Contact Us

Shulchan Aruch: Chapter 649 - Factors that Disqualify Four Species

Shulchan Aruch: Chapter 649 - Factors that Disqualify Four Species

Show content in:

SECTION 649 Factors that Disqualify the Four Species. (1–24)

סימן תרמט דְּבָרִים הַפּוֹסְלִים בְּאַרְבַּעַת הַמִּינִים וּבוֹ כ"[ד] סְעִיפִים:

1 If any one of the four species was borrowed,1 obtained by robbery,2 or stolen,3 whether from a Jew or from a non-Jew,4 it is invalid on the first day of the festival according to Scriptural Law. [This applies] even if the owners have already despaired of the object’s return.5 This is derived from the verse,6 “And on the first day, you shall take for yourselves [the fruit of a beautiful tree, fronds of a date-palm, a branch of a braided tree, and willows of the brook].” The Sages7 understand “for yourselves” (לכם) as implying “of your own” (משלכם), thereby excluding specimens that are borrowed, obtained by robbery, or stolen. They are not “one’s own,” for one is obligated to return them to their owner and cannot free oneself of liability by offering financial recompense.8

א כָּל אַרְבַּעַת הַמִּינִים שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן שָׁאוּל בְּיָדוֹא,1 אוֹ גָּזוּלב,2 אוֹ גָּנוּב,ג,3 בֵּין מִיִּשְׂרָאֵל בֵּין מִנָּכְרִי,ד,4 אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנּוּה,5 – הֲרֵי זֶה פָּסוּל בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל חַג מִן הַתּוֹרָה,ו שֶׁנֶּאֱמַרז,6 "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן וגו'", וְדָרְשׁוּ חֲכָמִיםח,7 "לָכֶם" – "מִשֶּׁלָּכֶם", לְהוֹצִיא אֶת הַשָּׁאוּל וְאֶת הַגָּזוּל וְגָנוּב שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ, שֶׁהֲרֵי חַיָּב לְהַחֲזִירוֹ לִבְעָלָיו וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְטֹר אֶת עַצְמוֹ בְּדָמִים:ט,8

2 From the second day [of the festival] onward (i.e., in Eretz Yisrael; [the laws that apply] in the Diaspora are explained below9), the obligation to take a lulav is only of Rabbinic authority.10 Hence, one may fulfill his obligation with a borrowed [lulav] [even] as an initial preference.11 For since [the Sages] instituted [this practice] only as a commemoration of [the observance of the mitzvah in] the [Beis] HaMikdash,12 they were not stringent and did not disqualify a borrowed specimen.13 The reason [for this leniency] is that there is nothing in the substance of such a specimen to disqualify it, for it belongs to a valid species. [The only difficulty is that] it does not belong to him.

ב וּמִיּוֹם שֵׁנִי (דְּהַיְנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, אֲבָל בְּחוּץ לָאָרֶץ – יִתְבָּאֵר לְקַמָּןי,9) וְאֵילָךְ שֶׁחִיּוּב נְטִילַת לוּלָב אֵינוֹ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִיםיא,10 – אָדָם יוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּשָׁאוּל,יב,11 דְּכֵיוָן שֶׁלֹּא תִּקְּנוּ אֶלָּא לְזֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ12 – לֹא הֶחְמִירוּ לִפְסֹל אֶת הַשָּׁאוּל,13 כֵּיוָן שֶׁאֵין פְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא מִין כָּשֵׁר, אֶלָּא שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:יג

3 On the other days of the festival, but not on the first day, it is permissible to take a friend’s lulav without asking him, as will be explained in sec. 658.14 A blessing may be recited. [The rationale is that] we assume that his friend will not object to this, for “a person is pleased to have a mitzvah performed with his property when he will not suffer a financial loss,”15 for [his friend’s use of the lulav] will not spoil it.

[Without permission,] however, it is forbidden to take the lulav from the place where its owner left it to another place, e.g., from his home to the synagogue, as is explained in sec. 14[:10,12]; note the reason explained there.16

ג וּמֻתָּר לִטֹּל לוּלָב שֶׁל חֲבֵרוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתּוֹ וּלְבָרֵךְ עָלָיו בִּשְׁאָר הַיָּמִים חוּץ מִיּוֹם רִאשׁוֹןיד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרנ"ח,טו,14 דְּמִן הַסְּתָם לֹא יַקְפִּיד חֲבֵרוֹ עַל זֶה, שֶׁנּוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁתֵּעָשֶׂה מִצְוָה בְּמָמוֹנוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ חֶסְרוֹן כִּיס,15 שֶׁהֲרֵי אֵין הַלּוּלָב מִתְקַלְקֵל בְּכָךְ.טז אֲבָל אָסוּר לְהוֹצִיא הַלּוּלָב מִמָּקוֹם שֶׁהִנִּיחוֹ בְּעָלָיו לְמָקוֹם אַחֵר כְּגוֹן מִבֵּיתוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת,יז כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן י"ד,יח עַיֵּן שָׁם הַטַּעַם:16

4 By contrast, [a lulav] obtained by robbery or theft17 is invalid even on the later days, and even if the owner despaired of its return.11 [The rationale is that] this is “a mitzvah that comes about by means of a transgression,”18 i.e., one performed the mitzvah by transgressing the prohibition against robbery. For if the owner came and demanded [the return of] his property, [the thief] would be obligated to return the stolen object intact; he could not free himself of liability by payment. Thus the stolen object has not been acquired by him at all. It still belongs to [its original owner] and [the thief] is using it unlawfully.

ד אֲבָל הַגָּזוּל וְהַגָּנוּב17 – אַף בִּשְׁאָר הַיָּמִים הוּא פָּסוּל,יט אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים,כ,11 לְפִי שֶׁהוּא מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה,כא,18 כְּלוֹמַר כְּשֶׁהוּא מְקַיֵּם אֶת הַמִּצְוָה – הוּא מְקַיֵּם אוֹתָהּ בְּאִסּוּר גָּזֵל,כב שֶׁהֲרֵי אִם בָּאוּ הַבְּעָלִים לִתְבֹּעַ שֶׁלָּהֶם – חַיָּב לְהַחֲזִיר לָהֶם הַגְּזֵלָה בְּעֵינֶיהָ וְאֵינוֹ יָכוֹל לִפְטֹר אֶת עַצְמוֹ בְּדָמִים,כג וְנִמְצָא שֶׁהַגְּזֵלָה אֵינָהּ קְנוּיָה לוֹ כְּלָל וַעֲדַיִן הִיא שֶׁל הַנִּגְזָל, וְשֶׁלֹּא כְּדִין הוּא מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ:

5 [Different rules apply] if the robber already acquired the stolen article because it underwent a change.19 Whether he acquired it because of a change that came about because of an action or whether he acquired it because of a change in its name that came about before he sought to use it for the mitzvah, e.g., he stole a lulav branch and planed it,20 it is valid even on the first day of the festival.

[The rationale is that] even if the original owner would appear, [the thief] would not be obligated to return the stolen article itself, but only to make financial recompense, as stated in Choshen Mishpat, sec. 353. Thus the object has become his property entirely. It is actually his in every respect.

Nevertheless, since [the thief] was enabled to perform this mitzvah through a transgression, he should not recite a blessing,21 even from the second day onward. Although there are authorities who differ,22 whenever there is a doubt whether a blessing is required, the lenient ruling prevails [and the blessing is not recited].23 For when this individual takes [the stolen lulav] to fulfill his own obligation, he is not blessing G‑d, but blaspheming [Him],24 (since it appears that he is reciting a blessing over the transgression that presented itself to him).

ה אֲבָל אִם כְּבָר קָנָה הַגַּזְלָן אֶת הַגְּזֵלָה עַל יְדֵי שִׁנּוּי,כד,19 בֵּין שֶׁקְּנָאָהּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי מַעֲשֶׂהכה בֵּין שֶׁקְּנָאָהּ עַל יְדֵי שִׁנּוּי הַשֵּׁםכו קֹדֶם שֶׁבָּא לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ לְשֵׁם מִצְוָה,כז כְּגוֹן שֶׁגָּזַל לוּלָב וְשִׁפָּהוּכח,20 – הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר אֲפִלּוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן,כט דְּכֵיוָן שֶׁאֲפִלּוּ אִם בָּא הַנִּגְזָל אֵינוֹ מְחֻיָּב לְהַחֲזִיר לוֹ הַגְּזֵלָה עַצְמָהּ אֶלָּא דָּמִים בִּלְבַד הוּא שֶׁחַיָּב לוֹ כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב בְּחֹשֶׁן מִשְׁפָּט סִימָן שנ"גל – נִמְצָא שֶׁהִיא קְנוּיָה לְגַמְרֵי לְהַגַּזְלָן, וַהֲרֵי הִיא כְּשֶׁלּוֹ מַמָּשׁ לְכָל דָּבָר.לא

וּמִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁעַל יְדֵי עֲבֵרָה בָּאָה מִצְוָה זוֹ לְיָדוֹ – לֹא יְבָרֵךְ עָלֶיהָ21 אֲפִלּוּ מִיּוֹם שֵׁנִי וְאֵילָךְ.לב וְאַף שֶׁיֵּשׁ חוֹלְקִיםלג,22 עַל זֶה – סָפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל,לד,23 דְּאֵין זֶה מְבָרֵךְ אֶלָּא מְנָאֵץלה,24 (שֶׁנִּרְאֶה כִּמְבָרֵךְ עַל עֲבֵרָה שֶׁנִּזְדַּמְּנָה לְיָדוֹלו), אִם לוֹקְחוֹ לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ לָצֵאת בּוֹ:לז

6 The above applies with regard to the thief or robber himself. If, however, he sold or gave [the lulav] as an outright gift to another person25 and the owner had despaired of its return before it was sold or given away,26 the stolen article becomes acquired by the purchaser through the despair of the owner and the transfer of the article from the domain of the thief to that of the purchaser. For even if the original owner would appear, [the purchaser] is not obligated to return anything to him. Thus he has acquired [the lulav] entirely. It is his in every respect. Hence, he may use it to fulfill his obligation,27 even on the first day,28 and he may recite a blessing over it,29 because the opportunity [to perform] this mitzvah did not come to him by means of a transgression, for he did not steal it. (Moreover, he acquired it after the owner despaired of its return.)

If, however, the [original] owner had not yet despaired of its return, the purchaser may not use it to fulfill his obligation, even on the remaining days [of the festival].30 [The rationale is that] this would be “a mitzvah that comes about by means of a transgression” because [the purchaser] is using it unwarrantedly — for it is still considered as belonging to the original owner, since he did not despair of its return.

ו וְכָל זֶה בְּגַנָּב וְגַזְלָן עַצְמוֹ, אֲבָל אִם מָכַר אוֹ נָתַן בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה לְאָדָם אַחֵר,25 אִם כְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים קֹדֶם שֶׁמָּכַר וְנָתַןלח,26 – הֲרֵי כְּבָר נִקְנֵית הַגְּזֵלָה לְהַלּוֹקֵחַ בְּיֵאוּשׁ בְּעָלִים וְשִׁנּוּי רְשׁוּת מֵהַגַּזְלָן לְהַלּוֹקֵחַ, שֶׁאַף אִם בָּא הַנִּגְזָל – אֵין הַלּוֹקֵחַ חַיָּב לְהַחֲזִיר לוֹ כְּלוּם,לט נִמְצָא שֶׁהִיא קְנוּיָה לוֹ לְגַמְרֵי, וַהֲרֵי הִיא כְּשֶׁלּוֹ מַמָּשׁ לְכָל דָּבָר,מ,27 וְיוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ אַף בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן,מא,28 וּמֻתָּר לוֹ לְבָרֵךְ עָלֶיהָ,מב,29 שֶׁהֲרֵי לֹא עַל יְדֵי עֲבֵרָה בָּאָה מִצְוָה זוֹ לְיָדוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא לֹא גָּזַל (וְגַם קָנָה אוֹתָהּ אַחַר שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה).

אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה – אֵין הַלּוֹקֵחַ יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ אַף בִּשְׁאָר הַיָּמִים,30 לְפִי שֶׁהִיא מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה, שֶׁהֲרֵי שֶׁלֹּא כְּדִין מִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ הַלּוֹקֵחַ, כֵּיוָן שֶׁעֲדַיִן הִיא בְּחֶזְקַת הַנִּגְזָל, שֶׁהֲרֵי עֲדַיִן לֹא נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה:מג

7 All of the above applies when [the thief] sold [the stolen lulav] or gave it as an outright gift. If, however, he lent it to another person (or gave it to him as a gift with the intent that it be returned,31 the borrower cannot fulfill his obligation with it on the first day [of the festival], even if the original owner already despaired of its return. [The rationale is that] he did not acquire it through [the owner’s] despair and the transfer [of the lulav] from one domain to another. For [the lulav] is not considered to have departed from (the thief’s) domain since [the person desiring to perform the mitzvah] is obligated to return it to the thief.32

On the [later] days, by contrast, [another person] may fulfill his obligation [with such lulav]. It is not considered “a mitzvah that comes about by means of a transgression.”33 [The rationale is that] since the owner already despaired [of regaining the lulav] before it was lent to him, the borrower is not held liable for the violation34 of any transgression.)35

ז וְכָל זֶה כְּשֶׁמָּכַר אוֹ נָתַן בְּמַתָּנָה גְּמוּרָה, אֲבָל אִם הִשְׁאִילָהּ לְאַחֵר (אוֹ נְתָנָהּ לוֹ בְּמַתָּנָה עַל מְנַת לְהַחֲזִיר,מד,31 אַף עַל פִּי שֶׁכְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים – אֵין הַשּׁוֹאֵל יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן, שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ קְנוּיָה לוֹ עַל יְדֵי יֵאוּשׁ וְשִׁנּוּי רְשׁוּת, וְאֵין זֶה שִׁנּוּי רְשׁוּת (הַגַּזְלָן), כֵּיוָן שֶׁהוּא מְחֻיָּב לְהַחֲזִירָהּ לְהַגַּזְלָן,32 אֲבָל בִּשְׁאָר הַיָּמִים יוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵין כָּאן מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה,מה,33 כֵּיוָן שֶׁכְּבָר נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים קֹדֶם שֶׁהִשְׁאִילָהּ לוֹ – נִמְצָא שֶׁאֵין עַל הַשּׁוֹאֵל שׁוּם עָווֹן34 אֲשֶׁר חָטָא):מו,35

8 [The following principle applies when] a Jew purchases any one of the Four Species of the lulav from a non-Jew who has this species growing on his land. The Jew should not pick it himself from the non-Jew’s land.28 The rationale is our operating presumption that non-Jews steal land from Jews or from other non-Jews.36 Landed property can never be stolen — i.e., it never passes into the domain and ownership of the thief in every respect so that he becomes responsible for it.37 Rather, it is always considered to be in the domain and the possession of the original owner in every respect. Thus when a Jew cuts or plucks [a specimen that is attached] to the ground, he is [at that time] stealing the severed [specimen] from the owner of the land. Though the [original] owner of the land already despaired of its return, despairing of an object’s return without transferring ownership of the object does not enable it to be acquired. Hence, [though the severed specimen] is in [the Jew’s] possession, it is considered a stolen article. If, however, the Jew severs the specimen to sell or to give to others so that they can fulfill their obligation on the festival, it is permitted, because [the stolen object, i.e., the specimen severed,] was transferred from the possession of the thief, i.e., the Jew who cuts it off, to the possession of the purchaser.

ח יִשְׂרָאֵל הַלּוֹקֵחַ מִנָּכְרִי אֶחָד מִכָּל אַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבְּלוּלָב הַגָּדֵל בְּקַרְקָעוֹ שֶׁל הַנָּכְרִי – לֹא יְקַצְּצֶנּוּ הַיִּשְׂרָאֵל בְּעַצְמוֹ מִקַּרְקָעוֹ שֶׁל הַנָּכְרִי,מז,28 לְפִי שֶׁסְּתָם נָכְרִים הֵן גּוֹזְלִים שָׂדוֹתמח מִיִּשְׂרָאֵלמט אוֹ מִנָּכְרִי אַחֵר,נ,36 וְקַרְקַע אֵינָהּ נִגְזֶלֶת,נא כְּלוֹמַר אֵין עָלֶיהָ תּוֹרַת גָּזֵל לִהְיוֹת עוֹמֶדֶת בְּחֶזְקַת הַגַּזְלָן וּבִרְשׁוּתוֹ לְכָל דָּבָר לְהִתְחַיֵּב בְּאַחֲרָיוּתָהּ,נב,37 אֶלָּא לְעוֹלָם הִיא בְּחֶזְקַת הַנִּגְזָל וּבִרְשׁוּתוֹ לְכָל דָּבָר,נג וְיִשְׂרָאֵל זֶה הַקּוֹצֵץ וְתוֹלֵשׁ מִקַּרְקַע זוֹ – הֲרֵי הוּא הַגּוֹזֵל מִבַּעַל הַקַּרְקַע מַה שֶּׁתּוֹלֵשׁ. וְאַף עַל פִּי שֶׁבַּעַל הַקַּרְקַע כְּבָר נִתְיָאֵשׁ מִמֶּנָּה, מִכָּל מָקוֹם יֵאוּשׁ בִּלְבַד בְּלֹא שִׁנּוּי רְשׁוּת – אֵינוֹ קוֹנֶהנד , וַהֲרֵי הוּא גָּזֵל בְּיָדוֹ.נה אֲבָל אִם יִשְׂרָאֵל זֶה קוֹצֵץ כְּדֵי לִמְכֹּר אוֹ לִתֵּן לַאֲחֵרִים שֶׁיֵּצְאוּ בּוֹ יְדֵי חוֹבָתָן בַּחַג – הֲרֵי זֶה מֻתָּר, שֶׁהֲרֵי יֵשׁ כָּאן גַּם שִׁנּוּי רְשׁוּת מֵהַגַּזְלָן, דְּהַיְנוּ יִשְׂרָאֵל זֶה הַקּוֹצֵץ לִרְשׁוּת הַלּוֹקֵחַ:נו

9 The above applies as an initial preference. After the fact, if the Jew severed the specimen himself, he is permitted to [use it and] recite a blessing over it. Since he severed it with the permission of the non-Jew [in whose possession it is at present], we are not concerned with the possibility that the property was stolen from a Jew or from another non-Jew.38

ט וְכָל זֶה לְכַתְּחִלָּה, אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר קָצַץ הַיִּשְׂרָאֵל – מֻתָּר הוּא בְּעַצְמוֹ גַּם כֵּן לְבָרֵךְ עָלָיו, כֵּיוָן שֶׁקָּצַץ בִּרְשׁוּת הַנָּכְרִי – אֵין אָנוּ חוֹשְׁשִׁין לְסָפֵק, שֶׁמָּא גְּזוּלָה הִיא בְּיָדוֹ מִיִּשְׂרָאֵל אוֹ מִנָּכְרִי אַחֵר:נז,38

10 Similarly, [specimens are valid when] the non-Jew owner of the land who allowed the Jew to sever them possesses the land by virtue of the authority of the king [of the country] who gave it to him. Even though the king himself conquered this land in war from others, this is not considered as robbery, for land that is acquired by a thief39 through conquest in war is considered as a totally effective acquisition, as our Sages derived from the exegesis of verses.40

All of the above applies in the Diaspora. [Different laws apply] in Eretz Yisrael, where we are obligated [to separate] terumah and tithes from its [produce].41 If a Jew picks an esrog himself, this fact obligates him to separate terumah and tithes from it.42 If he would use it for the mitzvah before separating terumah and the tithes for it from another esrog, he would not fulfill his obligation. For the esrog is tevel,43 and [hence] is invalid [for the mitzvah], even [after the first day of the festival], as will be explained.44

י וְכֵן אִם נָכְרִי בַּעַל הַקַּרְקַע שֶׁנּוֹתֵן רְשׁוּת לְיִשְׂרָאֵל לִקְצֹץ הוּא מַחֲזִיק קַרְקַע זוֹ מִיַּד הַמֶּלֶךְ שֶׁנְּתָנָהּ לוֹ,נח אַף עַל פִּי שֶׁהַמֶּלֶךְ עַצְמוֹנט כָּבַשׁ קַרְקַע זוֹ בְּמִלְחָמָה מִיַּד אַחֵר– אֵין זֶה גָּזֵל, שֶׁהַקַּרְקַע נִקְנֵית לְהַגַּזְלָן39 בְּכִבּוּשׁ מִלְחָמָה קִנְיָן גָּמוּר,ס כְּמוֹ שֶׁלָּמְדוּ חֲכָמִיםסא מִמִּדְרַשׁ הַפְּסוּקִים.40

וְכָל זֶה בְּחוּץ לָאָרֶץ, אֲבָל בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁחַיֶּבֶת בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת,41 אִם קָצַץ יִשְׂרָאֵל בְּעַצְמוֹ אֶת הָאֶתְרוֹג – הֲרֵי נִתְחַיֵּב אֶתְרוֹג זֶה בִּתְרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת עַל יְדֵי קְצִיצָה שֶׁל הַיִּשְׂרָאֵל,42 וְאִם נְטָלוֹ לְשֵׁם מִצְוָה קֹדֶם שֶׁהִפְרִישׁ עָלָיו תְּרוּמָה וּמַעֲשֵׂר מֵאֶתְרוֹג אַחֵר – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, שֶׁהֲרֵי הוּא טֶבֶל,סב,43 וְטֶבֶל פָּסוּל אֲפִלּוּ בִּשְׁאָר הַיָּמִים כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:סג,44

11 [The following laws apply if] any of the Four Species comes from an asherah.45 If the asherah belongs to a Jew46 — i.e., he bought it from those who worship it47 — it is invalid, even on the other days, [i.e. after the first day].48 The rationale is that all the specimens must meet their respective minimum dimensions that are explicitly stated ([such as] three handbreadths [for the myrtle and willow twigs]; see sec. 650[:1]). If an asherah belongs to a Jew, there is no way that its [connection with idolatry] can be nullified49 by a non-Jew and thus enable a Jew to derive benefit from it. Hence it is awaiting destruction by fire, and any object that is awaiting destruction by fire is considered as if already destroyed. Thus, it does not possess the minimum measure required of it.50

יא כָּל אַרְבַּעַת הַמִּינִים שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶן שֶׁל אֲשֵׁרָה,סד,45 אִם הִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵלסה,46 דְּהַיְנוּ שֶׁקָּנָה אוֹתָהּ יִשְׂרָאֵל מִיַּד עוֹבְדֶיהָסו,47 – הֲרֵי זֶה פָּסוּל אֲפִלּוּ בִּשְׁאָר הַיָּמִים,סז,48 לְפִי שֶׁכָּל הַמִּינִים צָרִיךְ שֶׁיִּהְיוּ כְּשִׁעוּרָן הַמְפֹרָשׁ בָּהֶןסח (דְּהַיְנוּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים עַיֵּן סִימָן תר"נסט), וַאֲשֵׁרָה שֶׁהִיא שֶׁל יִשְׂרָאֵל כֵּיוָן שֶׁאֵין בִּטּוּל49 הַנָּכְרִים מוֹעִיל לָהּ לְהַתִּירָהּ בַּהֲנָאָהע – הֲרֵי הִיא עוֹמֶדֶת לִשְׂרֵפָה, וְכָל הָעוֹמֵד לִשָּׂרֵף – הֲרֵי הוּא כְּשָׂרוּף,עא וְנִמְצָא שֶׁאֵין בּוֹ כַּשִּׁעוּר הַמְפֹרָשׁ בּוֹ:עב,50

12 [Greater leniency is granted] if the asherah belongs to a non-Jew. As an initial preference, one should not cut off any of the Four Species from it46 [to use for the mitzvah. This applies] even if the non-Jew has already nullified the tree’s [connection with idolatry],49 and even if the tree was not planted for idolatrous purposes, but was worshiped [only] after it grew. In such an instance, a private individual is permitted to benefit from it51 even if it was not nullified [by a non-Jew], because an object that is connected to the earth52 does not become forbidden. Nevertheless, such an object is considered abominable for Divine service,53 because it was once identified with idolatry.

After the fact, however, if one used any of the Four Species from such an asherah for the sake of the mitzvah, he has fulfilled his obligation and need not take [other specimens] again.54 Moreover, even if a non-Jew did not nullify the asherah and thus it is forbidden to benefit from it, nevertheless, since such nullification would be effective in rendering it permissible, it is not [deemed to be] awaiting destruction by fire, because a non-Jew might nullify it. Though it is forbidden to benefit from it at the present time, the fact that it is used to fulfill one’s obligation is not considered as deriving benefit. For “the mitzvos were not granted in order that one should derive pleasure [or: ‘benefit’] from them,” as explained in sec. 586;55 note [the explanation] there. [Hence, in such a situation, a person is considered to have fulfilled his obligation.]

יב וְאִם הָאֲשֵׁרָה הִיא שֶׁל נָכְרִי – לְכַתְּחִלָּה לֹא יִקְצֹץ מִמֶּנָּה אֶחָד מִכָּל אַרְבַּעַת הַמִּינִים,עג,46 אֲפִלּוּ אִם כְּבָר בִּטְּלָהּ הַנָּכְרִי.עד,49 וַאֲפִלּוּ אִם אִילָן הַזֶּה נְטָעוּהוּ שֶׁלֹּא לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה וְאַחַר שֶׁגָּדַל עֲבָדוּהוּ בְּעִנְיָן שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה לְהֶדְיוֹט51 אֲפִלּוּ בְּלֹא בִּטּוּל, שֶׁהַמְחֻבָּר52 אֵינוֹ נֶאֱסָרעה – אַף עַל פִּי כֵן הוּא מָאוּס לְגָבוֹהַּ,53 כֵּיוָן שֶׁנִּקְרָא עָלָיו שֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה.עו אֲבָל בְּדִיעֲבַד שֶׁכְּבָר נָטַל אַרְבָּעָה מִינִים שֶׁל אֲשֵׁרָה זוֹ לְשֵׁם מִצְוָה – יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וְלִטֹּל.עז,54

וַאֲפִלּוּ אִם לֹא בִּטֵּל הַנָּכְרִי אֲשֵׁרָה זוֹעח וַהֲרֵי הִיא אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה,עט מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁמּוֹעִיל לָהּ בִּטּוּל לְהַתִּירָהּ בַּהֲנָאָה – הֲרֵי אֵינָהּ עוֹמֶדֶת לִשְׂרֵפָה, שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיְּבַטְּלֶנּוּ נָכְרִי.פ וְאַף עַל פִּי שֶׁעַכְשָׁו עֲדַיִן הִיא אֲסוּרָה בַּהֲנָאָה – אֵין זוֹ חֲשׁוּבָה הֲנָאָה מַה שֶּׁיּוֹצֵא בָּהּ יְדֵי חוֹבָתוֹ, דְּמִצְווֹת לָאו לֵהָנוֹת נִתְּנוּפא כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תקפ"ו,פב,55 עַיֵּן שָׁם:

13 When does the above apply?56 When the Jew who cut the specimens from the asherah did not intend to acquire them for his personal needs but planned to return them intact to the non-Jew [who] owns it; nor did he use them for the mitzvah on the first day [of the festival], [when] borrowed [specimens] are invalid, but on the later days.

If, however, the Jew intended to fully acquire them and not to return them to the non-Jew, he acquired them as soon as he cut them off57 and they become a false deity that belongs to a Jew. Thus the fact that a non-Jew might nullify [its connection with idolatry] will not be effective [in changing its status so that a Jew will be] permitted to benefit from it. Hence, it is considered to be awaiting destruction by fire, and even after the fact one cannot fulfill his obligation by using it, unless [the non-Jew] nullified [the tree’s connection with idolatry] before [the Jew] cut off [the specimens].

יג בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים?56 כְּשֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן יִשְׂרָאֵל זֶה שֶׁקָּצַץ מִינִים אֵלּוּ מֵהָאֲשֵׁרָה לִזְכּוֹת בָּהֶן לְצֹרֶךְ עַצְמוֹ, אֶלָּא הָיָה בְּדַעְתּוֹ לְהַחֲזִירָן לְהַנָּכְרִי בַּעַל הָאֲשֵׁרָה בִּשְׁלֵמוּת, וְלֹא נְטָלָן לְשֵׁם מִצְוָה בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁהֲרֵי הַשָּׁאוּל פָּסוּל בּוֹ,פג אֶלָּא נְטָלָן בִּשְׁאָר הַיָּמִים. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לִזְכּוֹת בָּהֶן לְגַמְרֵי שֶׁלֹּא לְהַחֲזִירָן לְהַנָּכְרִי – הֲרֵי מִיָּד בִּקְצִיצָה זוֹ זָכָה בָּהּ הַיִּשְׂרָאֵל57 וְנַעֲשֵׂית עֲבוֹדָה זָרָה שֶׁל יִשְׂרָאֵל,פד וְאֵין בִּטּוּל הַנָּכְרִי מוֹעִיל לְהַתִּירָהּ בַּהֲנָאָה אִם לֹא בִּטְּלָהּ קֹדֶם קְצִיצָתוֹ, וַהֲרֵי הִיא עוֹמֶדֶת לִשְׂרֵפָה, לְפִיכָךְ אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד לֹא יָצָא:פה

14 All of the above applied in the [Talmudic] era, when non-Jews would prostrate themselves before trees. Today, by contrast, the non-Jews do not prostrate themselves before trees, but rather (plant a tree in front of a false deity or) plant trees in a garden in the domain of a false deity and the proceeds from the fruit belong to the priests. [Today, therefore,] it is permitted to use such specimens for the Four Species of the lulav, according to the provisions noted in Yoreh Deah, sec. 143,58 with regard to a private individual deriving benefit [from such trees]. Note [the explanation] there.

יד וְכָל זֶה בִּימֵיהֶם שֶׁהַנָּכְרִים הָיוּ מִשְׁתַּחֲוִים לָאִילָן, אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁאֵין הַנָּכְרִים מִשְׁתַּחֲוִים לָאִילָן אֶלָּא (נוֹטְעִין אִילָן לִפְנֵי עֲבוֹדָה זָרָהפו אוֹ) שֶׁנּוֹטְעִים אִילָנוֹת בַּגָּן שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה וּדְמֵי פֵּרוֹת הָאִילָנוֹת הוּא לְכֹהֲנֵיהֶםפז – מֻתָּר לִקַּח מֵהֶן אַרְבָּעָה מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב, וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן קמ"גפח,58 לְעִנְיַן הֲנָאַת הֶדְיוֹט, עַיֵּן שָׁם:

15 An esrog that is not fit to be eaten, such as when it is tevel59 or orlah,60 is invalid for all seven days [of the festival]. The Sages [derive this concept61] by expounding the phrase,6 “You shall take for yourselves.” They understand that phrase as implying [that any specimen used for the mitzvah must be] fit to be used in all the ways in which one would [ordinarily] benefit from it. Since the way one benefits from an esrog is by eating it, an esrog must be fit to be eaten.

[Leniency may be allowed with regard to] an esrog which is orlah that grew in the Diaspora. It may not be eaten,62 but since some authorities63 allow one to serve produce which is orlah that grew in the Diaspora to a friend who is not aware that it is orlah, [such an esrog] may be considered as “fit to be eaten.” Though the halachah does not follow their view, as stated in Yoreh Deah, sec. 294,64 one may rely on their opinion to deem such an esrog fit to be used for the mitzvah.

טו אֶתְרוֹג שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילָה, כְּגוֹן שֶׁהוּא שֶׁל טֶבֶלפט,59 אוֹ שֶׁל עָרְלָהצ,60 – פָּסוּל כָּל ז' יָמִים,צא שֶׁנֶּאֱמַר6 "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם", וְדָרְשׁוּ חֲכָמִים:צב,61 הָרָאוּי לָכֶם לְכָל דַּרְכֵי הֲנָאָתוֹ, וְאֶתְרוֹג שֶׁדֶּרֶךְ הֲנָאָתוֹ הִיא הָאֲכִילָה – צָרִיךְ לִהְיוֹת רָאוּי לַאֲכִילָה.צג

וְאֶתְרוֹג שֶׁל עָרְלַת חוּץ לָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה,צד,62 מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ63 מַתִּירִיןצה לְהַאֲכִיל עָרְלַת חוּץ לָאָרֶץ לַחֲבֵרוֹ שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ שֶׁזֶּה עָרְלָה, וְאִם כֵּן הֲרֵי הוּא רָאוּי לַאֲכִילָה,צו וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין הֲלָכָה כְּדִבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּיוֹרֶה דֵעָה סִימָן רצ"ד,צז,64 מִכָּל מָקוֹם יֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם לְהַכְשִׁיר הָאֶתְרוֹג לַמִּצְוָה:צח

16 If a person takes a vow, forbidding himself to derive benefit from his own lulav or from the lulav of a friend, such a lulav is invalid for him on the first day. [The rationale is that] it is not fit for him for any use, since he has taken a vow forbidding himself to benefit from it — and the Torah stipulated that the lulav must be “for yourselves,” i.e., fit to be used by you in all the ways in which you would benefit from it.65 Therefore he must take for himself another lulav with which to fulfill his obligation on the first day.66

On the later days, by contrast, since we are obligated to take the lulav only to commemorate [the practice in] the Beis HaMikdash, the Sages were not stringent and did not disqualify [a lulav] when the disqualifying factor did not affect the substance of [the lulav].67 For this lulav itself is valid; it is only that this individual has taken a vow not to derive benefit from it.68

טז מִי שֶׁנָּדַר הֲנָאָה מִלּוּלָב שֶׁלּוֹ אוֹ מִלּוּלָב שֶׁל חֲבֵרוֹ – הֲרֵי לוּלָב זֶה פָּסוּל לוֹ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן,צט שֶׁהֲרֵי אֵין לוּלָב זֶה רָאוּי לוֹ לִכְלוּם, כֵּיוָן שֶׁנָּדַר מִמֶּנּוּ הֲנָאָה, וְהַתּוֹרָה אָמְרָה "לָכֶם" – הָרָאוּי לָכֶם לְכָל דַּרְכֵי הֲנָאָתוֹ,ק,65 וּלְפִיכָךְ צָרִיךְ לִקַּח לוֹ לוּלָב אַחֵר לָצֵאת בּוֹ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן,66 אֲבָל בִּשְׁאָר הַיָּמִים כֵּיוָן שֶׁאֵין חִיּוּב נְטִילַת לוּלָב אֶלָּא זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ – לֹא הֶחְמִירוּ כָּל כָּךְ לְפָסְלוֹ בְּדָבָר שֶׁאֵין הַפְּסוּל בְּגוּפוֹ,67 שֶׁהֲרֵי לוּלָב זֶה כָּשֵׁר הוּא בְּעַצְמוֹ, אֶלָּא שֶׁהוּא נָדַר מִמֶּנּוּ הֲנָאָה:קא,68

17 By contrast, all the other disqualifying factors that affect the substance of any one of the Four Species invalidate it both on the first day and on the later days. The [only] exception is [an esrog] that was disqualified because its substance has been decreased; e.g., it was perforated from one side to the other and the substance of the esrog is lacking,69 or its stem was removed, leaving a cavity.70 If, however, the pitom has been removed, [the esrog] is disqualified not only because it is lacking in substance, but also because it is not “beautiful.”71 Hence, it is invalid throughout all seven days, as is the ruling with regard to all the factors that disqualify [an esrog] because it is not beautiful, such as an eruption.72

יז אֲבָל שְׁאָר כָּל הַדְּבָרִים הַפְּסוּלִין בְּכָל אֶחָד מֵאַרְבָּעָה מִינִים שֶׁפְּסוּלָן הוּא מִגּוּפוֹקב – פּוֹסֵל בֵּין בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בֵּין בִּשְׁאָר הַיָּמִים, חוּץ מִפְּסוּל מֵחֲמַת חֶסְרוֹןקג כְּגוֹן נִקַּב נֶקֶב מְפֻלָּשׁ וְיֵשׁ בּוֹ חֶסְרוֹן מִגּוּף הָאֶתְרוֹג,קד,69 אוֹ שֶׁנִּטַּל עֻקְצוֹ וְנִשְׁאַר מְקוֹמוֹ גֻּמָּא,קה,70 אֲבָל נִטְּלָה פִּטְמָתוֹ אֵין פִּסּוּלוֹ מֵחֲמַת חֶסְרוֹן בִּלְבַד אֶלָּא מֵחֲמַת שֶׁאֵין זֶה הִדּוּר,71 לְפִיכָךְ פָּסוּל כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים,קו כִּשְׁאָר כָּל פְּסוּלִים שֶׁמֵּחֲמַת הִדּוּר כְּגוֹן חֲזָזִית וְכַיּוֹצֵא בּוֹקז שֶׁפּוֹסְלִין כָּל ז' יָמִים:קח,72

18 Even when [the difficulty is] a lack [in the substance of the esrog], the esrog is invalid on the remaining days unless its minimum measure — the size of an egg — remains intact. If [this] minimum measure does not remain [intact], it is invalid.73 Similarly, a myrtle or willow twig that lack [their] minimum measure of three handbreadths, and a lulav that lacks [its] minimum measure of four handbreadths, are invalid for all seven days.

יח וַאֲפִלּוּ חֶסְרוֹן אֵינוֹ כָּשֵׁר בִּשְׁאָר הַיָּמִים אֶלָּא אִם כֵּן נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ שָׁלֵם כְּשִׁעוּר,קט דְּהַיְנוּ כַּבֵּיצָה בָּאֶתְרוֹג,קי אֲבָל אִם לֹא נִשְׁתַּיֵּר בּוֹ כַּבֵּיצָה – פָּסוּל.73 וְכֵן הֲדַס וַעֲרָבָה שֶׁאֵין בָּהֶן כְּשִׁעוּר דְּהַיְנוּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְלוּלָב שֶׁאֵין בּוֹ כְּשִׁעוּר דְּהַיְנוּ אַרְבָּעָה טְפָחִיםקיא – פְּסוּלִין כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים:קיב

19 We can derive from the above that all the factors that disqualify an esrog according to Scriptural Law on the first day disqualify it according to Rabbinic Law on the later days, with the exception of ten factors. These cases are:

(i) a person who borrows [one or more of the species] with or without the knowledge of the owner, provided he does not have the intent of stealing it;74

(ii) a person who takes a vow not to benefit from a lulav or the other species;75

(iii) a lulav that is split to the extent that it is invalid;

(iv) a lulav that is disqualified because its middle, highest leaf is divided; (for the rationale for both of these disqualifying factors is that the substance [of the lulav] is considered to be lacking, as stated in sec. 645[:10, 12]);

(v) a lulav whose leaves are mostly bent at the top;76

(vi) a myrtle whose leaves became dried out and there remained three withered leaves at the top of the twig;77

(vii) an esrog that is perforated, even if its substance is lacking, and even if the hole is much larger than an isar and extends from side to side;78

(viii) an esrog whose fibrous substance has all decomposed from within;79

(ix) an esrog that is split in a manner that disqualifies it;80

(x) an esrog whose stem has been removed.78

Some authorities allow [an esrog or any other of the species] to be used on the later days if it is disqualified because it is not “beautiful,” e.g., an esrog whose pitom has been removed, or one that has eruptions, and the like. One may rely on their opinion in a pressing situation when no other specimens can be found. For as will be explained,81 there are those who follow the practice of reciting the blessing over specimens that have been disqualified for any reason, even on the first day.

יט נִמְצֵאתָ לָמֵד, שֶׁכָּל הַפְּסוּלִין בָּרִאשׁוֹן מִן הַתּוֹרָה – פְּסוּלִין בִּשְׁאָר הַיָּמִים מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, חוּץ מִן עֲשָׂרָה דְּבָרִים וְאֵלּוּ הֵם:

א' הַשָּׁאוּל, בֵּין מִדַּעַת הַבְּעָלִים בֵּין שֶׁנָּטַל שֶׁלֹּא מִדַּעַת הַבְּעָלִים, אֲבָל לֹא נִתְכַּוֵּן לִגְזֹל.קיג,74

ב' הַנּוֹדֵר הֲנָאָה מִלּוּלָב וּמִינָיו.קיד,75

ג' לוּלָב שֶׁנִּסְדַּק בְּעִנְיָן שֶׁנִּפְסַל.

ד' נֶחְלְקָה עָלֶה הָעֶלְיוֹן הָאֶמְצָעִי (שֶׁשְּׁנֵי פְּסוּלִים אֵלּוּ הֵן מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִימָן תרמ"הקטו).

ה' נִכְפְּפוּ רֹב רָאשֵׁי הֶעָלִין שֶׁבַּלּוּלָב.קטז,76

ו' הֲדַס שֶׁיָּבְשׁוּ עָלָיו וְנִשְׁאֲרוּ בּוֹ שְׁלֹשָׁה עָלִין כְּמוּשִׁין בְּרֹאשׁ הַבָּד.קיז,77

ז' אֶתְרוֹג שֶׁנִּקַּב, אֲפִלּוּ יֵשׁ בּוֹ חֶסְרוֹן, וַאֲפִלּוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכְּאִסָּר, וַאֲפִלּוּ הוּא מְפֻלָּשׁ.קיח,78

ח' נִמּוֹק כָּל בְּשָׂרוֹ מִבִּפְנִים.קיט,79

ט' נִסְדַּק בְּעִנְיָן שֶׁנִּפְסַל.קכ,80

י' נִטַּל עֻקְצוֹ.קכא,78

וְיֵשׁ מַכְשִׁירִיןקכב בִּשְׁאָר הַיָּמִים אַף הַפְּסוּל מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ הִדּוּר, כְּגוֹן נִטְּלָה פִּטְּמָתוֹ וַחֲזָזִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. וְיֵשׁ לִסְמֹךְ עַל דִּבְרֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא מִינִים אֲחֵרִים,קכג שֶׁהֲרֵי יֵשׁ נוֹהֲגִין לְבָרֵךְ בִּשְׁעַת הַדְּחָק עַל כָּל הַפְּסוּלִין אַף בְּיוֹם רִאשׁוֹןקכד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:קכה,81

20 If mice [have nibbled at] an esrog, creating holes, [there is a difficulty in using it,] even on the later days. It is valid, for an esrog whose substance is lacking is acceptable on the remaining days from the second day onward.82 Nevertheless, as an initial preference, it should not be used even on [those] days until one removes [the part] that the mice nibbled at, because it is disgusting.83

If, however, [an esrog] was disqualified because it was not “beautiful” — e.g., it was dried out or blotchy, which would invalidate it for all seven days — it cannot be made valid by cutting away the dried or blotchy parts, because their disqualification is inherent.

Even as an initial preference, from the second day of the festival onward, it is permissible to cut away part of the esrog and eat it and fulfill one’s obligation with the remainder.84 [This may be done] even if the remainder is less than half the esrog, as long as it is the size of an egg.85

When does [the leniency to partake of the esrog] apply? When one stipulated before bein hashmashos86 of the first night of Yom-Tov that he was not foregoing the power and the right87 to use the esrog throughout the time of bein hashmashos on the second night. Thus, during bein hashmashos of the first night — which is the beginning of the onset of the festival — this esrog did not become set aside for the fulfillment of the mitzvah of esrog. [This is possible, since] with regard to the remainder of the festival, he stipulated that he would have the power and the right [to use the esrog] at the onset of the remaining days of the festival, i.e., from bein hashmashos of the second day.

If, however, he did not explicitly stipulate that he was not distancing himself from [the esrog] during bein hashmashos, even though he stipulated that he would be permitted to make [personal] use of it from the second day onward, he is forbidden to partake of it from the second day onward. [The rationale is that] during bein hashmashos of the first night, which is the beginning of the onset of the festival, [the esrog] was set aside and designated for use in the mitzvah of the esrog throughout the seven days of the festival.

[To explain:] During bein hashmashos of the first night he was forbidden to partake of the esrog, because it was set aside — to be used the next day in fulfillment of the mitzvah — in its entirety, for on the first day an esrog that is lacking substance is invalid. During bein hashmashos, which is the beginning of the onset of the festival, the entire esrog is thus muktzeh,88 and it is forbidden to partake of even the slightest part of it. Hence it is now set aside and forbidden in its entirety throughout the seven days of the festival, for the ordinary rule is that all seven days are like one long day in this regard, unless one made an explicit stipulation regarding the other days, as explained above.

כ אֶתְרוֹג שֶׁנִּקְּבוּהוּ עַכְבָּרִים, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּשֵׁר בִּשְׁאָר הַיָּמִים, שֶׁהֲרֵי הֶחָסֵר הוּא כָּשֵׁר בִּשְׁאָר הַיָּמִים מִיּוֹם שֵׁנִי וְאֵילָךְ,קכו,82 מִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּהקכז לֹא יִטְּלֶנּוּ אַף בִּשְׁאָר הַיָּמִים עַד שֶׁיָּסִיר נִקּוּר הָעַכְבָּרִים, מִשּׁוּם מִאוּס.קכח,83

אֲבָל אִם הָיָה פְּסוּלוֹ מֵחֲמַת שֶׁאֵינוֹ הִדּוּר, כְּגוֹן שֶׁהָיָה יָבֵשׁ אוֹ מְנֻמָּר שֶׁפָּסוּל כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים – אֵין מוֹעִיל לְהַכְשִׁירוֹ עַל יְדֵי שֶׁיַּחְתֹּךְ וְיָסִיר מְקוֹם הַיְבֵשׁוּת אוֹ מָקוֹם הַמְנֻמָּר, הוֹאִיל וּבָא מִכֹּחַ פָּסוּל.קכט

וַאֲפִלּוּ לְכַתְּחִלָּה מֻתָּר מִיּוֹם שֵׁנִי וְאֵילָךְ לַחְתֹּךְ מִן הָאֶתְרוֹג וְלֶאֱכֹל וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ בְּהַנּוֹתָרקל,84 אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מִעוּט שֶׁל כָּל הָאֶתְרוֹג,קלא וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כַּבֵּיצָה.קלב,85

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? כְּשֶׁהִתְנָה עָלָיוקלג קֹדֶם בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת86 שֶׁל לֵיל רִאשׁוֹן,קלד שֶׁאֵינוֹ בּוֹדֵל אֶת עַצְמוֹ מִלִּהְיוֹת כֹּחוֹ וּזְכוּתוֹ87 בְּהָאֶתְרוֹג כָּל שְׁהוּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל לֵיל שֵׁנִי,קלה דְּנִמְצָא אֶתְרוֹג זֶה לֹא הֻקְצָה בְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל לֵיל רִאשׁוֹןקלו שֶׁהוּא תְּחִלַּת הַחַג לְמִצְוַת נְטִילַת אֶתְרוֹג, שֶׁהֲרֵי לִשְׁאָר יְמֵי הַחַג הִתְנָה עָלָיו שֶׁיְּהֵא כֹּחוֹ וּזְכוּתוֹ בּוֹ בִּתְחִלַּת כְּנִיסַת שְׁאָר יְמֵי הַחַג דְּהַיְנוּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל לֵיל שֵׁנִי.

אֲבָל אִם לֹא אָמַר בְּפֵרוּשׁ שֶׁאֵינוֹ בּוֹדֵל אֶת עַצְמוֹ מִמֶּנּוּ כָּל שְׁהוּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהִתְנָה עָלָיו שֶׁיְּהֵא מֻתָּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּקלז מִיּוֹם שֵׁנִי וְאֵילָךְ – אָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ מִיּוֹם שֵׁנִי וְאֵילָךְ, דְּכֵיוָן שֶׁבְּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל לֵיל רִאשׁוֹן שֶׁהוּא תְּחִלַּת כְּנִיסַת הַחַג הָיָה מֻקְצֶה וְעוֹמֵד לְמִצְוַת נְטִילַת אֶתְרוֹג שֶׁל כָּל שִׁבְעַת יְמֵי הַחַג שֶׁהָיָה אָסוּר לוֹ לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ כָּל שְׁהוּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁל לֵיל רִאשׁוֹן, שֶׁהֲרֵי הוּא כֻּלּוֹ מֻקְצֶה לְמִצְוָתוֹ לָצֵאת בּוֹ לְמָחָר בְּיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁהֶחָסֵר פָּסוּל בּוֹ,קלח וְכֵיוָן שֶׁבֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת שֶׁהוּא תְּחִלַּת כְּנִיסַת הַחַג כָּל הָאֶתְרוֹג הוּא מֻקְצֶה88 וְאָסוּר לְהִסְתַּפֵּק מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ מַשֶּׁהוּ – הֲרֵי כֻּלּוֹ הֻקְצָה וְנֶאֱסַר לְכָל שִׁבְעַת יְמֵי הַחַג, שֶׁכָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הֵן כְּיוֹם אֶחָד אָרֹךְ לְעִנְיָן זֶהקלט מִן הַסְּתָם, אֶלָּא אִם כֵּן הִתְנָה בְּפֵרוּשׁ עַל שְׁאָר הַיָּמִים וְעַל דֶּרֶךְ שֶׁנִּתְבָּאֵר:

21 Whenever [we speak of] a factor disqualifying [one of the species] on the first day, but [not] from the second day onward, this relates to Eretz Yisrael, where the second day is Chol HaMoed. In the Diaspora, by contrast, where the first two days are [fully] celebrated as Yom-Tov, some authorities maintain that all the factors that disqualify [any of the species] on the first day according to Scriptural Law also disqualify it on the second by Rabbinic decree. [They argue that] since the Sages ordained the observance of the second day of Yom-Tov89 because of the doubt that it might be the first day, all the stringencies of the first day must be observed because of this doubt.90

Other authorities, however, maintain that [these stringencies need not be observed. Their rationale is that] we know which day is to be established as Rosh Chodesh,91 and we know that the second day is an ordinary weekday.92 We treat it as a holy day only in order that we should not demean the custom of our forefathers, who would sanctify the months based on the sighting [of the new moon],93 for in that era the matter did not depend on a knowledge of the calculations used in determining the months. We are commanded only not to demean the essence of the sanctity of the day, which is why we recite Kiddush over a cup [of wine] and recite the blessing Shehecheyanu on the second day of the festival just as on the first day. Nevertheless, [these latter authorities argue, this should not affect] matters that are not associated with the essence of the sanctity of the day, but are mitzvos that are observed on that [first] day alone, such as all the factors that disqualify [any of the Four Species] on the first day alone. If [the stringencies associated with this mitzvah] would not be observed on the second day, this would not be considered as demeaning the second day of the festival, for these mitzvos are not dependent on the essence of the sanctity of the day at all. [The rationale is that] the Torah did not make the mitzvah of taking the lulav dependent on the fact that [the first day] is celebrated as a festival, but on the fact that it is the first [of the seven days of the festival], as it is written,6 “And on the first day, you shall take for yourselves....”

With regard to the halachah, [we follow the principle that] whenever there is a doubt whether a blessing is required, the lenient ruling prevails [and the blessing is not recited].23 Therefore, [if] on the second day of Yom-Tov [that is celebrated] in the Diaspora one has [Four Species] with factors that would disqualify them on the first day [of Yom-Tov], they should be taken without a blessing.94

Nevertheless, if possible, one should take a valid set of the lulav and the other species that belong to a friend [and these should be given to him] as a gift with the intent that it be returned, (out of deference to the first opinion which maintains that a borrowed lulav is invalid on the second day of Yom-Tov). One should recite the blessing over [the borrowed] lulav and then take his own (while reciting Hallel together with the congregation).

כא כָּל הַפְּסוּלִין בְּיוֹם רִאשׁוֹן וּכְשֵׁרִים מִיּוֹם שֵׁנִי וְאֵילָךְ – הַיְנוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁיּוֹם שֵׁנִי הוּא חֹל הַמּוֹעֵד. וּבְחוּץ לָאָרֶץ שֶׁעוֹשִׂין יוֹם טוֹב שְׁנֵי יָמִיםקמ – יֵשׁ אוֹמְרִיםקמא שֶׁכָּל הַפְּסוּלִין הַנּוֹהֲגִין בָּרִאשׁוֹן מִן הַתּוֹרָה נוֹהֲגִין בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, דְּכֵיוָן שֶׁתִּקְּנוּ יוֹם טוֹב שֵׁנִי 89 מִפְּנֵי הַסָּפֵק שֶׁמָּא הוּא יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן אִם כֵּן צָרִיךְ לִנְהֹג בּוֹ מֵחֲמַת הַסָּפֵק כָּל הַחֻמְרוֹת שֶׁל יוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן.קמב,90

וְיֵשׁ אוֹמְרִיםקמג כֵּיוָן שֶׁאָנוּ בְּקִיאִים בִּקְבִיעוּת הַחֹדֶשׁ91 וְיוֹדְעִין אָנוּ שֶׁהַשֵּׁנִי הוּא חֹל,92 וְאֵין אָנוּ נוֹהֲגִין בּוֹ קֹדֶשׁ אֶלָּא שֶׁלֹּא לְזַלְזֵל בְּמִנְהַג אֲבוֹתֵינוּקמד שֶׁהָיוּ בִּזְמַן שֶׁמְּקַדְּשִׁין עַל פִּי הָרְאִיָּה,93 שֶׁאָז לֹא הָיָה הַדָּבָר תָּלוּי בִּידִיעַת חֶשְׁבּוֹן קְבִיעוּת הֶחֳדָשִׁים, וְאֵין אָנוּ מְצֻוִּים אֶלָּא שֶׁלֹּא לְזַלְזֵל בְּעִקַּר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם, וּלְפִיכָךְ אָנוּ מְקַדְּשִׁין עַל הַכּוֹס וּמְבָרְכִין זְמַן בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי כְּמוֹ בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן,קמה אֲבָל דְּבָרִים שֶׁאֵינָן מֵעִקַּר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם אֶלָּא שֶׁהֵן מִצְוֹת הַנּוֹהֲגוֹת בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד, כְּגוֹן כָּל הַפְּסוּלִין בְּיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן בִּלְבַד, וְאַף אִם לֹא תִּהְיֶינָה מִצְוֹת הַלָּלוּ נוֹהֲגוֹת בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי אֵין כָּאן זִלְזוּל לְיוֹם טוֹב הַשֵּׁנִי כְּלָל, כֵּיוָן שֶׁאֵין הַמִּצְוֹת תְּלוּיוֹת בְּעִקָּר קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כְּלָל, שֶׁהֲרֵי מִצְוַת נְטִילַת לוּלָב לֹא תָּלָה הַכָּתוּב חִיּוּבוֹ מֵחֲמַת שֶׁהוּא יוֹם טוֹב אֶלָּא מֵחֲמַת שֶׁהוּא יוֹם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר6 "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן".קמו

וּלְעִנְיַן הֲלָכָה – סְפֵק בְּרָכוֹת לְהָקֵל,23 לְפִיכָךְ כָּל הַפְּסוּלִין בָּרִאשׁוֹן – נִטָּלִין בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי שֶׁל גָּלֻיּוֹת בְּלֹא בְּרָכָה.קמז,94 וּמִכָּל מָקוֹם, אִם אֶפְשָׁר יִקַּח מֵחֲבֵרוֹ לוּלָב וּמִינָיו כְּשֵׁרִים בְּמַתָּנָה עַל מְנָת לְהַחֲזִירקמח (כְּדֵי לָחֹשׁ לַסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה דְּשָׁאוּל פָּסוּל בְּיוֹם טוֹב שֵׁנִי) וִיבָרֵךְ עָלָיו,קמט וְאַחַר כָּךְ יִטֹּל אֶת שֶׁלּוֹקנ (וְיֹאמַר בּוֹ הַלֵּל עִם הַצִּבּוּרקנא):

22 In a pressing situation, in which one cannot find valid specimens, one may recite a blessing over invalid specimens of these Four Species when the disqualifying factor in any of them is physically apparent, e.g., they are invalid because their substance is lacking or because they are not “beautiful.” [This applies] even on the first day.

[The rationale is that] these disqualifying factors were not fully specified in the Torah. For although, [for example,] the Torah describes [the tree of an esrog as] “beautiful,” it does not specify what is considered “beautiful” and what is not. Instead, the Torah left the definition of these disqualifying factors to the Sages. They determined that when the situation is not pressing, one cannot fulfill his obligation [using such specimens] even after the fact — so that the Jewish people would be careful in their observance of the mitzvos and seek out valid specimens of the Four Species. In a pressing situation, since there is no alternative, a blessing may be recited on such invalid specimens, so that the concept of esrog95 should not be forgotten by the Jewish people.96

כב כָּל אַרְבָּעָה מִינִים הַפְּסוּלִין וּפְּסוּלָן נִכָּר בְּגוּפָן,קנב כְּגוֹן שֶׁפְּסוּלִין מֵחֲמַת חֶסְרוֹן אוֹ מֵחֲמַת הִדּוּר, אִם הוּא שְׁעַת הַדְּחָק שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִמְצֹא מִינִין אֲחֵרִים כְּשֵׁרִים – מֻתָּר לְבָרֵךְ עַל מִינִים הַפְּסוּלִים אֵלּוּקנג אֲפִלּוּ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן,קנד לְפִי שֶׁכָּל פְּסוּלִים אֵלּוּ לֹא נִתְפָּרְשׁוּ הֵיטֵב בַּכָּתוּב, אַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה "הָדָר", מִכָּל מָקוֹם לֹא פֵּרֵשׁ הַכָּתוּב מַהוּ הָדָר וּמַהוּ אֵינוֹ הָדָר, אֶלָּא כָּל פְּסוּלִין אֵלּוּ מְסָרָן הַכָּתוּב לַחֲכָמִים,קנה וְהֵם אָמְרוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד לֹא יָצָא, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל זְהִירִים בְּמִצְווֹת וִיחַזְרוּ אַחַר מִינִים הַכְּשֵׁרִים, אֲבָל בִּשְׁעַת הַדְּחָק כֵּיוָן שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּעִנְיָן אַחֵר – מְבָרְכִין עַל אֵלּוּ הַפְּסוּלִין,קנו שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת אֶתְרוֹג95 מִיִּשְׂרָאֵל:קנז,96

23 [Different rules apply with regard to] all the specimens that are disqualified because of [any of the following reasons]:

they are not of the species required, e.g., a deviant myrtle97 or a tzaftzafah98 or an esrog produced by grafting;99

(they are no longer called by their name, e.g., [a twig of myrtle or willow] that has lost most of its leaves;)100

they lack the minimum size required, i.e., an esrog smaller than an egg,101 a lulav less than four handbreadths [long], or a myrtle or a willow twig that is less than three handbreadths [long];102

the mitzvah comes about through a transgression;103

the specimens had been associated with idolatrous worship;104

the esrog is not fit to be eaten.105

None of the above should be taken, even in a pressing situation, and even if no blessing is recited.106 This safeguard was ordained for fear that people might mistakenly think that such specimens, too, are valid and are being used for that reason. They might [then] mistakenly consider them valid even in a situation which is not pressing.

When, by contrast, [one of the Four Species is] disqualified because it is lacking in substance or is not “beautiful,” everyone can see the blemish; the lack of beauty or of substance is overtly apparent. Everyone realizes that they are being considered acceptable only because of a pressing situation, as [indicated by the fact that] in other years people seek out specimens that are complete and “beautiful.”

Some authorities differ with this approach entirely. Even in a pressing situation, they maintain that a blessing should not be recited even over specimens whose disqualification is a [visible] blemish. Instead, [they argue,] one should use them without reciting a blessing, merely as a remembrance, so that the concept of esrog should not be forgotten.107

In certain places, it is customary to follow the first [and more lenient] view. In these countries108 we follow the latter view with regard to all the disqualifying factors, except for a dried-out lulav and myrtle twigs. For if one would not be able to recite a blessing over [such species] in a pressing situation, a blessing would never be recited over the mitzvah of lulav, since fresh lulavim and myrtle twigs are not commonly found in these countries.

כג אֲבָל כָּל הַפְּסוּלִין מֵחֲמַת שֶׁאֵינָן מִינָן כְּלָל, כְּגוֹן הֲדַס שׁוֹטֶה97 וְהַצַּפְצָּפָהקנח,98 וְאֶתְרוֹג הַמֻּרְכָּבקנט,99 (אוֹ מֵחֲמַת שֶׁאֵין שְׁמָן עֲלֵיהֶם כְּגוֹן נָשְׁרוּ רֹב עָלִיןקס,100), אוֹ מֵחֲמַת שֶׁהֵן חֲסֵרִין הַשִּׁעוּר,קסא דְּהַיְנוּ אֶתְרוֹג פָּחוּת מִכַּבֵּיצָה,101 וְלוּלָב פָּחוּת מֵאַרְבָּעָה טְפָחִים וַהֲדַס וַעֲרָבָה פָּחוּת מִשְּׁלֹשָׁה טְפָחִים,קסב,102 אוֹ מֵחֲמַת מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה,קסג,103 אוֹ מֵחֲמַת עֲבוֹדָה זָרָה,קסד,104 אוֹ מֵחֲמַת שֶׁאֵין הָאֶתְרוֹג רָאוּי לַאֲכִילָהקסה,105 – כָּל אֵלּוּ אֵין נִטָּלִין בִּשְׁעַת הַדְּחָק אֲפִלּוּ בְּלֹא בְּרָכָה,106 גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטְעוּ וְיֹאמְרוּ שֶׁגַּם מִינִים אֵלּוּ כְּשֵׁרִים הֵן וּלְכָךְ הֵן נִטָּלִין וְיִטְעוּ לְהַכְשִׁירָ[ן] אַף שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק.קסו אֲבָל כְּשֶׁהַפְּסוּל הוּא מֵחֲמַת מוּם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חֶסְרוֹן בְּגוּפוֹ אוֹ שֶׁאֵינוֹ הָדָר – הַכֹּל רוֹאִים אֶת הַמּוּם, שֶׁהֶהָדוּר וְהַחֶסְרוֹן הוּא דָּבָר נִרְאֶה לָעֵינַיִם, וְהַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁאֵין מַכְשִׁירִין אוֹתָם אֶלָּא לְפִי שֶׁהִיא שְׁעַת הַדְּחָק, שֶׁהֲרֵי בִּשְׁאָר כָּל הַשָּׁנִים מַחֲזִירִין אַחַר שְׁלֵמִים וַהֲדוּרִים.קסז

וְיֵשׁ חוֹלְקִיןקסח עַל כָּל זֶה וְאוֹמְרִים, דְּאַף הַפְּסוּלִין מֵחֲמַת מוּם – אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם לְעֵת הַדְּחָק, אֶלָּא נוֹטְלִין אוֹתָן בְּלֹא בְּרָכָה לְזִכָּרוֹן בְּעָלְמָא, שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח תּוֹרַת אֶתְרוֹג.107

וְיֵשׁ מְקוֹמוֹתקסט שֶׁנּוֹהֲגִין כַּסְּבָרָא הָרִאשׁוֹנָה. וּבְאֵלּוּ הַמְּדִינוֹת108 נוֹהֲגִין בְּכָל הַפְּסוּלִין כַּסְּבָרָא הָאַחֲרוֹנָה, חוּץ מִן לוּלָב וַהֲדַס הַיְבֵשִׁיםקע שֶׁאִם לֹא הָיוּ מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַדְּחָק – עַל הָרֹב לֹא הָיוּ מְבָרְכִין כְּלָל עַל מִצְוַת לוּלָב, שֶׁאֵין לוּלָבִין לַחִין וְאֵין הֲדַסִּים לַחִים מְצוּיִים בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ:קעא

24 It is customary in these countries to recite a blessing over dried-out lulavim and myrtle twigs even when there are other fresh ones available in the town. The rationale for this custom is that even those that are called fresh are not entirely fresh, but are merely somewhat moist. Thus those that are called fresh are very similar to those that are dried out. By contrast, wherever there are specimens that are actually fresh,109 one should not recite a blessing on dried-out specimens, even if they are not entirely dried out but are somewhat moist.

If one transgressed and recited a blessing on such specimens, it could be argued that one must recite a blessing again over fresh ones. After all, [the Sages] granted license to recite a blessing over dried-out species only in a pressing situation, and when the situation is not pressing, one cannot fulfill his obligation [with dried-out specimens] even after the fact. Here, since the blessing could have been recited over fresh specimens, this individual did not fulfill his obligation when he used dried-out ones. Nevertheless, since the dried-out specimens were not entirely dried out, it may be said that he fulfilled his obligation after the fact. Therefore, he should use the fresh specimens without reciting a blessing. If, by contrast, one recited a blessing over specimens that are entirely dried-out in a place in which fresh specimens are available, he did not fulfill his obligation and he must recite a second blessing over the fresh species.

כד וְנוֹהֲגִין בִּמְדִינוֹת אֵלּוּ לְבָרֵךְ עַל לוּלָב וַהֲדַס יְבֵשִׁים אַף בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ אֲחֵרִים לַחִים בָּעִיר.קעב וְטַעַם הַמִּנְהָג הוּא, מִשּׁוּם שֶׁגַּם הַלַּחִים אֵינָן לַחִים גְּמוּרִים, רַק שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם מִעוּט לַחוּת, וְאִם כֵּן הַלַּחִין וְהַיְבֵשִׁין הֵן דּוֹמִין כִּמְעַט זֶה לָזֶה. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ לַחִין גְּמוּרִין109 – אֵין לְבָרֵךְ עַל הַיְבֵשִׁין, אֲפִלּוּ אֵינָן יְבֵשִׁין גְּמוּרִים רַק יֵשׁ בָּהֶם מִעוּט לַחוּת. וְאִם עָבַר וּבֵרַךְ עֲלֵיהֶם – יֵשׁ לְהִסְתַּפֵּק וְלוֹמַר דְּצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל הַלַּחִין, שֶׁהֲרֵי לֹא הִתִּירוּ לְבָרֵךְ עַל הַיָּבֵשׁ אֶלָּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק אֲפִלּוּ בְּדִיעֲבַד לֹא יָצָא, וְכָאן שֶׁהָיָה אֶפְשָׁר לְבָרֵךְ עַל הַלַּחִין אִם כֵּן לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ בִּיבֵשִׁים, וּמִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁהַיְבֵשִׁים אֵינָן יְבֵשִׁים גְּמוּרִים – אֶפְשָׁר לוֹמַר דְּיָצָא בְּדִיעֲבַד, וְלָכֵן יִטֹּל אֶת הַלַּחִין בְּלֹא בְּרָכָה.קעג אֲבָל אִם בֵּרַךְ עַל הַיְבֵשִׁים גְּמוּרִים בִּמְקוֹם שֶׁיֵּשׁ לַחִין גְּמוּרִין – לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְצָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ עַל הַלַּחִין:קעד

Sukkah 41b. I.e., a person borrowed one of the Four Species without specifying that he intended to use it for the mitzvah. If he did express his intent, it may be assumed that the owner gave it to him as a gift with the intent that it be returned. See the Shulchan Aruch of R. Yosef Caro 658:5; Magen Avraham 649:9; the present work, sec. 14:6 (Vol. 1, in this Bilingual Edition). Nevertheless, it is proper that the owner say explicitly that this is “a gift on condition that it is returned.” (In the original, matanah al-menas lehachzir; see Sefer HaMinhagim: The Book of Chabad-Lubavitch Customs, p. 142.) Renting the Four Species is not acceptable (Kaf HaChayim 649:32).
Sukkah 29b, 32b, 33b, 34b.
Strictly speaking, there is a halachic distinction between robbery (gezeilah), where an object is taken from its owner overtly and by force (Rambam, Hilchos Geneivah 1:3), and theft (geneivah), where the object is taken in stealth. In our context, the distinction is immaterial.
Stealing from a non-Jew violates a Scriptural prohibition (Choshen Mishpat, Hilchos Gezeilah, sec. 1, in the present work).
The owner’s despair signifies that he is prepared to release it from his ownership (cf. Bava Kama 66a). Nevertheless, since it entered the thief’s domain unlawfully, the thief is not able to take possession of it, but is obligated to return it.
Vayikra 23:40.
Sukkah 41b. Among the parallels in the present work are sec. 11:11, sec. 14:4, sec. 454:9, and sec. 636:3.
See subsection 5 below.
In subsection 21.
Sukkah 41a. See also ch. 645, footnote 35 above.
Op cit., 41b. Nevertheless, Pri Megadim: Mishbetzos Zahav (649:7) advises prospective borrowers to bear in mind that not everyone would consent to having his lulav used by many people.
In the original, zeicher laMikdash.
In the Beis HaMikdash, the mitzvah of lulav had the status of a Scriptural commandment for all seven days of the festival. It is written: “And on the first day, you shall take for yourselves the fruit of a beautiful tree, fronds of a date-palm, a branch of a braided tree, and willows of the brook, and you shall rejoice before the L‑rd your G‑d for seven days” (Vayikra, loc. cit.). Nevertheless, the command in that verse that “you shall take for yourselves” is stated only with regard to “the first day.” Hence the Rishonim differ as to whether a borrowed lulav could be used in the Beis HaMikdash after the first day of the festival. The various views are enumerated in Hadar Hu LeChol Chassidav.
Sec. 658 of the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch is not extant. This concept can be derived from a comparison to the laws of tzitzis; see sec. 14:9, 11 in Vol. 1 of the present work.
This halachic presumption (chazakah) explains why a person who needs a tallis, for example, and cannot ask its owner for permission to use it because he is not present, is permitted to use it. This principle does not apply to the mitzvah of lulav on the first day of Sukkos. In order to fulfill the mitzvah on that day, one cannot simply take another’s lulav, even if one intends to return it; he needs to have acquired it for that time (see sec. 14:8 in Vol. 1 of the present work).
Since the owner will presumably object to this, it is considered as if the lulav was taken without permission. This is tantamount to stealing, in which instance the borrower has not fulfilled his obligation.
As above, this applies whether the lulav was stolen from a Jew or a non-Jew.
In the original, mitzvah habaah baaveirah (Sukkah 30a).
Sukkah 30b. If a stolen article undergoes an irreversible change, the thief acquires it even if the original owner has not despaired of its return. (See the commentaries to the Shulchan Aruch of R. Yosef Caro, Choshen Mishpat, sec. 353:1.) If the owner has despaired of its return, the thief acquires it even if it undergoes a reversible change. If it does not undergo a change, he does not acquire it even if the owner despaired of its return, as stated above. See also Hilchos Gezeilah, sec. 6, 23, in the present work.
Talmud Yerushalmi, Sukkah 3:1. In order to bring about a change in ownership, an object must be transformed to the extent that its description is altered. In the instance at hand, the palm branch was called a palm branch — until it was whittled down, and from that moment was called a lulav (Machtzis HaShekel 649:1; Hadar Hu LeChol Chassidav, p. 240).
Moreover, he should endeavor not to use such a lulav, for it is abominable in G‑d’s eyes (Turei Zahav 11:5). A blessing should not be recited even if the original owner despaired over its return and the lulav underwent an irreversible change. See sec. 11:12 in Vol. 1 of the present work.
And maintain that a blessing should be recited.
The last 20 English words translate the Hebrew phrase, safek berachos — lehakel.
Bava Kama 94a.
Pri Megadim: Eshel Avraham (649:1, based on Shulchan Aruch, Choshen Mishpat 361:7) states that inheriting a stolen lulav is not considered a change of domain, because the testator and the heir constitute one halachic continuum. By contrast, since a sale or a gift does effect a change of domain, one can infer that if a thief gives or sells a stolen lulav to a son who has attained majority, that son may use it to fulfill his obligation.
If the original owner despaired of its return after the purchaser acquired it, the purchaser is obligated to return it and may not use it to fulfill the mitzvah.
In his Mareh Mekomos VeTziyunim to these laws, R. Mordechai Shmuel Ashkenazi maintains that this law applies even if the purchaser knew that the article was stolen when he purchased it. Although purchasing a stolen article from a thief violates the prohibition against placing a stumbling block before the [morally] blind, it does not violate the prohibition against theft. [See the present work, Hilchos Geneivah 9, 11.] Moreover, although it is forbidden to benefit from an object one knows is stolen, mitzvos were not given for our benefit. Hence it may be used to fulfill the mitzvah.
See Sukkah 30b.
In contrast to the thief himself, as stated in subsection 5 above.
When there is no requirement that the Four Species must be one’s own.
See footnote 1 above.
And since the thief is obligated to return it to the original owner, it is not considered to have departed from the original owner’s domain.
It appears that a blessing may also be recited, even (as above) if the borrower knew that the object was stolen. Since he is not aiding the thief at all, and is not even paying him for the stolen object, there is no reason to prevent him from using it for the mitzvah.
Cf. Hoshea 12:9. See Hilchos Gezeilah, sec. 10-12.
The parentheses, here and throughout, are part of the original text. In a letter that appears in Igros Kodesh, Vol. 2, p. 140, the Rebbe writes that parentheses in this work possibly indicate a matter that the Alter Rebbe desired to reconsider at a later date. (Cf. She’eris Yehudah, Responsum 363, and Shaar HaKollel 1:2.) Kuntreis HaShulchan enumerates nine distinct possible functions of parentheses in this work.
In the era of the Talmud (Sukkah 30a), the Jews lived among non-Jews who had little respect for property rights. This stringency may not apply in countries in which land ownership is registered by the government and where the rights of the individual are respected. See subsection 10 below.
Bava Kama 117b.
I.e., one should preferably show concern for this suspicion and have the non-Jew sever the specimens so that there is no question at all. After the fact, however, our concern is not strong enough to disqualify them.
This term — omitted in some printings of the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch, probably due to censorship — refers to a king who seizes conquered land unlawfully.
Sichon’s conquest of the lands of Moab made them the property of his nation, the Amorites, and no longer of the Moabites (Gittin 38a).
Even today, by Rabbinic ordinance, we are obligated to separate — from produce grown in Eretz Yisrael — terumah (the heave offering; see Bamidbar 15:19-21 and Devarim 18:4), maaser (the first tithe; see Vayikra 27:30), and either maaser sheni (the second tithe; see Devarim 12:17) or maasar ani (the tithe for the poor; see op. cit., 14:28), depending on the position of the current year in the seven-year Shemitah cycle.
If the non-Jew picks the esrog and sells it to the Jew, there is no obligation to separate terumah and the tithes. If, however, the Jew purchases the esrog while it is on the tree, it is harvested while in his possession and he is obligated to separate the terumah and the tithes from it.

Even if the Jew does not intend to eat the esrog and desires merely to use it for the mitzvah, he is obligated to separate terumah and the tithes. This follows the ruling of R. Betzalel Ashkenazi (Responsum 2), as opposed to the position of Maharashdam.
I.e., produce grown in Eretz Yisrael that has not been tithed.
In subsection 15.
A tree that is worshiped (see Devarim 16:9). The disqualification of such species for use in this mitzvah is discussed in Sukkah 29a, 32b, 33b, and 34b. Subsection 14 below distinguishes between a tree that is actually worshiped and a tree planted in a garden before a false divinity.
Sukkah 31b.
Needless to say, this prohibition would apply if a Jew cultivated the tree and worshiped it himself.
See subsection 18.
A Jew may make use of an idol worshiped by non-Jews after an idolater has nullified it (Rambam, Hilchos Avodas Kochavim 8:8-10). The idolater nullifies the object by doing something to it that indicates that he will never again revere it.
This doomed object will soon be nonexistent, and at that time will obviously not have the requisite minimal dimensions. Hence, it is considered to be lacking its minimal dimensions as of now (lit., “its measure is [already] crushed”; Sukkah 31b).
It may not be used in the Beis HaMikdash.
In the original, such an object is simply known as mechubar (lit., “connected”).
In the original, leGavoha (lit., “for Above”).
The Alter Rebbe does not state what should be done if a person has none of the species except this one. Hadar Hu LeChol Chassidav cites various views and concludes that this lulav should be taken, but that no blessing should be recited.
The reference appears to be to one of the missing subsections of sec. 586 in the present work. Apparently, the Alter Rebbe is referring here to the subject treated in the Shulchan Aruch of R. Yosef Caro 586:3 (cf. Chullin 89a). There the Rama states that if a non-Jew’s shofar is forbidden because of a connection with idolatry, it must be nullified before being used for the mitzvah. Magen Avraham 586:6 differs and maintains that such a shofar may be used. Turei Zahav 586:4 notes that “the mitzvos were not granted in order that one should derive bene­fit [or: ‘pleasure’] from them.”
I.e., when can a Jew fulfill his obligation using species from an asherah?
In his Mareh Mekomos VeTziyunim, R. Mordechai Shmuel Ashkenazi explains that generally, a person will pick fruit or cut off branches at a height of more than three handbreadths from the ground. Hence, as soon as he cuts off the species, he will acquire them through the kinyan of hagbahah (“lifting up”).

Hadar Hu LeChol Chassidav notes that since stolen species are invalid, the above law is apparently speaking about a situation in which the non-Jew permitted the Jew to cut off the fruit or the branches. Nevertheless, such permission does not amount to nullifying their connection with idolatry.
This section of the Alter Rebbe’s Shulchan Aruch is not extant. The Shulchan Aruch of R. Yosef Caro, Yoreh Deah 143:3, states that one may benefit from such trees, provided he does not pay the priests. The Rama rules more leniently — that as long as the trees are not growing directly in front of the false deity and the fee paid for the produce is not used for the false deity itself, but only for its priests, such benefit is permitted. The Rama and other commentaries (Orach Chayim 156:1) discuss whether or not Christianity is considered idolatry. All authorities agree that Moslem mosques are not considered idolatrous.
I.e., untithed. Such an esrog may, however, be made fit for the mitzvah by making these separations from other produce; see subsection 10 above and footnotes there.
I.e., fruit produced during the first three years of a tree’s growth, which may not be eaten (Vayikra 19:23). An esrog that is orlah may never be used for the mitzvah (Sukkah 34b).

Though it is very unlikely for an esrog tree to produce fruit within three years, the laws of orlah also apply when a sapling is replanted (Orlah 1:3), and this is commonly done.
Sukkah 35a.
Orlah 3:9.
Shiltei Gibborim, as cited by Magen Avraham 649:20, based on a Rishon known as Riaz (R. Yeshayahu ben Eliyahu di Trani).
This section of the present work is not extant. See the Shulchan Aruch of R. Yosef Caro, Yoreh Deah 294:8-9.

As a rule, whenever there is a doubt whether or not a Scriptural prohibition exists, we rule stringently. In the instance of orlah, however, the Oral Tradition specifies an exception, that fruit that grew in the Diaspora which is doubtfully orlah may be eaten. Now, if Shimon is unaware that this fruit is orlah, but Reuven is aware, may Reuven serve this fruit to Shimon? While some authorities did allow this, the prevailing ruling is that it is not allowed.
See subsection 15.
Alternatively, he may have his vow absolved (Kaf HaChayim 649:35).
As in subsection 2 above.
And using it to perform the mitzvah is not considered as deriving personal benefit, as in subsection 12 above.
See sec. 648:8.
See sec. 648:18.
See sec. 648:17.
See sec. 648:19-21.
See sec. 650:1.
See subsections 2-4 above.
See subsection 16 above.
See sec. 645:20.
See sec. 646:10.
See subsection 17 above.
See sec. 648:12.
See sec. 648:13-14.
In subsections 22-23 below.
Sukkah 36b.
In the spirit of the verse (Malachi 1:8), “Present it, please, to your governor: would he be pleased with you?!”
Sukkah 36b relates that R. Chanina once did this.
The minimum size of an esrog (sec. 648:29).
The twilight period between sunset and the appearance of the stars.
Lit., “that he was not separating himself from having the power and the right….”
I.e., set aside.
The additional day is known as Yom-Tov Sheini shel Galuyos (lit., “the second festival of the exiles”).
Taking the lulav on the second day is certainly a Rabbinic ordinance. Nevertheless, it can be explained that our Sages ordained that in the Diaspora, the lulav should be taken on the second day of Yom-Tov — as opposed to the days of Chol HaMoed — with all the stringencies required on the first day (Turei Zahav 649:11).
For we operate according to a fixed calendar.
More specifically, a day of Chol HaMoed.
This entire subject is clarified in the text and footnotes of sec. 600:1 above.
The rationale is that, according to the first opinion, such specimens are invalid and the blessing would have been recited in vain.

However, Pri Megadim: Mishbetzos Zahav (649:10) asks: In a pressing situation, as stated in subsection 22 below, even on the first day one may use and recite a blessing over specimens that are invalid. What then is the difference between the first day and the second?

