1

The following rule applies when Reuven stole a field or a garment from Shimon and Yehudah lodges a claim against Reuven, stating that the field or the garment is his. Shimon may not testify on Reuven's behalf that the field or the garment does not belong to Yehudah. The rationale is that Shimon desires to have the field or garment remain in the possession of Reuven who stole it from him so that he will have it returned to him from the thief. For it is possible that the proof Shimon uses to expropriate it from Reuven will not enable him to expropriate it from Yehudah.

Similarly, if Reuven sold or transferred as an inheritance the stolen field to Levi and Yehudah lodges a claim against Levi, Shimon may not testify that it does not belong to Yehudah. For perhaps it is more comfortable for him to expropriate it from Levi.

א

ראובן שגזל שדה או טלית משמעון ובא יהודה וערער על ראובן ואמר שדה זו או טלית זו שלי היא אין שמעון יכול להעיד לראובן שאין זו השדה של יהודה ולא זו הטלית של יהודה שהרי שמעון רוצה להעמיד שדה זו או טלית זו ביד ראובן שהוא גזלה ממנו כדי שיחזירו לו מיד הגזלן שהרי אפשר שתהיה הראייה של שמעון שמוציא בה מיד ראובן אפשר שאינו יכול להוציא בה מיד יהודה וכן אם מכר ראובן השדה הגזולה או הורישה ללוי ובא יהודה לערער על לוי אין שמעון מעיד שאינה של יהודה שמא נחת רוח יש לו להוציאה מיד לוי:

2

The following rules apply if Reuven sold the stolen garment to Levi and Yehudah lodges a claim concerning it. If Reuven died, Shimon may testify that it does not belong to Yehudah. The rationale is that this garment will never be returned to Shimon, because the purchaser acquires it because of his despair of recovering it and its change of domain. Reuven, the thief, died, and thus he has no one from whom he could receive reimbursement.

If, however, Reuven is still alive, Shimon may not testify even concerning a garment. For he will receive benefit from the fact that it will not remain in Yehudah's possession so that he can bring proof that Reuven stole it and require him to make reimbursement for it.

Similarly, if the garment is in the possession of Reuven's heirs, Shimon may not testify concerning it. For ultimately, if the heir retains possession, it will be returned to the original owner. Similar laws apply in all analogous situations.

ב

מכר הטלית הגזולה ללוי ובא יהודה לערער אם מת ראובן שמעון מעיד עליה שאינה של יהודה שהרי אין טלית זו חוזרת לשמעון לעולם שכבר קנאה הלוקח ביאוש ושינוי רשות וכבר מת ראובן הגזלן ואין לו ממי יטול דמיה אבל אם עדיין ראובן קיים אין שמעון מעיד אף על הטלית שהנאה היא לו שלא תעמוד ביד יהודה כדי שיביא ראיה שראובן גזלה וישלם דמיה וכן אם היתה הטלית ביד יורשי ראובן אין שמעון מעיד עליה מפני שסופה שאם תעמוד ביד היורש לחזור לו וכן כל כיוצא בזה:

3

The following rule applies when Reuven sold a field to Shimon without taking financial responsibility for it and Yehudah issued a claim to expropriate it from Shimon. Reuven may not testify concerning it on Shimon's behalf. Even though he did not accept financial responsibility for the field, he desires that it remain in Shimon's possession. For if that is the case, one of Reuven's creditors may come and collect it as payment for Reuven's debt and thus Reuven will not be "a wicked person who borrows and does not repay."

ג

ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ובא יהודה לערער על שמעון ולהוציאה מתחת ידו אין ראובן מעיד לו עליה אע"פ שאין עליה אחריות הרי הוא רוצה שתעמוד ביד שמעון כדי שיבא בעל חוב של ראובן ויטרפנה בחובו ולא יהיה לוה רשע ולא ישלם:

4

When, by contrast, Reuven sold a cow or a garment to Shimon and Yehudah raised a claim to expropriate it from Shimon, Reuven may testify that it belongs to Shimon. The rationale is that even if it were to remain in Shimon's possession, a creditor of Reuven does not have the right to expropriate movable property that was sold. This applies even when the movable property was designated as an apoteiki.

When does the above apply? When Shimon the purchaser admits that the cow or the garment certainly belonged to Reuven the seller and he knows that they truly belonged to him. If, however, Shimon does not acknowledge this, Reuven may not testify to deny Yehudah's right to the property. For if it is expropriated from Shimon, he will sue Reuven for its value, saying: "You sold me an article that did not belong to you, for witnesses came and stated that it belonged to Yehudah."

When do we accept Reuven's testimony to deny Yehudah's right to the movable property and thus leave it in Shimon's possession? When witnesses come and testify that Reuven never owned landed property. If, however, there are no witnesses to deliver such testimony, Reuven may not testify concerning a cow or a garment as well.

Why may he not testify concerning such objects? Because it is possible that he placed them on lien to his creditor by virtue of the latter's lien on landed property and in that contract stated: "That I will acquire," establishing a lien on them by virtue of the lien on the landed property. Thus his creditor has the right to expropriate a cow and a garment as well. Hence, Reuven should not testify concerning them. For he desires to have them remain in Shimon's possession so that his creditor can come and expropriate them. Similar principles apply in all analogous situations.

These matters are dependent solely on the discerning capacity of the judge and the greatness of his understanding when he comprehends the fundamental thrust of the judgments and knows how one thing leads to another, deepening his perception. If he sees that a witness will derive benefit from this testimony even in an uncommon and extraordinary manner, he should not allow that person to testify.

Just as a person should not testify with regard to a matter because he may have a vested interest in the case; so, too, he should not act as a judge concerning such a matter. Similarly with regard to other disqualifying factors, just as they disqualifying a person as a witness; so, too, they disqualify him as a judge.

ד

ראובן שמכר פרה או טלית לשמעון ובא יהודה לערער ולהוציא מיד שמעון ראובן מעיד לו עליה שהיא של שמעון שאפילו עמדה ביד שמעון אין בעל חובו של ראובן טורף מן המטלטלין ואפילו היו אפותיקי במה דברים אמורים כשהיה שמעון מודה שזו הפרה והטלית הם של ראובן המוכר בודאי והוא יודע שבאמת הן שלו אבל אם לא הודה שמעון אין ראובן מעיד לאבד זכות יהודה שאם תצא מתחת ידי שמעון יחזור שמעון ויתבע דמים ויאמר לו מכרת לי דבר שאינו שלך שהרי באו עדים ואמרו שהן של יהודה בד"א שיעיד ראובן לאבד זכות יהודה ויעמיד המטלטלין ביד שמעון כשבאו עדים והעידו שהם יודעים שראובן זה לא היתה לו קרקע מעולם אבל אם לא באו עדים לכך אף על הפרה והטלית אינו מעיד ולמה אינו מעיד עליהן שמא הקנה אותם לבעל חובו אגב קרקע וכתב דאיקני והקנה לו מטלטלין אגב קרקע שנמצא בעל חובו טורף אף הפרה והטלית לפיכך לא יעיד עליהן שהרי רוצה להעמידן ביד שמעון כדי שיבא בעל חובו ויטרפם וכן כל כיוצא בדברים אלו ודברים אלו אינן תלויין אלא בדעת הדיין ועוצם בינתו שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר ויעמיק לראות אם ימצא שיש לזה העד צד הנאה בעדות זו אפילו בדרך רחוקה ונפלאה הרי זה לא יעיד בה וכדרך שלא יעיד בדבר זה שמא נוגע בעדותו הוא כך לא ידון באותו דבר וכן שאר מיני פסולין כשם שפוסלין בעדים כך פוסלין בדיינים:

5

Therefore we do not appoint two judges to the Sanhedrin who are related to each other. This applies to both a minor Sanhedrin and the Supreme Sanhedrin. With regard to the judges that are added to reach the number of seven charged with declaring a leap year as mentioned in Hilchot Kiddush HaChodesh, it appears to me that it is of no consequence that there are relatives among them.

ה

ולפיכך אין סומכין בסנהדרין שנים הקרובים זה לזה בין בסנהדרי קטנה בין בסנהדרי גדולה אבל אלו שמוסיפין עד שבעה לעבר השנה כמו שבארנו בהלכות קדוש החדש יראה לי שאם היה בהן קרובים אין בכך כלום:

6

Whoever is fit to act as a judge as fit to act as a witness. There are, however, some who are acceptable to act as a witness, but not to act as a judge. They include friends, enemies, converts, and freed slaves. Similarly, an elderly person, a eunuch, a bastard, and a person with one eye are acceptable as witnesses, but are not acceptable as judges as we explained.

ו

כל הכשר לדון כשר להעיד ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון האוהב והשונא והגר והמשוחרר וכן הזקן והסריס והממזר וסומא באחת מעיניו כשרין להעיד ואינן כשרים לדון דיני נפשות כמו שבארנו: