1

It is forbidden to buy a stolen article from a thief. This is a severe sin, for it reinforces a transgressor and motivates him to steal in the future. For if he did not find a person who would purchase a stolen article from him, he would not steal. With reference to this, Proverbs 29:24 states: "A person who shares profits with a thief hates his own soul."

א

אסור לקנות מן הגנב החפץ שגנב. ועון גדול הוא שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גניבות אחרות שאם לא ימצא לוקח אינו גונב וע"ז נאמר חולק עם גנב שונא נפשו:

2

When a thief steals and sells the stolen article before the owner despairs of its return, the thief is discovered, and witnesses come and testify that so and so stole this particular article in their presence, the stolen article shall be returned to its owner. The owner must reimburse the purchaser for the money that he paid the thief. This measure was ordained to enable uninhibited trade in the marketplace. The owner then sues the thief for the money he paid.

If the thief's reputation was known, our Sages did not ordain any leniency. The owner is not required to pay the purchaser anything, and instead, the purchaser must sue the thief and collect the money he paid from him.

ב

הגונב ומכר ולא נתייאשו הבעלים ואחר כך הוכר הגנב ובאו עדים שזה החפץ שמכרו פלוני הוא גנבו בפנינו. חוזר החפץ לבעליו והבעלים נותנין ללוקח דמים ששקל לגנב מפני תקנת השוק והבעלים [א] חוזרין ועושים דין עם הגנב. ואם גנב מפורסם הוא לא עשו בו תקנת השוק ואין הבעלים נותנין ללוקח כלום אלא חוזר הלוקח ועושה דין עם הגנב ומוציא ממנו דמים ששקל לו:

3

Different laws apply when the owner despairs of the article's return, regardless of whether he despairs before the thief sold the article or afterwards. The purchaser acquires the article because of the owner's despair and the transfer from one domain to another. He is not required to return the article itself; instead, he must reimburse the owner if he purchased the article from a thief whose reputation was well known.

If the thief was not known to steal, the purchaser is neither required to give the owner the article, nor to reimburse him. This was ordained to enable uninhibited trade in the marketplace.

ג

נתייאשו הבעלים מן הגניבה בין שנתייאשו ואחר כך מכר הגנב בין שנתייאשו אחר שמכר. קנה הלוקח ביאוש ושינוי רשות ואינו מחזיר הגניבה עצמה לבעליה אלא נותן להם הדמים אם לקח מגנב מפורסם [ב]. או אינו נותן כלל לא חפץ ולא דמים מפני תקנת השוק אם לא היה זה המוכר גנב מפורסם:

4

The following rule applies when the purchaser sues the original owner for the return of the money he spent. If there are no witnesses who can testify regarding the price, the trader must take an oath while holding a sacred article, stating the price he paid. He then collects this sum from the original owner.

Whenever a person takes an oath before he collects, the oath is a Rabbinical ordinance. He must take the oath while holding a sacred article, as will be explained in the appropriate place.

ד

בזמן שהלוקח עושה דין עם בעל הבית. אם אין עדים בכמה לקח הרי התגר נשבע בנקיטת חפץ בכמה לקח ונוטל מן הבעלים. וכל הנשבע ונוטל שבועתו מדבריהם ונשבע בנקיטת חפץ כמו שיתבאר במקומו:

5

If, when the purchaser sues the thief for the return of his money, the thief claims that he received a lesser sum, the trader must take an oath while holding a sacred article. He may then collect this sum from the thief. He is required to take the oath because the thief is not given the option of taking the oath, since we suspect that he will take a false oath].

ה

בזמן שהלוקח עושה דין עם הגנב והוא אומר בכך וכך לקחתי ממך והוא אומר לא מכרתי לך אלא בפחות מזה. התגר נשבע בנקיטת חפץ ונוטל מן הגנב. שאין הגנב יכול לישבע מפני שהוא חשוד על השבועה:

6

If a thief stole and gave the stolen article as payment for a loan or as payment for a debt owed a merchant, our Sages did not ordain any leniency to encourage trading. Instead, the owner of the article shall take his article back from the thief's creditor without paying him, and the thief remains responsible for the debt as before.

When the stolen article was given as surety for a loan, regardless of whether the loan was given for more or less than the worth of the article, the original owner shall pay the person holding the surety and then sue the thief for the money, unless the reputation of the thief was public knowledge, as explained above.

ו

[ג] גנב ופרע בחובו [ד] גנב ופרע בהיקפו אין בזה תקנת השוק אלא הבעלים נוטלים הגניבה בלא דמים וישאר חוב אלו על הגנב כשהיה. א משכן הגניבה בין שמשכנה ביתר ע לדמיה או בפחות מדמיה הבעלים נותנין לבעל המשכון וחוזרין ועושין דין עם הגנב אלא אם כן היה הגנב מפורסם כמו שביארנו:

7

When a person purchased a stolen article from a thief whose reputation is not public knowledge, he is entitled to collect the amount he paid from the original owner. Only then must he return the stolen article.

This applies regardless of whether he paid 100 zuz for an article worth 200, or 200 zuz for an article worth 100. Our Sages ordained this rule to allow for uninhibited trade, as explained above.

ז

הלוקח מגנב שאינו מפורסם בין שלקח ממנו שוה מאה במאתים או שוה מאתים במאה הרי זה נוטל הדמים מבעל הבית ואחר כך מחזיר הגניבה מפני תקנת השוק כמו שביארנו:

8

The original owner is not required to reimburse the recipient of the stolen article in the following situation. A person was owed 100 zuz by a thief. The thief stole an article and gave it to his creditor, who gave the thief another 100 zuz. The stolen article must be returned to its original owner, and we tell the creditor: "Demand payment for 200 zuz from the thief. For you did not give him the second hundred only because of the article that he gave you. Just as you trusted him with regard to the first hundred, so too, you trusted him with regard to the second."

ח

היה נושה בגנב מאה זוז וגנב והביא לבעל חובו ונתן לו מאה אחרת הרי הגניבה חוזרת לבעליה ואומרין לזה לך ותבע הגנב במאתים שלא נתת לו המאה האחרת מפני החפץ שהביא לך בלבד כשם שהאמנתו בראשונה האמנתו באחרונה:

9

Torah law does not allow profit to be made from the sale of a stolen article. For example, if a person purchased a stolen article from a thief whose reputation was not public knowledge, for 100 zuz and sold it to a colleague for 120, and afterwards the thief was apprehended, the original owner must pay the second purchaser 120 zuz. He then may take his article. Afterwards, he shall be reimbursed for 20 zuz by the seller and then collect 100 zuz from the thief.

If the reputation of the thief was public knowledge, the original owner shall pay the second purchaser 120 zuz and collect that amount from the trader who purchased the article from the thief. The trader shall then collect the principal, 100 zuz, from the thief.

The same principles apply if the second purchaser sold the stolen article to a third, or the third to a fourth. Even if the stolen article changed hands one hundred times. The final purchaser is reimbursed completely by the owner, who takes the profit from each of the middle men and collects the principal from the thief. All of this applies before the owner despaired of the return of the stolen article, as we have explained.

ט

לקח מגנב שאינו מפורסם במאה ומכר לאחר במאה ועשרים והוכר הגנב. בעל הגניבה נותן לזה האחרון מאה ועשרים ונוטל גניבתו וחוזר הבעל ונוטל עשרים של שכר מן המוכר ונוטל המאה מן הגנב. ואם גנב מפורסם הוא נוטל המאה ועשרים מן התגר שלקח מן הגנב והולך התגר ותובע הגנב במאה של קרן. והוא הדין אם מכר השני לשלישי והשלישי לרביעי אפילו מאה שהוא נטל מכל אחד ואחד מה שנשכר ונוטל הקרן מן הגנב. וכל הדברים האלו לפני [ה] יאוש כמו שביארנו:

10

The following rules apply when there is a report that goods belonging to a person who was not known to sell his personal property were stolen, and that person recognizes his utensils and books in the possession of another person. They also apply when the person would frequently sell his personal property, but the utensils he recognized as his own were utensils that are made to lend or to rent out.

If witnesses come and testify that these utensils belong to the said individual, the person in possession of the utensils shall take an oath, stating the price he paid for the utensils, and collect this sum from the the owner and then return them to him.

י

בעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו ויצא לו שם גניבה בעיר והכיר כליו וספריו ביד אחרים. או שהיה עשוי למכור והיו כלים אלו שהכיר מכלים העשויין להשאיל ולהשכיר. אם באו עדים [ו] שזה כליו של זה ישבע זה שהן בידו בנקיטת חפץ בכמה לקח ויטול מבעל הבית ויחזיר לו כליו:

11

Different rules apply if the owner of the house would frequently sell his personal property, and the objects in question were not utensils that are made to lend or to rent out. In such an instance, even if there is a report that his property was stolen, the original owner is not entitled to claim it back from the purchasers, for it is possible that he sold it to others.

The house-owner's word is, however, accepted in the following situation. People came and lodged in his home. At night, he arose and called out: "My utensils and my scrolls have been stolen." His neighbors found a tunnel dug from his home and saw the people who lodged in his home leaving, carrying bundles of utensils on their shoulders. The thieves were not apprehended, but afterwards, the house-owner claimed to have discovered the stolen articles in the possession of another person, and everyone agreed, saying: "These are the house-owner's utensils and scrolls."

Under such circumstances, the house-owner's claim is accepted. The person in possession of the articles shall take an oath, stating the price he paid for the articles, and collect this sum from the house-owner and then return them to him.

יא

היה בעל הבית עשוי למכור את כליו ולא היו מדברים העשויין להשאיל ולהשכיר אע"פ שיצא לו שם גניבה בעיר והוכרו כליו אינו מחזירן מיד הלקוחות שמא הוא מכרן לאחרים. אבל אם באו בני אדם ולנו בתוך ביתו עמד וזעק בלילה נגנבו כלי וספרי ובאו בני אדם ומצאו מחתרת חתורה ובני אדם שלנו בתוך ביתו יוצאין וצרורות של כלים על כתפיהם והכל אומרים הללו כליו וספריו של פלוני הרי זה נאמן. וישבע זה שהכלים בידו בנקיטת חפץ כמה הוציא ויטול מבעל הגניבה ויחזיר לו כליו:

12

If a person whose reputation as a thief is public knowledge entered a person's house, and witnesses testify that he left with utensils hidden under his cloak, his word is not accepted even though the house-owner was present. Although the thief claims to have purchased the articles, since the house-owner claims that they were stolen, the house-owner's claim is accepted, provided he was not known to sell his personal property, the articles in question are not generally carried hidden, and the person in possession of the articles does not ordinarily carry them under his cloak. The house-owner must take an oath while holding a sacred article that they are his. He then may take his property.

If the person in possession of the articles is not known to be a thief, the house-owner's word is not accepted. Instead, the person in possession of the articles must take a Rabbinic oath that he purchased the articles. He may then depart.

יב

גנב שהוחזק ונתפרסם שנכנס לתוך בית חבירו ועדים מעידים שיצא וכלים טמונים לו תחת כנפיו אע"פ שהיה שם בעל הבית וטען ואמר לקוחין הן בידי ובעל הבית אומר ב גנובים הם. אם היה בעל הבית שאין דרכו למכור את כליו ואותם כלים אין דרך בני אדם להטמינן ואין דרך אותו המוחזק להצניע כליו תחת כנפיו. הרי בעל הבית נאמן וישבע בנקיטת חפץ ונוטל כליו. ואם אין אדם זה מוחזק בגניבה אין בעל הבית נאמן אלא נשבע זה שהכלים בידו שבועת היסת שהכלים האלו לקוחים בידו והולך: