Shulchan Aruch: Chapter 588 - The Time for the Sounding of the Shofar

SECTION 588 The Time for the Sounding of the Shofar. (1–9)

סימן תקפח זְמַן תְּקִיעַת שׁוֹפָר וּבוֹ ט' סְעִיפִים:

1 The time for the sounding of the shofar is during the day,1 as it is written,2 “It shall be a day of sounding [the shofar]”; i.e., [the shofar] should be sounded by day and not at night. The entire day is acceptable for the sounding of the shofar, from dawn3 until the appearance of the stars.4

Our Sages, nevertheless, required that we wait until sunrise, in order to remove any doubt as to whether it is [still] night, for not everyone is knowledgeable with regard to [the time of] dawn. However, if a person transgressed and sounded the shofar after dawn, before sunrise, he has fulfilled his obligation and is not obligated to sound it a second time.

א זְמַן תְּקִיעַת שׁוֹפָר בַּיּוֹם,א^,1 שֶׁנֶּאֱמַר ב^,2 "יוֹם תְּרוּעָה וגו'" – בַּיּוֹם וְלֹא בַּלַּיְלָה.ג וְכָל הַיּוֹם כָּשֵׁר לִתְקִיעַת שׁוֹפָר ד מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר ה^,3 עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים,ו^,4 אֶלָּא שֶׁחֲכָמִים הִצְרִיכוּ לְהַמְתִּין עַד שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה ז שֶׁיָּצָא מִכְּלַל סְפֵק לַיְלָה,ח שֶׁאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בְּעַמּוּד הַשַּׁחַר.ט וּמִכָּל מָקוֹם אִם עָבַר וְתָקַע מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה – יָצָא,י וְאֵין צָרִיךְ לִתְקֹעַ שֵׁנִית:

2 [The law governing a situation] in which one heard part of a tekiah before dawn and part after dawn is explained in sec. 587[:4].

ב אִם שָׁמַע מִקְצָת תְּקִיעָה קֹדֶם עַמּוּד הַשַּׁחַר וּמִקְצָתָהּ אַחַר עַמּוּד הַשַּׁחַר – נִתְבָּאֵר בְּסִימָן תקפ"ז:יא

3 [The law governing a situation] in which one heard nine shofar blasts over [the course of] nine hours during the day or from nine men who sounded [the shofar] simultaneously is explained in sec. 590[:13-14].5

ג שָׁמַע תֵּשַׁע תְּקִיעוֹת בְּתֵשַׁע שָׁעוֹת בַּיּוֹם אוֹ מִתֵּשַׁע בְּנֵי אָדָם שֶׁתָּקְעוּ כְּאֶחָד – נִתְבָּאֵר בְּסִימָן תק"צ:יב^,5

4 When the festival of Rosh HaShanah falls on Shabbos, the shofar is not sounded.6 Sounding the shofar does not involve a forbidden labor; it is forbidden on Shabbos and festivals only as a result of a Rabbinic decree,7 [because] it is considered a mundane activity.8 Why then does [the performance of] a Scriptural commandment not override such a light prohibition, as it does on every Rosh HaShanah?9 It is not [even] designated as a shvus10 in a complete sense.

[The prohibition was enacted, because] “everyone is obligated to hear the sounding of the shofar but not everyone knows how to sound the blasts [correctly. The Sages therefore] decreed [that the shofar should not be sounded], lest someone take the shofar in hand and go to an expert to learn [how to sound it], and thus carry it four cubits in the public domain.”11

ד יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת – אֵין תּוֹקְעִין בַּשּׁוֹפָר,יג^,6 אַף עַל פִּי שֶׁהַתְּקִיעָה בַּשּׁוֹפָר אֵינָהּ מְלָאכָה יד וְאֵינָהּ אֲסוּרָה בְּשַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים,טו^,7 מִשּׁוּם עוּבְדִּין דְּחֹל.טז^,8 וְלָמָה אֵין דּוֹחִין אִסּוּר קַל כָּזֶה יז מִפְּנֵי מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל תּוֹרָה יח כְּמוֹ שֶׁדּוֹחִין אוֹתוֹ בְּכָל יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה יט^,9 הוֹאִיל וְאֵין בּוֹ שְׁבוּת10 גָּמוּר, לְפִי שֶׁהַכֹּל חַיָּבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל הַבָּקִי לִלְמֹד וְיַעֲבִירֶנּוּ ד' אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים:כ^,11

5 The laws pertaining to moving12 the shofar on [Rosh HaShanah that falls on] a Shabbos are the same as those that apply on all other Shabbosos throughout the year; i.e., a shofar may be moved only because its place is needed or because it itself is needed for some purpose [which is not forbidden on Shabbos], e.g., to support a dish or the like.

When does the above apply? On Shabbos. If, however, [Rosh HaShanah] falls during the week, [different rules apply]. It is permitted to move the shofar, even if it is not needed for some purpose and even its place is not required. [The rationale is that] since it is sounded that day, it is governed by the laws applying to a utensil employed for a permitted purpose, which are described in sec. 308[:16].13

Nevertheless, on the day [of Rosh HaShanah] one may not use it or derive benefit from it, e.g., to use it to support a dish or the like, because it was set aside to be used only for its mitzvah, as will be clarified in sec. 665; see that source.14

ה וְדִין טִלְטוּל12 הַשּׁוֹפָר בְּשַׁבָּת זוֹ כְּדִין טִלְטוּלוֹ בְּכָל שַׁבְּתוֹת הַשָּׁנָה, שֶׁאֵין מְטַלְטְלִין אוֹתוֹ כִּי אִם לְצֹרֶךְ מְקוֹמוֹ אוֹ לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ,כא דְּהַיְנוּ לִסְמֹךְ בּוֹ אֶת הַקְּעָרָה וּכַיּוֹצֵא בָּזֶה.כב

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בְּשַׁבָּת, אֲבָל אִם חָל בְּחֹל אַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לְטַלְטְלוֹ כג אֲפִלּוּ שֶׁלֹּא לְצֹרֶךְ גּוּפוֹ וּמְקוֹמוֹ כֵּיוָן שֶׁתּוֹקְעִין בּוֹ בַּיּוֹם, וְדִינוֹ כִּכְלִי שֶׁמְּלַאכְתּוֹ לְהֶתֵּר שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ש"ח,כד^,13 מִכָּל מָקוֹם אָסוּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ כה וְלֵהָנוֹת מִמֶּנּוּ כו בּוֹ בַּיּוֹם כז כְּגוֹן לִסְמֹךְ בּוֹ אֶת הַקְּעָרָה וְכַיּוֹצֵא בְּזֶה, שֶׁהֲרֵי הֻקְצָה לְמִצְוָתוֹ,כח וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרס"ה,כט עַיֵּן שָׁם:14

6 If a child sounded the shofar [on Rosh HaShanah that fell] on Shabbos, the rabbinic court15 is required to restrain him from doing so, as clarified in sec. 343[:1]; see that source.16 [This applies] even if he has not reached the age at which he should be trained [to observe the mitzvos.]17

(Even18 though the essence of the mitzvah of hearing the shofar is hearing its sound alone,)19 if the person sounding the shofar is exempt from this mitzvah, his shofar blasts cannot enable others to discharge their obligation thereby.

The following individuals are exempt: women and bondmen, because this is a positive mitzvah whose observance is associated with a specific time;20 and deaf-mutes, mentally and emotionally incompetent individuals,21 and minors.22

[Hence, even if a minor] reaches an educable age, he cannot enable adults to discharge their obligation, for it is mandated by Scriptural Law.23

ו קָטָן הַתּוֹקֵעַ בְּשַׁבָּת זוֹ – בֵּית דִּין15 מְצֻוִּין לְהַפְרִישׁוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגִּיעַ לְחִנּוּךְ ל^,17 כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן שמ"ג,לא עַיֵּן שָׁם.16

