A judge may adjudicate cases involving monetary law bases on factors that he is inclined to regard as true and concerning which he feels strongly in his heart are correct even though he does not have proof of the matters. Needless to say, that if he personally knows that a matter is true, he may judge the case according to his knowledge.

What is implied? A person was obligated to take an oath by the court. A person who the judge regards as trustworthy and upon whose word the judge relies tells him that this person is suspect to take a false oath. The judge may reverse the obligation for the oath and place it on the other litigant, allowing him to take an oath and collect his claim because the judge relied on the statements of this person.

Moreover, even if he regards a woman or a servant as trustworthy, should he feel strongly that the matter about which they are speaking is correct, he may rely on their statement and judge accordingly. Needless to say, if he himself knows that a person is suspect to take a false oath, he may judge accordingly.

Similarly, when a promissory note comes before him and a person upon whom he relies - even a woman or a relative - says that it has been repaid, if he trusts his word, he may tell the bearer of the note: "Payment will be required only when an oath is taken." Similarly, if the alleged debtor is also indebted to another person, the judge may have the debtor pay the creditor whose promissory note was not impugned at all and leave the promissory note that was impugned by the person's testimony unpaid. Or he may reject the promissory note and not consider it in judgment if he sees fit.

Similar laws apply if a person comes and claims that he entrusted an article to so-and-so who died and identified the article with extremely precise descriptive marks. If the claimant did not frequent the home of the deceased, and if the judge knows that the deceased did not have the means to own such an article and he firmly believes that the article did not belong to the deceased, the article may be expropriated from the heirs and given to the person provided he has the means to own it and identified it with descriptive marks. Similar laws apply in all analogous situations.

These matters are solely given over to the heart of the judge to decide according to what he perceives as being a true judgment. Why then did the Torah require two witnesses? Because when two witnesses appear before a judge, he must judge according to their testimony whether or not he knows it to be true.


יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהן אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע כיצד הרי שנתחייב אדם שבועה בב"ד ואמר לדיין אדם שהוא נאמן אצלו ושדעתו סומכת על דבריו שזה האיש חשוד על השבועה יש לדיין להפוך השבועה על שכנגדו וישבע ויטול הואיל וסמכה דעתו של דיין על דברי זה אפילו היתה אשה או עבד נאמנים אצלו הואיל ומצא הדבר חזק ונכון בלבו סומך עליו ודן ואין צריך לומר אם ידע הוא עצמו שזה חשוד: וכן אם יצא שטר חוב לפניו ואמר לו אדם שסמך עליו אפילו אשה או קרוב זה פרוע הוא אם סמכה דעתו על דבריו יש לו לומר לזה לא תפרע אלא בשבועה או אם היה עליו שטר חוב לאחר יתן לזה שלא נפגם שטרו כלל ויניח זה שנפגם שטרו בדברי האחד או ישליך השטר בפניו ולא ידון בו כפי מה שיראה וכן מי שבא וטען שיש לו פקדון אצל פלוני שמת בלא צואה ונתן סימנין מובהקין ולא היה זה הטוען רגיל להכנס בבית זה האיש שמת אם ידע הדיין שזה המת אינו אמוד להיות לו חפץ זה וסמכה דעתו שאין זה החפץ של מת מוציאו מן היורשין ונותנו לזה האמוד בו ונתן סימנים וכן כל כיוצא בזה שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת אם כן למה הצריכה תורה שני עדים שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותן אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר:


All of the matters mentioned above are the fundamental standard of law. Nevertheless, when courts which were not fitting - not necessarily courts which were not upright, but even those whose deeds were just, but whose judges were not sufficiently wise and masters of understanding - proliferated, the majority of the courts among the Jewish people agreed not to reverse oaths unless there was clear proof that a litigant was suspect of taking a false oath. Similarly, they agreed not to disqualify a promissory note on the basis of the testimony of a woman or an unacceptable witness, nor accept their testimony with regard to all other judgments, nor to judge according to the inclinations of one's thoughts without firm knowledge.

The rationale for this stringency is to prevent any simple person from saying: "My heart trusts this person's words and my mind relies on this." Similarly, we do not expropriate property from orphans unless there is clear proof . We do not rely on the judge's opinion, the evaluation of the deceased's financial capacity, or that of the claimant. Even though a trustworthy person delivered testimony concerned a certain matter and the mind of the judge was inclined to believe that he was telling the truth, he should hesitate in judgment. He should not reject his testimony. Instead, he should mediate between the litigants until they accept the testimony of the witness or agree to a compromise. Alternatively, the judge may withdraw from the case.


כל אלו הדברים הן עיקר הדין אבל משרבו בתי דינין שאינן הגונים ואפילו היו הגונים במעשיהם אינן חכמים כראוי ובעלי בינה הסכימו רוב בתי דיני ישראל שלא יהפכו שבועה אלא בראיה ברורה ולא יפגמו שטר ויפסידו חזקתו בעדות אשה או פסול וכן בשאר כל הדינין ולא ידון הדיין בסמיכת דעתו ולא בידיעתו כדי שלא יאמר כל הדיוט לבי מאמין לדברי זה ודעתי סומכת על זה וכן אין מוציאין מן היתומים אלא בראיה ברורה לא בדעת הדיין ולא באומדן המת או הטוען ואעפ"כ אם העיד אדם נאמן בדבר מכל הדברים ונטתה דעת הדיין שאמת הוא אומר ממתין בדין ואינו דוחה עדותו ונושא ונותן עם בעלי דינין עד שיודו לדברי העד או יעשו פשרה או יסתלק מן הדין:


What is the source which teaches that a judge who knows that a claim is contrived should not say: "I will deliver a judgment and the responsibility will lie with the witnesses"? It is written Exodus 23:7: "Keep distant from words of falsehood."

What shall he do? He should question and cross-examine the witnesses exceedingly, following the cross-examination process employed in cases involving capital punishment. If it appears to him according to his understanding that there is no deception, he should deliver a judgment. If, however,

a) he still has hesitations because he feels that deception is involved,

b) he does not rely on the testimony of the witnesses although he cannot disqualify them,

c) he feels that one of the litigants is a deceiver and a beguiler and misled the witnesses even though they are fit to testify and testified honestly, it is only that the litigant led them astray, or

d) that from the things that were said, he feels that there are hidden factors which they do not desire to reveal,

in these and in all similar matters, it is forbidden for him to deliver a ruling. Instead, he should withdraw from this judgment and allow it to be decided by someone whose heart is at peace with the matter. These matters are given over to a person's heart. Concerning these Deuteronomy 1:17 states: "Judgment is God's."


ומנין לדיין שהוא יודע בדין שהוא מרומה שלא יאמר אחתכנו ויהיה הקולר תלוי בצוארי העדים תלמוד לומר מדבר שקר תרחק כיצד יעשה ידרוש בו ויחקור הרבה בדרישה ובחקירה של דיני נפשות אם נראה לו לפי דעתו [שאין בו רמאות חותך את הדין על פי העדות אבל אם היה לבו נוקפו] שיש בו רמאות או שאין דעתו סומכת על דברי העדים אע"פ שאינו יכול לפסלן או שדעתו נוטה שבעל דין זה רמאי ובעל ערמה והשיא את העדים אע"פ שהם כשרים ולפי תומם העידו וזה הטעם או שנראה לו מכלל הדברים שיש שם דברים אחרים מסותרין ואינן רוצים לגלותם כל אלו הדברים וכיוצא בהן אסור לו לחתוך אותו הדין אלא יסלק עצמו מדין זה וידיננו מי שלבו שלם בדבר והרי הדברים מסורים ללב והכתוב אומר כי המשפט לאלהים הוא:


A court has the authority to administer lashes to a person who is not required to receive lashes and to execute a person who is not liable to be executed. This license was not granted to overstep the words of the Torah, but rather to create a fence around the words of the Torah. When the court sees that the people have broken the accepted norms with regard to a matter, they may establish safeguards to strengthen the matter according to what appears necessary to them. All the above applies with regard to establishing directives for the immediate time, and not with regard to the establishment of halachah for all time.

An incident occurred where they had a man lashed for engaging in relations with his wife under a tree. And an incident occurred concerning a person who rode on a horse on the Sabbath in the era of the Greeks and they brought him to the court and had him stoned to death. And an incident occurred and Shimon ben Shetach hung 80 women on one day in Ashkelon. All of the required processes of questioning, cross-examination, and warnings were not followed, nor was the testimony unequivocal. Instead, their execution was a directive for that immediate time according to what he perceived as necessary.


יש לבית דין להלקות מי שאינו מחוייב מלקות ולהרוג מי שאינו מחוייב מיתה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה וכיון שרואים בית דין שפרצו העם בדבר יש להן לגדור ולחזק הדבר כפי מה שיראה להם הכל הוראת שעה לא שיקבע הלכה לדורות מעשה והלקו אדם שבעל אשתו תחת אילן ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יוונים והביאוהו לבית דין וסקלוהו ומעשה ותלה שמעון בן שטח שמונים נשים ביום אחד באשקלון ולא היו שם כל דרכי הדרישה וחקירה וההתראה ולא בעדות ברורה אלא הוראת שעה כפי מה שראה:


Similarly, at any time, and in any place, a court has the license to give a person lashes if he has a reputation for immorality and people gossip about him, saying that he acts licentiously. This applies provided the rumor is heard continuously, as we explained, and he does not have any known enemies who would spread this unfavorable report. Similarly, a person with such an unsavory reputation may be humiliated and scorn may be heaped on his mother in his presence.


וכן יש לבית דין בכל מקום ובכל זמן להלקות אדם ששמועתו רעה והעם מרננים עליו שהוא עובר על העריות והוא שיהיה קול שאינו פוסק כמו שביארנו ולא יהיו אלו אויבים ידועים שמוציאין עליו שמועה רעה וכן מבזין את זה ששמועתו רעה ומחרפין את יולדתו בפניו:


Similarly, at all times, a court has the prerogative to declare money belonging to others as ownerless. It may destroy those funds or give them to whomever they see fit to close any breaches in the faith and to strengthen its observance or to penalize a stubborn and difficult person. The Book of Ezra 10:8 states: "Whoever fails to come in three days according to the advice of the officers and the elders will have all of his property confiscated." From this we learn that when a court declares property ownerless, their declaration is effective.


וכן יש לדיין תמיד להפקיר ממון שיש לו בעלים ומאבד ונותן כפי מה שיראה לגדור פרצות הדת ולחזק הבדק או לקנוס אלם זה והרי הוא אומר בעזרא וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו מכאן שהפקר בית דין הפקר:


Similarly, a judge may apply a ban of ostracism or excommunication to a person to whom these measures would not ordinarily be applied according to his perception of what is necessary at that time. He should state that he is ostracizing him or excommunicating him on his own conviction and should publicize his transgression in public. This is indicated by Judges 5:23: "'Curse Meroz,' said the angel of G‑d. 'Curse him. Those who dwell with him are cursed, because they did not come to the aid of God's people.'"


וכן יש לדיין לנדות ולהחרים מי שאינו בן נידוי כדי לגדור פרץ כפי מה שיראו לו והשעה צריכה לכך ויאמר שנידהו והחרימהו על דעתו ויפרסם חטאו ברבים שנאמר אורו מרוז אמר מלאך ה' אורו ארור יושביה כי לא באו לעזרת ה':


Similarly, a judge may enter into a controversy with a person with whom it is necessary to enter into controversy, cursing him, having him beaten, having his hair pulled out, and compelling him to take an oath to God against his will so that he will not perform or that he did not perform a specific action, as Nechemiah 13:25 states: "I entered into controversy with them; I cursed them; I beat people among them; I tore their hair out, and I made them take an oath to God."


וכן יש לדיין לעשות מריבה עם הראוי לריב עמו ולקללו ולהכותו ולתלוש שערו ולהשביע באלהים בעל כרחו שלא יעשה או שלא עשה שנאמר ואריב עמם ואקללם ואכה מהם אנשים ואמרטם ואשביעם באלהים:


Similarly, he may have a person's hands and feet bound. He may imprison him and have him pushed to the ground and dragged, as Ezra 7:26 states: "Judgment will be speedily administered to him, to be executed, to be uprooted, to be punished by a loss of property, and to be imprisoned."


וכן יש לו לכפות ידים ורגלים ולאסור בבית האסורים ולדחוף ולסחוב על הארץ שנאמר הן למות הן לשרושי הן לענש נכסין ולאסורין:


All of the above measures should be applied according to the judge's perception that it is appropriate that the violator be punished in this manner or the situation at large requires it. All of his deeds should be for the sake of heaven and the honor of people at large should not be light in his eyes. For consideration of their honor overrides the observance of a Rabbinic prohibition. Certainly, this applies with regard to the descendants of Abraham, Isaac, and Jacob who uphold the Torah of truth. He must take care not to ruin their honor and act only to increase the honor of the Omnipresent. For whenever a person debases the Torah, his person will be degraded for people at large. Conversely, when a person honors the Torah, his person will be honored by people at large. And there is no other honor for the Torah except to follow its statutes and judgments.


כל אלו הדברים לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה ובכל יהיו מעשיו לשם שמים ואל יהיה כבוד הבריות קל בעיניו שהרי הוא דוחה את לא תעשה של דבריהם וכל שכן כבוד בני אברהם יצחק ויעקב המחזיקין בתורת האמת שיהיה זהיר שלא יהרס כבודם אלא להוסיף בכבוד המקום בלבד שכל המבזה את התורה גופו מחולל על הבריות והמכבד את התורה גופו מכובד על הבריות ואין כבוד התורה אלא לעשות על פי חוקיה ומשפטיה: