכָךְ, כֵּיוָן שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַיּוֹם יוֹם הַכִּפּוּרִים וְאַף עַל פִּי כֵן הוּא מְבַקֵּשׁ לֶאֱכֹל:

Alter Rebbe's Shulchan Aruch (SIE)

The new layout – with the original text and the facing translation – provides a unique user-friendly approach to studying the Alter Rebbe’s work. An inclusive commentary provides insightful explanations and guidelines for actual practice.

2 Even though the patient himself says that [he] does not have to eat, but there is a doctor — even a non-Jew — who says that he must eat, the patient should be given food as directed by the doctor, provided he is an expert.5

[Moreover,] even if the doctor does not say that if the patient does not eat he will be endangered, but merely that his illness might possibly intensify, the patient should be given food, for fear that such deterioration may lead to mortal danger. Even though the patient says that he does not have to eat, his statement carries no weight in justifying a stringent ruling, for he may have spoken out of confusion and distress, being so weak that he is unaware of [the severity of] his illness. [Hence the rule applies:] Whenever a question of life and death is in the balance, the lenient ruling is to be followed.6

ב וַאֲפִלּוּ אִם הַחוֹלֶה אוֹמֵר אֵינִי צָרִיךְ לֶאֱכֹל וְיֵשׁ שָׁם רוֹפֵא יב אֲפִלּוּ הוּא נָכְרִי יג וְאוֹמֵר שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל יד – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּיו, וְהוּא שֶׁיְּהֵא בָּקִי.טו,5 וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הָרוֹפֵא אוֹמֵר שֶׁאִם לֹא יֹאכַל יִסְתַּכֵּן, רַק שֶׁאוֹמֵר שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיַּכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא יַכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ וְיִסְתַּכֵּן.טז וְאַף עַל פִּי שֶׁהַחוֹלֶה בְּעַצְמוֹ אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ – אֵין אֲמִירָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לִכְלוּם כְּדֵי שֶׁנַּחְמִיר עָלָיו בִּשְׁבִיל אֲמִירָתוֹ, דְּשֶׁמָּא מֵחֲמַת טֵרוּף הַדַּעַת הוּא אוֹמֵר כֵּן,יז שֶׁאֵינוֹ מַרְגִּישׁ בְּחָלְיוֹ מֵחֲמַת רֹב חֻלְשָׁה,יח וּסְפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל:יט,6

3 [The following principles apply if] one doctor says that [the patient] must eat and another doctor says that it is not necessary. If the sick person does not say anything, or if he says that he does not know, he should be given food, for whenever a question of life and death is in the balance, the lenient ruling is to be followed.6

If, however, the patient himself also says that he does not need [to eat], he should not be given food. Since one doctor shares his opinion, it is not assumed that he spoke out of confusion and distress.

ג רוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לֶאֱכֹל,כ אִם הַחוֹלֶה אֵינוֹ אוֹמֵר כְּלוּם אוֹ שֶׁאוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ כא – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ, שֶׁסְּפֵק נְפָשׁוֹת לְהָקֵל,כב,6 אֲבָל אִם גַּם הַחוֹלֶה אוֹמֵר אֵינִי צָרִיךְ – אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ,כג כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ רוֹפֵא אֶחָד שֶׁאוֹמֵר כְּמוֹתוֹ – אֵין אָנוּ תּוֹלִים אֲמִירָתוֹ בְּטֵרוּף הַדַּעַת:כד

4 If the patient says nothing or if he says that he does not know, and one doctor says that he needs to eat, and two doctors say that he does not need [to eat], the patient should not be given food, because one voice does not outweigh two.

If, however, the first [doctor] is distinguished for his expertise when compared to the two [doctors] who say that the patient need not eat, his words should be respected: the ruling should be lenient and the patient should be given food, because a question of life and death is involved.

ד אִם הַחוֹלֶה אֵין אוֹמֵר כְּלוּם אוֹ שֶׁאוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ, וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל וּשְׁנֵי רוֹפְאִים אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ – אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ,כה לְפִי שֶׁאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם.כו וְאִם הָאֶחָד הוּא מֻפְלָג בְּחָכְמָה נֶגֶד שְׁנַיִם הָאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ – חוֹשְׁשִׁין לִדְבָרָיו לְהָקֵל וּלְהַאֲכִילוֹ,כז כֵּיוָן שֶׁהוּא סְפֵק סַכָּנַת נְפָשׁוֹת:כח

5 If, however, two doctors state that the patient must eat,5 then even if a hundred doctors say that he does not have to eat, and even if the patient himself says that he does not have to eat, he should be given food. [This applies] even when the hundred who say that he does not have to eat are greater experts and are more distinguished for their knowledge than the two [who rule leniently. For] in an uncertainty involving life and death, a stringent ruling is not determined by greater wisdom or greater numbers. Instead, since two [doctors] who are knowledgeable in this discipline say that the patient must eat, they are considered as distinguished experts. We see [a parallel] to this in [the laws of] testimony. There, by Scriptural decree, two witnesses are considered equivalent to a hundred.

ה אֲבָל אִם שְׁנֵי רוֹפְאִים אוֹמְרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל,5 אֲפִלּוּ מֵאָה אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ, וַאֲפִלּוּ אִם גַּם הַחוֹלֶה אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ.כט וַאֲפִלּוּ אִם הָאוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ הֵם יוֹתֵר מֻמְחִים וְהֵן מֻפְלָגִים בְּחָכְמָה נֶגֶד אֵלּוּ הַשְּׁנַיִם ל – אֵין הוֹלְכִין בִּסְפֵק נְפָשׁוֹת אַחַר רֹב חָכְמָה וְלֹא אַחַר רֹב מִנַּיִן דֵּעוֹת לְהַחְמִיר,לא אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁשְּׁנַיִם אוֹמְרִים שֶׁהוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל וְהֵן בְּקִיאִים בַּחָכְמָה – הֲרֵי הֵן חֲשׁוּבִין כְּמוֹ חֲכָמִים מֻפְלָגִים, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ לְעִנְיַן עֵדוּת שֶׁשְּׁנַיִם חֲשׁוּבִים כְּמֵאָה לב מִגְּזֵרַת הַכָּתוּב:לג

6 In this context, a doctor who is a woman or a non-Jew is equivalent to the most legally competent Jewish male,7 whether [that doctor’s] opinion is more lenient or more stringent. [That doctor’s] word is trusted to outweigh the opinion of the most legally competent Jewish doctor, according to the guidelines discussed above.

ו אִם הָרוֹפֵא הוּא אִשָּׁה אוֹ נָכְרִי – הֲרֵי הוּא כְּכָשֵׁר שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל לְעִנְיָן זֶה,7 בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר, וְנֶאֱמָן לְהַכְחִישׁ רוֹפֵא הַכָּשֵׁר שֶׁבְּיִשְׂרָאֵל,לד וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר:לה

7 [Even] if the patient says that he does not need [to eat] and [even if] a doctor says that he does not know whether he must eat, since possibly there is no [reason] whatever for concern or doubt that the illness will intensify because food was withheld, food should be given to him. [The rationale is that] if the doctor had said that he knew that there was [reason] for concern or doubt that the illness would intensify, the patient would have been given food. Therefore even now, when the doctor is undecided, [the patient] should be given food. For whenever a question of life and death is in the balance, the lenient ruling is to be followed, even if there are many cumulative doubts involved.

ז אִם הַחוֹלֶה אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ וְהָרוֹפֵא אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם הוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל,לו שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁאֵין שׁוּם חֲשָׁשׁ וְסָפֵק כְּלָל שֶׁיַּכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ מֵחֲמַת מְנִיעַת הָאֲכִילָה לז – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ, לְפִי שֶׁאִם הָיָה הָרוֹפֵא אוֹמֵר שֶׁיָּדוּעַ לוֹ שֶׁיֵּשׁ חֲשַׁשׁ סָפֵק בַּדָּבָר שֶׁמָּא יַכְבִּיד עָלָיו חָלְיוֹ הָיוּ מַאֲכִילִים אוֹתוֹ,לח לָכֵן גַּם עַכְשָׁו שֶׁהוּא מְסֻפָּק בָּזֶה מַאֲכִילִין אוֹתוֹ, שֶׁכָּל סְפֵק נְפָשׁוֹת הוֹלְכִין לְהָקֵל לט אֲפִלּוּ בְּכַמָּה וְכַמָּה סְפֵקוֹת:מ

8 If, however, a doctor says that there is no need for [the patient to eat] and the patient himself does not know, he should not be given food.8 The patient’s statement that he does not know is of no consequence, for most patients do not know, nor are they knowledgeable with regard to their illness.

[The ruling is different] if the patient is himself an expert doctor and is knowledgeable with regard to his illness. If he says that he does not know whether he must eat on Yom Kippur, he should be given food. The rationale is that if he had said that he must eat, he would be given food. Therefore even now, when he says that he does not know, he should be given food because of the doubt involved.

ח אֲבָל אִם הָרוֹפֵא אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ וְהַחוֹלֶה אֵינוֹ יוֹדֵעַ – אֵין מַאֲכִילִין אוֹתוֹ,מא,8 לְפִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁל חוֹלֶה לָאו כְּלוּם הוּא, שֶׁרֻבָּן שֶׁל חוֹלִים אֵינָן יוֹדְעִין וּבְקִיאִין בַּחֹלִי שֶׁלָּהֶן.מב אֲבָל אִם הַחוֹלֶה הוּא בְּעַצְמוֹ גַּם כֵּן רוֹפֵא בָּקִי וְהוּא מַכִּיר בְּחָלְיוֹ וְאוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אִם צָרִיךְ לֶאֱכֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ,מג לְפִי שֶׁאִלּוּ הָיָה אוֹמֵר צָרִיךְ הָיוּ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ, לָכֵן גַּם עַכְשָׁו שֶׁאוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מִסָּפֵק:

9 If a doctor9 says that he is not knowledgeable about the patient’s illness, he is like any other person and his opinion is of no consequence when he says that the sick person must eat or that he does not know.

Similarly, if [such a doctor] says that there is no need for the patient to eat, his words are of no consequence. [Thus,] if the patient says (that [he] does not know or) that he does not have to [eat], and one [other] doctor says that he must [eat], the patient should be given food. No attention is paid to the words of the doctor who says that the patient need not [eat], since he is not familiar with this illness.

ט וְאִם הָרוֹפֵא9 אוֹמֵר שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֶת חָלְיוֹ – הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר כָּל אָדָם, וְאֵין דְּבָרָיו מַעֲלִין כְּשֶׁאוֹמֵר צָרִיךְ אוֹ שֶׁאוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ שֶׁיֹּאכַל עַל פִּיו. וְכֵן כְּשֶׁאוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ – אֵין דְּבָרָיו מוֹרִידִין כְּלָל.מד וְאִם הַחוֹלֶה (אוֹמֵר אֵינִי יוֹדֵעַ אוֹ שֶׁהַחוֹלֶה) אוֹמֵר אֵינִי צָרִיךְ וְרוֹפֵא אֶחָד אוֹמֵר צָרִיךְ – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ, וְאֵין מַשְׁגִּיחִין בְּדִבְרֵי רוֹפֵא זֶה שֶׁאוֹמֵר אֵינוֹ צָרִיךְ, כֵּיוָן שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר אֶת הַחֹלִי:

10 Even in a place where there are no expert doctors to evaluate whether [the patient] must eat, if he becomes so weak that most of the people around him regard him as dangerously ill, he should be given food.

י אֲפִלּוּ בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם רוֹפְאִים בְּקִיאִין שֶׁיַּאַמְדוּהוּ אִם הוּא צָרִיךְ לֶאֱכֹל, מִכָּל מָקוֹם אִם נֶחֱלַשׁ הַרְבֵּה עַד שֶׁנִּרְאֶה לְרֹב בְּנֵי אָדָם שֶׁאֶצְלוֹ שֶׁהוּא מְסֻכָּן – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ:מה

11 As to a patient who knows himself that he must eat, but is stringent with himself and does not eat, of him Scripture says,10 “But I will demand the blood of your souls…”11

יא אִם הַחוֹלֶה יוֹדֵעַ בְּעַצְמוֹ שֶׁצָּרִיךְ לֶאֱכֹל וּמַחְמִיר עַל עַצְמוֹ וְאֵינוֹ אוֹכֶל – עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר מו,10 "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ וגו'":11

12 Whenever it is permitted for one to eat [on Yom Kippur] and he does not wish to eat, he should be fed against his will.

יב כָּל מָקוֹם שֶׁמֻּתָּר לֶאֱכֹל וְאֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בְּעַל כָּרְחוֹ:מז

13 [The following rules apply when,] following the advice of experts, food is given to a patient who does not say that he must eat.12 They also apply to a pregnant woman who smells [the aroma of] food and her face begins to change [color]13 — or to any other person whose face changes color because he [smells] the aroma of food — who was not satisfied when given a taste of the sauce. They apply similarly to a woman within three days of childbirth, who does not say that [she] must eat.

A person in any of these situations should be given small portions at a time, so that when combined they will not add up to the measure defined in sec. 612[:1], for which one is liable for kares and lashes.14 [In this way,] this person’s liability will be reduced from [that associated with a violation punishable by] kares or lashes to the mere violation of the prohibition [against eating even less than the required measure].

For this reason, such a person is initially given less than the size of a date,15 i.e., two-thirds the size of an average-sized egg or slightly more, but not approaching the size of an egg;16 this is the measure of the size of a date. Afterwards, [his attendants] should wait the time it takes to eat four eggs, or at least the time it takes to eat three eggs (see sec. 612[:4]),17 and then give him the initial measure again.

יג כְּשֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הַחוֹלֶה מח שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר צָרִיךְ אֲנִי לֶאֱכֹל מט וּמַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַל פִּי בְּקִיאִים,נ,12 וְכֵן כְּשֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הַמְעֻבֶּרֶת שֶׁהֵרִיחָה מַאֲכָל וְנִשְׁתַּנּוּ פָּנֶיהָ נא,13 אוֹ כָּל אָדָם שֶׁנִּשְׁתַּנּוּ פָּנָיו מֵרֵיחַ הַמַּאֲכָל נב וְלֹא נִתְיַשְּׁבָה דַּעְתָּם בִּטְעִימַת הָרֹטֶב,נג וְכֵן כְּשֶׁמַּאֲכִילִין אֶת הַיּוֹלֶדֶת שֶׁאֵינָהּ אוֹמֶרֶת צְרִיכָה אֲנִי לֶאֱכֹל כְּגוֹן תּוֹךְ שְׁלֹשָׁה יָמִים לְלִדְתָּהּ נד – כָּל אֵלּוּ מַאֲכִילִין אוֹתָן מְעַט מְעַט כְּדֵי שֶׁלֹּא יִצְטָרֵף לִכְשִׁעוּר שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרי"ב נה שֶׁחַיָּבִים עָלָיו כָּרֵת וּמַלְקוֹת,14 כְּדֵי לְהָקֵל מֵעֲלֵיהֶם מֵאִסּוּר כָּרֵת וּמַלְקוֹת לְאִסּוּר בִּלְבַד,נו לְכָךְ מַאֲכִילִין אוֹתוֹ בַּתְּחִלָּה פָּחוֹת מִכְּכוֹתֶבֶת15 דְּהַיְנוּ כִּשְׁנֵי שְׁלִישֵׁי בֵּיצָה בֵּינוֹנִית נז אוֹ מְעַט יוֹתֵר, רַק שֶׁלֹּא יִהְיֶה קָרוֹב לִכְבֵיצָה נח,16 שֶׁזֶּהוּ שִׁעוּר כְּכוֹתֶבֶת,נט וְאַחַר כָּךְ יִשְׁהוּ כְּדֵי אֲכִילַת אַרְבַּע בֵּיצִים,ס וּלְפָחוֹת יִשְׁהוּ כְּדֵי אֲכִילַת שָׁלֹש בֵּיצִים סא (עַיֵּן סִימָן תרי"ב סב,17), וְיַחְזְרוּ וְיַאֲכִילוּהוּ כְּשִׁעוּר אֲכִילָה רִאשׁוֹנָה:סג

