1

The following law applies when a person signed on a promissory note and comes to testify with regard to his signature in a court of law. If he recognizes that the signature is definitely his, but does not remember the matter of concern at all and does not have any recollection that this person ever borrowed from the other, it is forbidden for him to testify with regard to his signature in court. For a person is not testifying about his signature, but instead about the money mentioned in the legal document, that one person is obligated to the other. His signature serves merely to remind him of the matter. If he does not remember, he may not testify.

א

מי שחתם על השטר ובא להעיד על כתב ידו בבית דין והכיר כתב ידו שזהו בודאי אבל אינו זוכר העדות כלל ולא ימצא בלבו זכרון כלל שזה לוה מזה לעולם הרי זה אסור להעיד על כתב ידו שהוא זה בבית דין שאין אדם מעיד על כתב ידו שהוא זה אלא על הממון שבשטר הוא מעיד שזה חייב לזה וכתב ידו הוא כדי להזכירו הדבר אבל אם לא נזכר לא יעיד:

2

Whether a person remembers his testimony at the outset, remembers it after seeing his signature, or remembers it after being reminded by others - even if he is reminded by the other witness - if he in truth remembers, he may testify. If, however, it is the plaintiff who reminds him, he may not testify. For it appears to the litigant that he is testifying falsely about a matter which he does not know.

ב

אחד הזוכר את העדות ואחד שראה כתב ידו או שהזכירוהו אחרים ונזכר אפילו הזכירו העד השני שהעיד אם נזכר הרי זה מעיד אבל אם הזכיר אותו התובע עצמו אף על פי שנזכר אינו מעיד מפני שזה דומה בעיני בעל דין כאילו העיד שקר בדבר שלא ידע:

3

Accordingly, if the plaintiff was a Torah scholar and the plaintiff reminded the witness of the matter, he may testify. The rationale is that a Torah scholar knows that if the witness did not remember the matter, he would not testify. This is a leniency which was granted with regard to cases involving financial law. Even though a witness forgot a matter for many years and it was the written record that reminded him, he may testify.

ג

לפיכך אם היה התובע תלמיד חכם והזכיר התובע הזה את העד ונזכר הרי זה יעיד לו שתלמיד חכם יודע שאילו לא זכר הדבר לא היה מעיד וקל הוא שהקלו בדיני ממונות שאע"פ ששכח הדבר מכמה שנים והכתב הוא שהזכירו הרי זה מעיד:

4

Since this is true, the following law applies when a legal document is presented to the court and the witnesses come and say: "These are our signatures, but we never knew anything about this matter. We do not remember that this person borrowed anything from the other or sold anything to him." The legal document is not validated; the witnesses are considered as deaf-mutes unless they remember their testimony. Whoever does not rule in this manner does not know between his right hand and his left hand with regard to matters of financial law.

If, however, there was other evidence of their signatures or there were other witnesses who recognize their signatures, we pay no attention to their statements that they do not remember the matter stated in the document. We suspect that they may desire to retract their testimony and they say: "We don't remember," in order to nullify the legal document. This is just as if they said: "We were minors," or "We were not acceptable witnesses." Their testimony is not accepted, and the legal document is validated independent of their testimony.

For this reason, we validate all legal documents without calling the witnesses and asking them if they remember the matter or not. Even if they say: "We do not remember the matter," we do not heed their statements since it is possible to validate the legal document without their testimony.

ד

הואיל והדבר כן שטר שיצא לבית דין ובאו עדים ואמרו כתב ידינו הוא זה אבל מעולם לא ידענו עדות זו ואין אנו זוכרים שזה לוה מזה או מכר לו לא נתקיים השטר והרי הן כחרשים עד שיזכרו עדותן וכל מי שאינו דן כן לא ידע בדיני ממונות בין ימינו לשמאלו אבל אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר או שהיו שם עדים שזה כתב ידן מקיימין את השטר ואין משגיחין על דבריהן שאומרין אין אנו זוכרין עדות זו שמא חזרו בהן וזה שאמרו אין אנו זוכרין כדי לבטל השטר וכאילו אמרו קטנים היינו פסולי עדות היינו שאינן נאמנים הואיל ומתקיים השטר שלא על פיהם ומפני טעם זה מקיימין כל השטרות ואין אנו צריכין להביא עדים ולשאול אותם אם הם זוכרים עדות זו או אינם זוכרים אותה שאפילו באו ואמרו אין אנו זוכרים אותה אין שומעין להן הואיל ואפשר לקיימו שלא מפיהן:

5

The following laws apply whether a person writes his testimony as a legal document or merely finds a note in his records in his handwriting, stating: "So-and-so had me observe testimony concerning him on this-and-this date with regard to these-and-these matters." If he remembers the matter on his own initiative or if others remind him and he remembers, he may testify. If not, he may not testify. The situation is comparable to one in which a trustworthy person tells him: "So-and-so owes so-and-so such-and-such an amount," and the listener goes and testified that one borrowed from the other although he has no firsthand knowledge of the matter, but instead merely heard from another person and testified.

ה

אחד הכותב עדותו על השטר או שנמצא אצלו כתוב בפנקסו בכתב ידו פלוני העיד אותי עליו ביום פלוני בכך וכך אם זכר מעצמו או הזכירוהו אחרים ונזכר מעיד ואם לאו אסור להעיד שאין זה דומה אלא למי שאמר לו אדם נאמן פלוני יש לו אצל פלוני כך וכך והעיד הוא שיש לזה אצל זה והוא אינו יודע מן הדבר כלום אלא מפי האחר שמע והעיד: