הלכות נדרים פרק שני
א אחד הנודר מפי עצמו או שהדירו חבירו ואמר אמן או דבר שענינו כענין אמן שהוא קבלת דברים:
ב. ואין הנודר נאסר בדבר שאסר על עצמו עד שיוציא בשפתיו ויהיה פיו ולבו שוין כמו שבארנו בשבועות אבל המתכוין לנדור בנזיר ונדר בקרבן בקרבן ונדר בנזיר בשבועה ונדר או שנתכוון לנדור ונשבע או שנתכוון לומר תאנים ואמר ענבים הרי זה מותר בשניהם ואין כאן נדר:
ג. הנודר על דעת אחרים הרי זה כנשבע על דעת אחרים וכן הנודר וחזר בו בתוך כדי דבור או שמיחו בו בתוך כדי דבור וקבל הרי זה מותר ודין כל אלו הדברים בנדרים כדינן בשבועות:
ד. מי שהתנה קודם שידור ואמר כל נדר שאדור מכאן ועד עשר שנים הריני חוזר בהן או הרי הן בטלים וכיוצא בדברים אלו ואחר כך נדר אם היה זוכר התנאי בשעה שנדר הרי נדרו קיים שהרי בטל התנאי בנדר זה ואם לא זכר התנאי אלא אחר שנדר אף על פי שקבל התנאי בלבו וקיימו הרי הנדר בטל ואע"פ שלא הוציא עתה החזרה בפיו כבר הקדים החזרה לנדר והוציאה בפיו מקודם ויש שמורה להחמיר ואומר והוא שיזכור התנאי אחר שנדר בתוך כדי דבור:
ה. מי שהקדים את התנאי לשנה או לעשר ואח"כ נדר ונזכר בשעה שנדר שיש לו תנאי ושכח על אי זה דבר התנה וכיצד היה התנאי אם אמר על דעת ראשונה אני עושה אין נדרו נדר שהרי בטלו ואם לא אמר על דעת ראשונה אני עושה כבר בטל התנאי וקיים הנדר שהרי זכר בשעת הנדר שיש שם תנאי ואע"פ כן נדר:
ו. יש מהגאונים שאומרים אין כל אלו הדברים נוהגין אלא בנדרים בלבד לא בשבועות ויש מי שמורה שדין הנדרים והשבועות בעניינות אלו אחד הם וכי יש לו להקדים תנאי לשבועתו כדרך שאמרו בנדרים:
LOGIN
ASK THE RABBI