(אַף לב עַל פִּי 18 שֶׁעִקַּר מִצְוַת שְׁמִיעַת שׁוֹפָר לג הִיא שְׁמִיעַת קוֹלוֹ בִּלְבַד,לד^,19 מִכָּל מָקוֹם) אִם הַתּוֹקֵעַ הוּא פָּטוּר מִמִּצְוָה זוֹ – אֵינוֹ מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן בִּתְקִיעָתוֹ.לה וְאֵלּוּ הֵן הַפְּטוּרִים: נָשִׁים לו וַעֲבָדִים לז מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁהַזְּמַן גְּרָמָא,לח^,20 וְחֵרֵשׁ וְשׁוֹטֶה21 וְקָטָן לט^,22 אַף עַל פִּי שֶׁהִגִּיעַ לְחִנּוּךְ אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הַגְּדוֹלִים יְדֵי חוֹבָתָן שֶׁחַיָּבִים מִן הַתּוֹרָה:מ^,23

7 One who is mute who can hear but cannot speak is considered mentally competent and is obligated to hear the sounding of the shofar.24 He can therefore fulfill the mitzvah on behalf of others; one of the listeners should recite the blessing and he should sound the shofar.

If a person can speak but cannot hear, he cannot fulfill the mitzvah on behalf of others, for since he cannot hear he is not obligated by the mitzvah, which is not to sound [the shofar], but to hear it.

ז חֵרֵשׁ הַשּׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ מְדַבֵּר הֲרֵי הוּא כְּפִקֵּחַ מא וְחַיָּב בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר,24 וּלְפִיכָךְ הוּא מוֹצִיא אֲחֵרִים יְדֵי חוֹבָתָן,מב וְאֶחָד מֵהַשּׁוֹמְעִין מְבָרֵךְ וְהוּא תּוֹקֵעַ.מג אֲבָל הַמְדַבֵּר וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ אֵינוֹ מוֹצִיא, דְּכֵיוָן דְּאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ לָאו בַּר חִיּוּבָא הוּא,מד דְּאֵין הַמִּצְוָה בַּתְּקִיעָה אֶלָּא בַּשְּׁמִיעָה:מה

8 A blind man is obligated to hear the shofar being sounded. If a blind man held the position of sounding the shofar every year and was then replaced because [the congregation] gave weight to the view that a blind person is exempt from all the mitzvos stated in the Torah,25 he should be reinstated if no one else is equally capable. Initially, however, he should not have been displaced, even though there is someone equally capable, for we follow the principle that a blind person is obligated to observe all the mitzvos of the Torah.

ח סוּמָא חַיָּב בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר. וְאִם הָיָה מֻחְזָק לִתְקֹעַ בְּכָל שָׁנָה וְסִלְּקוּהוּ מִפְּנֵי שֶׁחָשְׁשׁוּ לְדִבְרֵי הָאוֹמֵר מו דְּסוּמָא פָּטוּר מִכָּל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה,25 אִם אֵין בָּקִי בִּתְקִיעָה כָּמוֹהוּ – יַחֲזִירוּהוּ לְמִנּוּיוֹ, אֲבָל לְכַתְּחִלָּה אֵין לְסַלְּקוֹ אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצָא בָּקִי כָּמוֹהוּ,מז לְפִי שֶׁהָעִקָּר אֶצְלֵנוּ דְּסוּמָא חַיָּב בְּכָל הַמִּצְוֹת הָאֲמוּרוֹת בַּתּוֹרָה:מח

9 A tumtum26 and a hermaphrodite27 are obligated [to hear the shofar] only because of the doubt as to whether they are males. Therefore they cannot act on behalf of others whose obligation [in the performance of this mitzvah] is definite. One hermaphrodite may, however, fulfill the obligation on behalf of another hermaphrodite, who like himself is obligated only because of a doubt.