14 With regard to drinking,18 it should first be determined how much a particular patient’s cheekful contains; [i.e., not an entire cheekful, but the amount of liquid which] if moved to one side of his mouth would look like a cheekful. He should be given less than this amount. [His attendants] should then wait the amount of time necessary to eat four eggs, or at least the amount of time necessary to eat three eggs, or at the very least the amount of time necessary to drink a revi’is (see sec. 612[:15]). He should then be given the same measure to drink again.

If, however, doctors or other knowledgeable people (for example, most women know the needs of a woman after childbirth, and their word can be relied upon, as stated in sec. 330[:4-5]) assess that these limited quantities are insufficient or if they are unsure about this, the patient should immediately be given all the food and drink he needs, as prescribed by these knowledgeable individuals.

יד וְהַשְּׁתִיָּה18 – יִבְדְּקוּ בַּחוֹלֶה עַצְמוֹ כַּמָּה הִיא כְּדֵי שֶׁיְּסַלְּקֶנּוּ לְצַד אֶחָד וְיֵרָאֶה כִּמְלֹא לֻגְמָיו סד וְיַשְׁקוּהוּ פָּחוֹת מֵאוֹתוֹ שִׁעוּר,סה וְיִשְׁהוּ כְּדֵי אֲכִילַת אַרְבַּע בֵּיצִים,סו וּלְפָחוֹת יִשְׁהוּ כְּדֵי אֲכִילַת שָׁלֹש בֵּיצִים,סז וּלְכָל הַפָּחוֹת לֹא יִפְחֲתוּ מִלִּשְׁתּוֹת כְּדֵי שְׁתִיַּת רְבִיעִית (עַיֵּן סִימָן תרי"ב סח), וְיַחְזְרוּ וְיַשְׁקוּהוּ כְּשִׁעוּר שְׁתִיָּה רִאשׁוֹנָה.

וְאִם אֲמָדוּהוּ הָרוֹפְאִים סט אוֹ שְׁאָר בְּקִיאִין (כְּגוֹן בְּיוֹלֶדֶת שֶׁרֹב נָשִׁים בְּקִיאוֹת בְּצָרְכֵיהֶן וְיֵשׁ לָהֶן נֶאֱמָנוּת ע כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"ל עא) שֶׁאֵין שִׁעוּרִים הַלָּלוּ מַסְפִּיקִין לוֹ, אוֹ שֶׁנִּסְתַּפְּקוּ בַּדָּבָר עב – מַאֲכִילִין וּמַשְׁקִין אוֹתָן כָּל צָרְכָּן מִיָּד כְּפִי מַה שֶּׁיֹּאמְרוּ הַבְּקִיאִין:

15 If a patient — a pregnant woman, or a woman who is within seven days of childbirth, or a sick person — knows himself that he must eat, we do not show concern for any of these measures. Instead, we place food before him and say: “Today is Yom Kippur. If you know — or if you think it is possible — that you will be in [mortal] danger if you do not eat more than the minimum quantity [for which one is held liable], eat [that quantity, or more]. If not, eat less than that quantity at recurring intervals.” The person will then eat in whatever way appears appropriate in his own eyes.

טו אֲבָל אִם הַמְעֻבֶּרֶת אוֹ הַיּוֹלֶדֶת בְּתוֹךְ שִׁבְעָה יָמִים אוֹ הַחוֹלֶה יוֹדְעִים בְּעַצְמָם שֶׁצְּרִיכִים לֶאֱכֹל עג – אֲזַי אֵין מְדַקְדְּקִים עִמָּהֶם בְּכָל שִׁעוּרִים הַלָּלוּ, אֶלָּא נוֹתְנִים לִפְנֵיהֶם מַאֲכָל, וְאוֹמְרִים לוֹ יוֹם כִּפּוּר הוּא עד וְאִם אַתָּה יוֹדֵעַ עה אוֹ שֶׁמִּסְתַּפֵּק לְךָ עו שֶׁמָּא יֵשׁ חֲשַׁשׁ סַכָּנָה אִם לֹא תֹּאכַל כְּשִׁעוּר – אֱכֹל כְּשִׁעוּר, וְאִם לָאו – אֱכֹל פָּחוֹת פָּחוֹת מִכְּשִׁעוּר,עז וְהוּא יֹאכַל כְּפִי מַה שֶּׁיֵּרָאֶה בְּעֵינָיו:

16 If a person is seized by bulmus, an ailment caused by hunger whose symptom is that his vision is dimmed and he cannot see, he should be given food until his sight is restored.19 If there is no kosher food available, he may be given non-kosher food. If there are two types of forbidden food, one governed by a more serious prohibition than the other, we give him the one governed by the lesser prohibition first, [in the hope that] it alone will be sufficient for him.

טז מִי שֶׁאֲחָזוֹ בֻּלְמוּס,עח וְהוּא חֳלִי הַבָּא מֵחֲמַת רְעָבוֹן וְסִימָנוֹ שֶׁעֵינָיו כֵּהוֹת וְאֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת עט – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיֵּאוֹרוּ עֵינָיו.19 וְאִם אֵין שָׁם מַאֲכָל שֶׁל הֶתֵּר – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ מַאֲכָל שֶׁל אִסּוּר.פ וְאִם יֵשׁ כָּאן שְׁנֵי מִינֵי אִסּוּרִים אֶחָד חָמוּר מֵחֲבֵרוֹ – מַאֲכִילִין אוֹתוֹ הַקַּל תְּחִלָּה,פא שֶׁמָּא יַסְפִּיק לוֹ זֶה בִּלְבַד:

17 [The laws that apply when a patient] requires meat, there is an animal that must be slaughtered,20 and meat is also available from an animal that was not ritually slaughtered,21 [are discussed in] sec. 328[:16].22

יז אִם צָרִיךְ לְבָשָׂר וְיֵשׁ כָּאן בְּהֵמָה שֶׁצְּרִיכִים לְשָׁחֳטָהּ20 וּבְשַׂר נְבֵלָה מוּכֶנֶת פב,21 – עַיֵּן בְּסִימָן שכ"ח:פג,22

18 When a patient who ate [out of necessity] on Yom Kippur becomes composed and is able to recite the Grace After Meals,23 he should mention Yom Kippur in the Grace; i.e., he should add the passage Yaaleh VeYavo in the blessing Boneh Yerushalayim.24 If Yom Kippur falls on Shabbos, he should also add the passage beginning Retzeh. He is not, however, required to recite a blessing over two loaves of bread, nor is he required to recite Kiddush over wine or over bread, because the Sages did not ordain such matters for Yom Kippur.

יח חוֹלֶה שֶׁאָכַל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְנִתְיַשְּׁבָה דַּעְתּוֹ בְּעִנְיָן שֶׁיָּכוֹל לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן23 – צָרִיךְ לְהַזְכִּיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן, שֶׁיֹּאמַר "יַעֲלֶה וְיָבוֹא" בְּ"בוֹנֵה יְרוּשָׁלָיִם".פד,24 וְאִם חָל בְּשַׁבָּת – יֹאמַר גַּם כֵּן "רְצֵה".פה אֲבָל אֵינוֹ צָרִיךְ לִבְצֹעַ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת, וְגַם אֵינוֹ צָרִיךְ לְקַדֵּשׁ עַל הַיַּיִן וְלֹא עַל הַפַּת, מִשּׁוּם שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ חֲכָמִים דְּבָרִים אֵלּוּ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים:פו