1

When a court reaches a split decision - some say that the defendant is not liable, and others say that he is liable, we follow the majority. This is a positive mitzvah of Scriptural origin, as Exodus 23:2 states: "Follow after the inclination of the majority."

When does the above apply? With regard to financial matters and with regard to laws involving questions of what is forbidden and what is permitted, what is impure and what is pure and the like. With regard to capital cases, different laws apply if there is a difference of opinion whether the transgressor should be executed or not. If the majority rule to exonerate him, he is exonerated. If, however, the majority rules that he is guilty, he should not be executed until there are at least two more judges who hold him guilty than who exonerate him.

According to the Oral Tradition, we learned that the Torah warned against this saying Ibid.: "Do not follow the majority to do harm." That is to say that if the majority are inclined "to do harm," i.e., to execute the defendant, you should not follow them until there is a significant inclination, and there is a majority of two judges who rule that he is guilty.

This is implied by (Ibid.): "to follow the inclination of the majority and influence the judgment." A positive inclination may be made on the basis of a majority of one, a harmful inclination, on the basis of a majority of two. All of these concepts are based on the Oral Tradition.

א

בית דין שנחלקו מקצתם אומרים זכאי ומקצתם אומרים חייב הולכין אחר הרוב וזו מצות עשה של תורה שנאמר אחרי רבים להטות במה דברים אמורים בדיני ממונות ובשאר דיני אסור ומותר וטמא וטהור וכיוצא בהן אבל בדיני נפשות אם נחלקו בזה החוטא אם יהרג או לא יהרג אם היו הרוב מזכים זכאי ואם היו הרוב מחייבין אינו נהרג עד שיהיו המחייבין יתר על המזכים שנים מפי השמועה למדו שעל זה הזהירה תורה ואמרה לא תהיה אחרי רבים לרעות כלומר אם הרוב נוטים לרעה להרוג לא תהיה אחריהם עד שיטו הטייה גדולה ויוסיפו המחייבין שנים שנאמר לנטות אחרי רבים להטות הטייתך לטובה על פי אחד לרעה על פי שנים וכל אלו הדברים קבלה הם:

2

The following laws apply when there is a difference of opinion within a court of three judges with regard to a monetary issue: If two say the defendant's claim should be vindicated and one says that he is liable, his claim is vindicated. If two say that he is liable and one says his claim should be vindicated, he is held liable. If one says that his claim should be vindicated and one says he is liable, or two say that his claim should be vindicated or that he is liable and the third judge says: "I do not know," we add another two judges. Thus five judges debate the matter.

If three say the defendant's claim should be vindicated and two say that he is liable, his claim is vindicated. If three say that he is liable and two say his claim should be vindicated, he is held liable. If two say that his claim should be vindicated and two say he is liable, and the fifth judge says: "I do not know," we add another two judges. If, however, four say his claim should be vindicated or that he is liable and one says: "I don't know," or three say his claim should be vindicated and one says that he is liable, and the fifth says: "I don't know," we follow the majority. This applies whether the judge who says: "I don't know" is the same who said "I don't know" at the outset or another individual.

If, in this situation as well, the opinions are evenly balanced and one says: "I don't know," or in any situation that there is a doubt, we continue to add two more judges until we reach 71 judges. If, after reaching 71, the issue is still unresolved, i.e., 35 hold him liable, and 35 wish to vindicate his claim and one says: "I don't know," they debate the matter until the judge who has not made up his mind sides with one of the opinions and thus there will be 36 who vindicate him or 36 who hold him liable. If neither that judge or another changes his opinion, the matter remains unresolved and the money is allowed to remain in the possession of its owner.

ב

בית דין של שלשה שנחלקו שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב הרי זה זכאי שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי הרי זה חייב אחד אומר זכאי ואחד אומר חייב ואחד אומר איני יודע או שאמרו שנים זכאי או חייב והשלישי אומר איני יודע יוסיפו הדיינים שנים נמצאו חמשה נושאים ונותנים בדבר אמרו שלשה מהם זכאי ושנים אומרים חייב הרי זה זכאי אמרו שלשה חייב ושנים זכאי הרי זה חייב אמרו שנים מהם זכאי ושנים מהם חייב ואחד אומר איני יודע מוסיפין שנים אבל אם אמרו ארבעה זכאי או חייב ואחד אומר איני יודע או שאמרו שלשה זכאי ואחד חייב ואמר אחד איני יודע בין שהיה זה שאמר איני יודע הוא שאמר איני יודע בתחלה בין שאמר אחר הולכים אחר הרוב היו מחצה למחצה ואחד אומר איני יודע הרי אלו מוסיפין שנים אחרים וכן אם נסתפק הדבר מוסיפין והולכין עד שבעים ואחד הגיעו לשבעים ואחד ואמרו שלשים וחמשה חייב ושלשים וחמשה זכאי ואחד אומר איני יודע נושאים ונותנים עמו עד שיחזור לדברי הצד האחד ונמצאו שלשים וששה מזכים או מחייבין ואם לא חזר לא הוא ולא אחד מהן הרי הדבר ספק ומעמידין את הממון בחזקת בעליו:

3

Whenever a judge says: "I don't know," he is not required to explain the rationale for his statements and explain the reason why he is in doubt. In contrast, a judge who rules that a litigant's claim is vindicated must state why he vindicates the claim, or if he holds him liable, he must state why he holds him liable.

ג

כל מי שאמר איני יודע אינו צריך לתת טעם לדבריו ולהודיע מאי זה טעם בא לו הספק כדרך שמראה המזכה מאי זה טעם מזכה והמחייב מאי זה טעם מחייב: