Perek 11

הלכות שחיטה פרק אחד עשר

א. כל בהמה או עוף שנולד בהן ספק טרפות מטריפות אלו, כגון בהמה שנפלה ולא הלכה, או שנדרסה בידי חיה ואין ידוע אם האדים בשר כנגד בני מעים או לא האדים, או שנחבסה גולגלתה ואין ידוע אם רובה או מיעוטה וכיוצא בדברים אלו, אם היה זכר ושהה שנים עשר חדש הרי זו בחזקת שלימה כשאר כל הבהמות, ואם היתה נקבה עד שתלד, ובעוף בזכר שנים עשר חדש, ובנקבה עד שתלד כל הביצים של טעינה הראשונה ותטעון טעינה שנייה ותלד.

ב. ואסור למכור ספק טריפה זו לנכרי בתוך זמן זה שמא ימכרנה לישראל.

ג. כל בהמה חיה ועוף בחזקת בריאים הם ואין חוששין להם שמא יש בהן טריפה, לפיכך כשישחטו שחיטה כשירה אינן צריכין בדיקה שמא יש בהן אחת מן הטריפות, אלא הרי הן בחזקת היתר עד שיולד להן דבר שחוששין לו ואח"כ בודקין על אותו דבר בלבד.

ד. כיצד כגון שנשמט הגף של עוף בודקין את הריאה שמא ניקבה, נפלה הבהמה בודקין אותה שמא נתרסקו איבריה, נתרצץ עצם הראש בודקין קרום של מוח שמא ניקב, הכה אותה קוץ או נזרק בה חץ או רומח וכיוצא בהן ונכנס לחללה חוששין לה וצריכה בדיקה כנגד כל החלל שמא ניקב אחד מן האיברין שתטרף בנקיבתן, וכן כל כיוצא בזה.

ה. לפיכך ריאה שהעלתה צמחין או שנמצאו סירכות כמו חוטין תלויין ממנה ולדופן או ללב או לטרפש הכבד חוששין לה שמא ניקבה וצריכה בדיקה, וכן אם נמצא בה אבעבוע מלא לחה חוששין שמא נקב סימפון שתחתיו וצריכה בדיקה. 1

ו. מן הדין היה על דרך זו שאם נמצאת הריאה תלויה בסירכות כמו חוטין, אם היו מן האום של ריאה ולדופן או שהיו ללב או לטרפש הכבד שחותכים את הסירכא ומוציאין את הריאה ונופחין אותה בפושרין, אם נמצאת נקובה טריפה, ואם לא נתבעבע המים הרי היא שלימה מכל נקב ומותרת וסירכא זו לא היתה במקום נקב או שמא ניקב קרום העליון בלבד, ומעולם לא ראינו מי שהורה כך ולא שמענו מקום שעושין בו כך.

ז. ואע"פ שאלו הן הדברים הנראין מדברי חכמי הגמרא, המנהג הפשוט בישראל כך הוא, כששוחטין את הבהמה או את החיה קורעין את הטרפש של כבד ובודקין את הריאה במקומה, אם לא נמצאה תלויה בסרכא, או שנמצאה סרכא בין אוזן מאזני הריאה ולבשר שבמקום רביצתה בין בשר שבין הצלעות בין בשר שבחזה, או שנמצאה סירכא מאזן לאזן על הסדר או מן האום לאזן הסמוכה לה הרי אלו מתירין אותה. 2

ח. ואם נמצא חוט יוצא מן האום של ריאה לאיזה מקום שימשך ואפילו היה כחוט השערה אוסרין אותה.

ט. וכן אם היה מן הריאה חוט משוך ללב או לטרפש הכבד או לכיס הלב או לורדא, בין שהיה החוט מן האום של ריאה בין שהיה מן האוזן ואפילו היה כחוט השערה אוסרין אותה, וכן ורדא שנמצאת דבוקה בכיסה או חוט יוצא ממנה לכיסה אוסרין אותה, וחוט היוצא מאזן לאזן שלא על הסדר אוסרין אותה. 3

י. יש מקומות שמנהגן אם מצאו סירכא מן האוזן לבשר ולעצם שבצלעות והסרכא דבוקה בשתיהן אוסרין אותה, ואבא מרי מן האוסרין ואני מן המתירין, ומיעוט מקומות מתירין אפילו נדבקה בעצם לבדו ואני אוסר. 4

יא. ויש מקומות שנופחין הריאה שמא יש בה נקב, ורוב המקומות אין נופחין שהרי לא נולד דבר שגורם לחשש, ומעולם לא נפחנו ריאה בספרד ובמערב אלא אם נולד לנו דבר שחוששים לו.

יב. ודברים האלו כולן אינן על פי הדין אלא על פי המנהג כמו שביארנו, ומעולם לא שמענו במי שבדק עוף אלא אם נולד לו חשש.

יג. מי ששחט את הבהמה וקרע את הבטן, וקודם שיבדוק את הריאה בא כלב או עכו"ם ונטל את הריאה והלך לו הרי זו מותרת, ואין אומרים שמא נקובה היתה או שמא דבוקה היתה, שאין מחזיקין איסור, אלא הרי זו בחזקת היתר עד שיודע במה נטרפה, וכשם שאין חוששין לקרום מוח ולשדרה וכיוצא בהן כך לא נחוש לריאה שאבדה, ואין בזה מנהג שדבר שאינו מצוי אין בו מנהג. 5

יד. בא העכו"ם או הישראל והוציא הריאה קודם שתבדק והרי היא קיימת נופחין אותה ואף על פי שאין אנו יודעין אם היו שם צמחין או לא היו, מפני פישוט המנהג.

טו. יש מקומות שאם נמצאו סרכות מדולדלות מן הריאה אע"פ שאינן דבוקות לא לדופן ולא למקום אחר אוסרין אותה, ודבר זה הפסד גדול הוא ואיבוד ממון לישראל, ומעולם לא נהגו זה לא בצרפת ולא בספרד ולא נשמע זה במערב, ואין ראוי לנהוג במנהג זה, אלא נופחין אותה בלבד אם נמצאת שלימה מן הנקב הרי זו מותרת..