[A hermaphrodite] cannot fulfill the obligation on behalf of a tumtum. Indeed, even a tumtum cannot fulfill the obligation on behalf of a tumtum like himself, because though [both parties] are obligated by reason of a doubt, [the reasons for the doubt are different]: surgery may prove one tumtum to be a male and the other, a female. 28

ט טֻמְטוּם26 וְאַנְדְּרוֹגִינוֹס מט^,27 אֵין חַיָּבִין אֶלָּא מִסָּפֵק שֶׁמָּא הֵן זְכָרִים,נ לְפִיכָךְ אֵינָן מוֹצִיאִין אֶת אֲחֵרִים שֶׁחַיָּבִים בְּוַדַּאי,נא אֲבָל מוֹצִיא הוּא הָאַנְדְּרוֹגִינוֹס אֶת הָאַנְדְּרוֹגִינוֹס כְּמוֹתוֹ נב שֶׁאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא מִסָּפֵק, אֲבָל אֵינוֹ מוֹצִיא אֶת הַטֻּמְטוּם,נג וַאֲפִלּוּ טֻמְטוּם כְּמוֹתוֹ אֵינוֹ מוֹצִיא נד אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנֵיהֶם סָפֵק, דְּשֶׁמָּא לִכְשֶׁיִּקָּרַע טֻמְטוּם זֶה יִמָּצֵא זָכָר וְלִכְשֶׁתִּקָּרַע זוֹ תִּמָּצֵא נְקֵבָה:נה^,28

« Previous

Shulchan Aruch: Chapter 587 - Laws Relating to One who Sounds the Shofar in a Cistern

Shulchan Aruch: Chapter 589 - Individuals who are Fit to Sound the Shofar

Footnotes

Megillah 20b.

Bamidbar 29:1.

Dawn (alos hashachar) is defined as the first appearance of light on the eastern horizon before sunrise (hanetz hachamah). In sec. 89:1, the Alter Rebbe reckons the moment of dawn as preceding sunrise by the length of time that it takes to walk four mil. (A mil is defined by R. Avraham Chayim Naeh as approximately 1 km.) In sec. 459:10, the Alter Rebbe cites two figures for the time it takes to walk a mil — 18 minutes and 24 minutes, and recommends the latter figure. Thus, in this context, we are speaking of 96 minutes before sunrise as being the moment of dawn. The Alter Rebbe maintains that this figure must be translated into degrees. See Vol. 2 of the present work, sec. 58, footnote 7.

In the original, tzeis hakochavim.

In the first situation, one is considered — under certain conditions — to have fulfilled his obligation. The same applies to the second situation, under certain conditions; e.g., he heard all the shofar blasts in the proper sequence.

Rosh HaShanah 29b.

In the original, midivrei sofrim.

In the original, which appears in the plural, uvdin dechol (lit., “weekday activities”).

In earlier Hebrew editions, the following two sentences appeared in the body of the text: “See: Rashi, Rabbeinu Yitzchak Alfasi and Rabbeinu Nissim, on Shabbos 3b; Shabbos 117b; Beis Yosef, Orach Chayim 254. In this respect, the sounding of the shofar is equivalent to removing a loaf of bread [attached to the wall of an oven].”

I.e., these two activities share the common denominator that each is defined as a skill (chochmah), not as a form of labor (melachah). Nonetheless, the Sages forbade both activities on Shabbos.

The Alter Rebbe’s question is that the prohibition against sounding the shofar should apply on any festival — including Rosh HaShanah — as well as on Shabbos. Hence, just as the performance of the mitzvah overrides the prohibition on any Rosh HaShanah, should it not override it when Rosh HaShanah falls on Shabbos?

In a number of letters the Rebbe points out that the Alter Rebbe’s argument here constitutes an innovative observation, a chiddush, namely: The reason that the shofar is not sounded on Shabbos is not simply the concern lest it be carried in a public thoroughfare; the Alter Rebbe writes here that the primary issue is the prohibition of mundane activity. And the other concern, about carrying, serves only to bolster the prohibition of mundane activity, so that it will not be overridden by the commandment to sound the shofar. See: Igros Kodesh, Vol. 2, p. 243, and Vol. 9, pp. 203, 223.

10.

A Rabbinic prohibition enacted because an activity resembles — or may lead to the performance of — an activity forbidden by Scriptural Law (Rambam, Hilchos Shabbos 21:1).

11.

Thereby violating the Scriptural prohibition against doing so on Shabbos (Rosh HaShanah 29b). Carrying the shofar four cubits in the public domain is a greater cause for concern than [the equal prohibition of] carrying it from a private to a public domain, because the latter two domains are clearly demarcated by fences and the like. (See Tosafos on Beitzah 18a, s.v. Shema.)

In their maamarim, the Rebbes of Chabad (beginning with the Alter Rebbe, in the maamar entitled Yom-Tov shel Rosh HaShanah in Likkutei Torah) raise the question: Why were Jews in general, including many men of stature, prevented from fulfilling this significant mitzvah, only because of the slender possibility that some simple people might transgress by carrying a shofar on Shabbos?

The maamarim explain that in fact the Shabbos day itself elicits spiritual influences similar to those elicited by the sounding of the shofar. Hence there is less spiritual imperative to sound the shofar on such a day. Accordingly, since there is a possibility that a Scriptural prohibition will be committed, the sounding of the shofar should be withheld.

12.

The Hebrew word tiltul refers to moving an object within one domain, not transferring it from one domain to another. Since sounding the shofar is prohibited on Shabbos, the shofar is considered an object that is used for a forbidden purpose. The laws governing moving it are set out in sec. 308:2.

13.

There it is written that a utensil that is used for a permitted purpose may be moved on Shabbos for any purpose, even for the sake of the utensil itself. It may not be moved for no purpose at all.

14.

Sec. 665 of the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch is not extant. In the Shulchan Aruch of R. Yosef Caro, that section states that since an esrog is set aside for its mitzvah, it may not be eaten throughout the festival.

15.

Not to mention his father (sec. 343: 2).

16.

There the Alter Rebbe explains that if a child commits a transgression that affects only himself, the court is not required to restrain him. In the case of an act that becomes public knowledge, such as sounding the shofar, he must be restrained, to avert the impression that this act is permitted.

17.

The last 16 English words in the above sentence translate the Hebrew term, lo higiya lechinuch.

18.

Kuntreis HaShulchan points out that sec. 589 (“The Individuals who are Fit to Sound the Shofar”) should begin at this point.

19.

In a letter appearing in Igros Kodesh, Vol. 2, p. 140, the Rebbe writes that parentheses in this work possibly indicate a matter that the Alter Rebbe desired to reconsider at a later date. (Cf. She’eris Yehudah, Responsum 363, and Shaar HaKollel 1:2.) Kuntreis HaShulchan enumerates many other possible functions of parentheses in this work. In the present case, for example, a scribe may have indicated words that were added to bridge a gap in the manuscript before him.

20.

In the original, mitzvas aseh shehazman grama (Rosh HaShanah 30a). Sec. 589:2 states that it is customary, nevertheless, for women to observe this mitzvah.

21.

The term shoteh in the Hebrew original relates to both mental and emotional incapacity.

22.

Rosh HaShanah 29a. Being incompetent, and/or unable to take full responsibility for their conduct, individuals of the second category are exempt by Scriptural Law from the performance of mitzvos.

23.

As to a boy who has passed the age of bar-mitzvah, the Mishnah Berurah 589:2 states that before he is allowed to sound the shofar on behalf of others, it must be certain that he has manifested signs of physical maturity (see sec. 55:12).

24.

Responsa Halachos Ketanos (R. Yaakov Hagiz, Venice, 5464/1704, Vol. 2, sec. 45, cited in Baer Heitev 589:1 and in Mishnah Berurah 589:4) writes that if a person can hear by means of an instrument, such as a trumpet constructed for this purpose, he does not fall under the halachic definition of a cheresh and hence is obligated to hear the sounding of the shofar. Now, we see from sec. 587 that the mitzvah of hearing the shofar cannot be fulfilled by hearing its reverberations. (See sec. 587, footnote 1 there.) Evidently the authorities understand that the function of this trumpet is merely to focus the diffused soundwaves.

25.

See Bava Kama 87a.

26.

A person of masked and indeterminate gender.

27.

In the original, androgynus.

28.

Whereas the doubt regarding the hermaphrodite is a theoretical question of halachic status, the doubt regarding the tumtum is a factual question — ignorance of the person’s gender, which may prove to be either male or female.

Sources

א.

משנה מגילה כ, ב. טור ושו"ע ס"א.

ב.

במדבר כט, א. גמרא שם.

ג.

רש"י ר"ה כח, א ד"ה קודם. טור ושו"ע שם.

ד.

משנה מגילה שם. טור.

ה.

ר"ה כח, א. וראה משנה מגילה כ, א. טור ושו"ע שם. וראה גם לעיל סי' תפח ס"ג (לענין הלל).

ו.

ראה גמרא שם כ, ב. טור. לעיל שם.

ז.

משנה שם. טור ושו"ע שם.

ח.

רש"י שם ד"ה עד הנץ. מ"א ס"ק א.

ט.

רש"י שם ד"ה וכולן. וראה לעיל שם: לפי שהוא כלילה בעיני הבריות, וש"נ.

טור ושו"ע שם.

סעיף ד.

סי"ג־ד.

משנה כט, ב. טור ושו"ע ס"ה.

יד.

גמרא שם. לבוש ס"ה.

טו.

רמב"ם פ"ב ה"ו.

טז.

משמעות הגמרא ורש"י [עיין ברש"י שבת ג' ע"ב ד"ה הדביק (דרדיית הפת שבות היא), וברי"ף ור"ן שם (א, ב) ד"ה אמר (לאו שבות היא אלא עובדין דחול), ובגמרא דף קי"ז ע"ב (כמה דאפשר לשנויי משנינן) ורש"י שם ד"ה מרדה (שהוא דרך חול), ובב"י סי' רנ"ד ד"ה ומ"ש ואם בשוגג, ולעיל שם ס"ט. ותקיעת שופר שוה לרדיית הפת כמבואר בר"ה שם ושבת שם]. וראה שלחן המלך ח"ב ע' קצה הערה 1. וראה גם לקמן סי' תקפט ס"ב. סי' תקצו ס"ב. סי' תרכג סי"א.

יז.

ראה לעיל סי' רנד ס"ז וס"ט (שהתירו רדיה לצורך שבת). סי' שו סי"ח (שהתירו עובדין דחול מפני מצוה).

יח.

רמב"ם שם. מ"א סק"ד. וראה רשימות חוברת ס. אג"ק ח"ב ע' רמג, רסד. ח"ט ע' רג. שלחן המלך שם ע' קצה־קצז.

יט.

ראה לקו"ש ח"ג ע' 948 הערה 4. שלחן המלך שם ע' קצז־ח.

כ.

רבה בגמרא ר"ה שם. רמב"ם שם. טור ולבוש שם. מ"א שם. ט"ז ס"ק ה.

כא.

אור זרוע הל' שבת סי' פו אות א. הגהות אשרי שבת פ"ב סי' כד. רמ"א ס"ה. וראה גם לעיל סי' שח ס"כ.

כב.

ראה לעיל שם סי"ב.

כג.

ראה ט"ז סי' תקצו בסופו.

כד.

סעיף טז.

כה.

מ"א סק"ה.

כו.

ראה לעיל סי' תקיד סכ"ד (בנר של יום טוב, שאסור להסתפק ולאכלו אבל מותר לטלטלו). לקמן סי' תרלח ס"ה (בסכך ודפנות סוכה, שאסור להסתפק לחצוץ בו שיניו אבל מותר להריח וכיו"ב). מ"מ וציונים.

כז.

משא"כ לאחר זמנו. וראה לעיל סי' כא ס"א. סי' מב ס"ו. לקמן סי' תרלח סי"ט.

כח.

מ"א שם.

כט.

סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"א־ב. לעיל סי' תקיד סכ"ד (לענין נר של יום טוב). לקמן סי' תרלח ס"א־ב (לענין סכך ודופני סוכה). קו"א לעיל סי' רסג ס"ק ז. סי' רסה ס"ק א.

ל.

ר"ן (ט, ב) ד"ה והנ"מ. מ"מ פ"ב סוף ה"ז (ממשמעות הרמב"ם שם). ולענין יום טוב ראה לקמן סי' תקצו ס"ב.

לא.

סוף ס"א, וש"נ.

לב.

בקונטרס השלחן כתב שכאן מתחיל סי' תקפט. וכ"מ לקמן סי' תקצב סוף ס"ח.

לג.

בקונטרס השלחן הגיה: תקיעת שופר.

לד.

לבוש סי' תקפט ס"א. וכדלעיל סי' תקפה ס"ד.

לה.

משנה כט, א. טור ושו"ע ס"א.

לו.

גמרא ל, א ממשנה קידושין כט, א. טור ושו"ע ס"ג. וראה גם לקמן סי' תקפט ס"ב. סי' תקצב ס"ח.

לז.

רש"י כט, א ד"ה ועבדים. רמב"ם פ"ב ה"א. וראה גם לעיל סי' קפו סוף ס"א.

לח.

גמרא ל, א. טור ושו"ע שם.

לט.

משנה כט, א. טור ושו"ע ס"א.

מ.

ראה לעיל סי' קפו ס"ג. סי' רעא ס"ז.

מא.

חגיגה ב, ב. וכדלעיל סי' נה סי"א. סי' קצט ס"י.

מב.

ב"י בשם התשב"ץ (ח"ג סי' קיג). רמ"א ס"ב.

מג.

ב"ח סוד"ה אדם. מ"א סק"א. וראה לקמן יו"ד סי' א ס"ק מו.

מד.

תשב"ץ שם. כלבו סי' סד. שו"ע ס"ב.

מה.

תשב"ץ שם. וראה העו"ב ד ע' ז. ה ע' טז־יז.

מו.

רב יהודה ב"ק פז, א. רבנו ירוחם נתיב ה ח"ד (מב, ד) ונתיב יג ח"א (קג, א).

מז.

שו"ת רדב"ז ח"ד סי' נט (א'קלא). כנסת הגדולה הגה"ט. מ"א סק"א.

מח.

רדב"ז שם. ב"י סי' תעג בסופו. וכדלעיל סי' נג סי"ח וש"נ.

מט.

גמרא [ברייתא] כט, א. טומטום שהוא אטום לגמרי ולא נודע אם הוא זכר או נקבה, ואנדרוגינוס שיש לו זכרות ונקבות (לעיל סי' יז ס"ב).

נ.

רש"י שם ד"ה וטומטום. דעה הב' בלבוש ס"ד. וראה ב"ח ד"ה אנדרוגינוס בשם רש"ל בביאורו לטור. אליה זוטא ס"ק א. וראה גם לעיל סי' יז ס"ב. לקמן סי' תרמ ס"ב.

נא.

ברייתא שם. רמב"ם פ"ב ה"ב. מ"א סק"ב.

נב.

ברייתא שם ורש"י ד"ה אנדרוגינוס. טור ושו"ע ס"ד.

נג.

משמעות הברייתא שם (שאינו מוציא אלא מינו).

נד.

ברייתא שם. טור ושו"ע שם.

נה.

רש"י שם ד"ה טומטום. רמב"ם שם. טור ולבוש סוף ס"ד. וראה גם לעיל סי' קצט ס"ח.

By Rabbi Schneur Zalman of Liadi

Rabbi Shneur Zalman of Liadi (18 Elul 1745-24 Tevet 1812), known as "the Alter Rebbe," was one of the main disciples of the Maggid of Mezritch, and the founder of the Chabad Chassidism. He is the author of Shulchan Aruch HaRav and Tanya as well as many other major works in both Jewish law and the mystical teachings.

Translated by Eliyahu Touger and Sholom B Wineberg.

The text on this page contains sacred literature. Please do not deface or discard.

Browse Book

Alter Rebbe's Shulchan Aruch »

By Rabbi Schneur Zalman of Liadi

Buy Book

The new layout – with the original text and the facing translation – provides a unique user-friendly approach to studying the Alter Rebbe’s work. An inclusive commentary provides insightful explanations and guidelines for actual practice.

In this Book