In resolution, that source continues: On the first day, one must seek out specimens of the Four Species that are valid according to all the specifications. On the second day, it is [minimally] sufficient to use specimens that would be disqualified on the first day and not to recite a blessing.
I.e., of the Four Species.
I.e., “beautiful” is a relative term, and in a pressing situation even problematic specimens may be considered “beautiful.” See Sukkah 31b.
See sec. 646:2.
Instead of the required species (aravah); see sec. 647:3.
See sec. 648:31.
See sec. 646:4, sec. 647:5. Similar laws apply with regard to a lulav.
See sec. 648:29.
See sec. 650:1.
Subsection 4 above states that a stolen lulav is invalid. In contrast to the authorities who maintain that from the second day onward — when there is no obligation to use one’s own species — one may use a stolen lulav without reciting the blessing, the Alter Rebbe rules that such a lulav may never be used. For a parallel situation regarding tefillin, see sec. 25:35.
See subsections 11-14 above.
See subsection 15 above.
I.e., to take specimens that are disqualified for these reasons — in commemoration of the mitzvah — is not merely undesirable, but forbidden.
I.e., according to this view, taking the invalid specimens in hand is not a mitzvah, but a commemorative act. In that vein, the Mishnah Berurah 649:53 states that if a person possesses only two or three of the Four Species, he should hold them — without reciting a blessing — during the recitation of Hallel.
I.e., in the Ashkenazic communities of Eastern Europe.
Wherever today’s advances in travel and communications make fresh specimens obtainable, dried-out ones are invalid.
משנה וברייתא מא, ב. רמב"ם פ"ח ה"י. טור ושו"ע ס"ב וסי' תרנח ס"ג. ואם השאילו כדי לצאת בו, ראה לעיל סי' יד ס"ו (לענין ציצית). סי' תנד סי"ד (לענין מצה, כשהשאילו על מנת שיאכלנה ויחזיר מצה אחרת). דובר שלום ע' כה (דעת רבנו לענין ד' מינים). וראה ספר המנהגים — חב"ד ע' 66: כשנותנים הד' מינים לאחר לברך נכון לאמר בפירוש שהוא במתנה על מנת להחזיר, ובפרט ביום הראשון, והוא תועלת לנותן ולמקבל.
משנה כט, ב (לולב). לב, ב (הדס). לג, ב (ערבה). לד, ב (אתרוג). רמב"ם פ"ח ה"א. טור ושו"ע ס"א.
רמב"ם שם. שו"ע שם.
מ"א סי' תרלז ס"ק ג (אף לענין סוכה). עפ"י תשובת רבנו יואל, בראבי"ה סי' תרצ, ובשו"ת הרשב"א ח"א סי' תתנב (וכדלקמן ס"ח, דמיירי אף שנתייאשו הבעלים). רמ"א ס"א, לפירוש המ"א ס"ק ז. עולת שבת ס"ק א. ט"ז סי' תרסד ס"ק ו. וראה גם לעיל סי' תנד ס"י. סי' תרלז סי"א. חו"מ הל' גזילה ס"א.
רמב"ם שם, לפי' הכסף משנה שם. טור ושו"ע שם. וכדלקמן ס"ח שיאוש בלבד אינו קונה, וש"נ.
משנה מא, ב (ולא רק מטעם מצוה הבאה בעבירה, דלקמן ס"ד, שפסול מד"ס, כדלעיל סי' כה סל"ה). וראה תוס' ט, א ד"ה ההוא. ל, א ד"ה משום.
ויקרא כג, מ.
גמרא [ברייתא] שם. טור ושו"ע ס"א־ב. וראה עד"ז לעיל סי' יא סי"א. סי' יד ס"ד וסי"ד. סי' תנד ס"ט. ולענין סוכה ראה לעיל סי' תרלז ס"ג.
כדלקמן ס"ה (שכשיכול לפטרו בדמים הוא כשלו לכל דבר), וש"נ. וכדלקמן הל' גזילה ס"ו (שאף אחר יאוש אינו יכול לפטרו בדמים), וש"נ. וכ"ה לעיל סי' תנד ס"ט־י וש"נ. וראה מ"מ וציונים. ולענין גזל הנכרי, ראה לעיל סי' תמ קו"א ס"ק יא. לקמן הל' גזילה סוף ס"ד וסוף סכ"ג. קו"א ס"ק ו. ולענין מצוה הבאה בעבירה, ראה לקמן ס"ד.
סעיף כא.
משנה מא, א. טור ושו"ע סי' תרנח ס"א.
משנה וברייתא מא, ב. גמרא ל, א. טור ושו"ע ס"ב. רמ"א ס"ה.
תוס' כט, ב ד"ה בעינן (תיקנו רק בעיקר הלקיחה). רא"ש פ"ג סי' ג. מ"א ס"ק כ (בגוף האתרוג). וראה גם לקמן סט"ז.
תרומת הדשן סי' ק, ובח"ב סי' קנט. רמ"א ס"ה.
סימן זה בשוע"ר לא הגיע לידינו, וראה שו"ע שם ס"ג־ד. ט"ז כאן ס"ק יא. לקמן סכ"א. וראה לעיל סי' יד סי"א (שבזה גם בטלית אין צריך לברך עליו).
תרומת הדשן שם. ט"ז ס"ק ז. וראה גם לעיל שם ס"ט וש"נ.
מ"א ס"ק טז.
סעיף י.
כר' יוחנן משום רשב"י כט, ב־ל, א. בה"ג הל' לולב (לד, ב). רמב"ן במלחמות (יד, ב), ורא"ש פ"ג ס"ג, ור"ן (יג, ב) ד"ה ולענין, בדעת הרי"ף. ראב"ד בהשגות פ"ח ה"ט. טור ורמ"א ס"ה (ושכן המנהג).
גמרא שם. וכדלעיל ס"א (לענין אינו שלו). וכדלקמן ס"ח שיאוש בלבד אינו קונה, וש"נ.
גמרא שם. לבוש ס"ב. ט"ז ס"ק ו. וכ"ה לעיל סי' כה סל"ה (בתפילין שאין צריך להיות שלו), וש"נ. ולענין ברכת הנהנין בעבירה, ראה לעיל סי' קצו ס"א (ב' דעות).
תוס' שם ד"ה משום וד"ה הא. רא"ש פ"ג סט"ו. ר"ן שם. וראה גם לעיל סי' תנד סי"ב וש"נ.
כדלעיל ס"א (לענין לכם), וש"נ.
גמרא ל, ב (ולקניוהא בשינוי מעשה).
כדלקמן הל' גזילה ס"ו וסכ"ג וש"נ.
חושן משפט סי' שנ[ג] ס"א.
תוס' ל, א ד"ה הא. ב"ק סז, א ד"ה אמר. ר"ן שם ד"ה ולענין. שו"ע ס"א. ט"ז ס"ק א. וראה גם לעיל סי' יא קו"א ס"ק ד.
ירושלמי פ"ג ה"א. ר"ן שם. שו"ע שם.
תוס' שם ד"ה הא (וקרינא ביה לכם משלכם). רמב"ן במלחמות (יד, ב). מ"א ס"ק א. וראה גם לעיל סי' יא סי"ב. סי' תנד ס"י.
שם. לקמן שם.
ירושלמי שם (דמים הוא חייב לו). ר"ן שם. וראה גם לעיל שם.
תוס' שם, ע"פ ב"ק צד, א. רמב"ן שם. דרכי משה ס"ק ג, ממשמעות הר"ן שם. שו"ע שם. וראה לעיל סי' יא סי"ב דהיינו אף ביאוש עם שינוי (ח"י סי' תנד ס"ק ו). וראה לעיל סי' תנד ס"י דהיינו אפילו גזל מנכרי, ושלכתחלה אין לו לצאת ידי חובתו בו.
רא"ש פ"ז דברכות ס"ב (שחייב לברך אלא שברכתו היא ניאוץ). שו"ת הרשב"א ח"א סי' תתקסח ד"ה ושינוי השם.
ראה מ"א סי' תרלז סוף ס"ק ג, שלדעת האוסרים הוי ברכה לבטלה.
ב"ק צד, א. וכדלעיל סי' יא סי"ב (ולא הביא דעת החולקים) וש"נ. וראה לעיל סי' קצו ס"ג (ב' דעות, לדעת האוסרים גם בברכת הנהנין).
עד"ז לעיל סי' תנד ס"י.
משא"כ אם נתנו לאחרים, וכדלעיל סי' תנד סוף ס"י (לענין מצה). וראה גם לקמן ס"ו (ביאוש ושינוי רשות) וס"ז (ביאוש בלא שינוי).
וכ"ה לעיל סי' תנד סי"א (דוקא שהיאוש קודם שבא לרשותו). וראה לקמן הל' גזילה סי"א (שאף שעשה איסור בלקיחתו, כשיודע שהוא גזול, מותר ליהנות בו).
אפילו דמיו. ראה רמ"א חו"מ סי' שנג ס"ג. סי' שנו ס"ג. סמ"ע שם ס"ק יג.
ראה גם לעיל סי' יא סי"א וקו"א ס"ק ג. סי' כה סל"ו. סי' תנד סי"א.
משמעות הגמרא (ל, ב). רמב"ן במלחמות (יד, ב) בשם בה"ג הל' לולב (לד, א). מ"א ס"ק ג (ובסוס"י תנד). עטרת זקנים ריש הסי'. ונתבאר לעיל סי' יא קו"א ס"ק ג. וראה אמרי יעקב סי' ז ביאורים ד"ה ובמדינות.
ב"י סוס"י כה, בשם ארחות חיים בשם בעל העיטור. לבוש שם סי"ב. וכדלעיל שם סל"ו. סי' קצו ס"ד. סי' תנד סי"א. וראה לעיל סי' תנד סי"א, שאם חזר ונתנו במתנה לגזלן גם הגזלן יכול לברך עליו.
מ"א שם, ממשמעות הגמרא ובה"ג ורמב"ן שם. הובא בקו"א הנ"ל.
שאין זה שינוי רשות (אף שנקראת מתנה, כדלקמן סכ"א). וראה מ"מ וציונים. פתחי חושן הל' גניבה פ"ב ס"ק מ"ו. אמרי יעקב שם ליקוטים ס"ק כ.
ב"י ד"ה כתב בא"ח, בשם ארחות חיים הל' לולב סי' ט. שו"ע ס"א (ויש מי שאומר). ומפרש רבנו דמיירי ביאוש בלא שינוי רשות (ליישב קושית המ"א ס"ק ג). וראה קו"א לעיל שם, שמביא פירוש המ"א (דמיירי קודם יאוש).
ראה לקמן הל' גזילה ס"י־יא (שאסור ליהנות ממנו אף אחרי יאוש). לקמן סי"ב (שמצות לאו ליהנות ניתנו). וראה מ"מ וציונים.
גמרא ל, סע"א (לענין הדס). רמ"א ס"א (לענין ד' מינים). שו"ע סי' תרסד ס"י (לענין ערבה). וראה גם לעיל סי' תרלז סי"ב (לענין סכך). אלא יקצצנו הנכרי (גמרא שם. רמ"א שם).
גמרא שם.
רש"י שם ד"ה מאי טעמא.
תשובת רבנו יואל, דלעיל ס"א וש"נ. רמ"א שם, לפירוש המ"א ס"ק ז.
גמרא שם. רמ"א שם. וכדלעיל סי' תרלז ס"ד וש"נ.
משנה וברייתא ב"ק קיז, ב. טור ושו"ע חו"מ סי' שעא ס"ב. וראה לעיל סי' תרלז ס"ד (שאם השביחה ברשות הגזלן).
אף ביאוש עם שינוי רשות, כדלקמן הל' גזילה סי"א וש"נ.
כדלקמן שם ס"ו וסי"א וש"נ.
רש"י שם (והתולשו הוא גוזלו). רמ"א שם. וראה לעיל ס"ד (שאז יפסל אף בשאר הימים מטעם מצוה הבאה בעבירה). לקמן שם סי"א (ולענין מצוה שלא תהא באה בעבירה מחמירים אפילו בסתם כמ"ש בא"ח סי' תרמט).
מ"א ס"ק ו. עטרת זקנים ריש הסי'. ט"ז סי' תרסד ס"ק ו. וראה לעיל סי' יא קו"א ס"ק ג. סי' תרלז סי"ב.
מ"א ס"ק ה. חק יעקב סי' תנד ס"ק ו. וראה לקמן שם, שלענין איסור הנאה מגזל, אף לכתחלה אין חוששים.
ט"ז סי' תרסד שם.
ראה לקמן הל' הפקר ס"ג, דהיינו אפילו נכרי.
מ"א ס"ק ה. וראה גם לקמן שם. לקו"ש חט"ו ע' 102.
גמרא גיטין לח, א. לפירוש התוס' שם ד"ה אבל. וראה לקמן שם בקו"א ס"ק א. לקו"ש שם ובהערה 24.
שו"ת הר"ר בצלאל אשכנזי סי' ב. כנסת הגדולה הגה"ט סי' תרמח. מ"א ס"ק ד.
סעיף טו.
משנה כט, ב (לולב). לב, ב (הדס). לג, ב (ערבה). לד, ב (אתרוג). טור ושו"ע ס"ג. ועי' סי' תקפו ס"ו שם נתבאר כ"ז (לענין שופר. וסיום הסעיף חסר שם).
גמרא לא, ב (באשרה דמשה). תוס' שם ד"ה באשרה (בע"ז דישראל). טור ושו"ע שם.
תוס' שם, וביבמות קג, ב ד"ה סנדל. בעל המאור (יז, א). ריטב"א כט, ב ד"ה של אשרה. ר"ן (יד, א) ד"ה של אשרה. רבנו ירוחם נתיב ח ח"ג (נח, ב). מ"מ פ"ח ה"א. רמ"א ס"ג. וראה ב"ח יו"ד סי' קמו ד"ה ומ"ש ואפילו אליל, וש"ך שם ס"ק א (שאם זכה בה הישראל אין לו ביטול. דלא כט"ז שם ס"ק ג). לעיל סי' תלה קו"א סוף ס"ק ב, ושו"ת סוס"י יד (הוכחה מזה שיש בעלות באסורי הנאה). לעיל סי' תקפו ס"ו (כגון שהשתחווה לשופר).
כדלקמן סי"ח וש"נ.
רש"י שם ד"ה באשרה, ובחולין פט, ב ד"ה שיעורא (לענין לולב הדס וערבה). תוס' ל, א ד"ה משום (אף לענין אתרוג). רא"ש פ"ג סט"ו. לבוש ס"ג.
ס"א (בהדס וערבה; ובלולב ד' טפחים). ובאתרוג כביצה, כדלקמן סי"ח.
תוס' שם. ט"ז ס"ק ב. וכדלעיל שם (לענין ע"ז של ישראל). שו"ע יו"ד סי' קמו ס"ב (ע"ז של נכרי שזכה בה ישראל).
ריטב"א שם, ע"פ מנחות קב, ב. רש"י שם.
גמרא שם. לבוש שם. מ"א ס"ק יב. וראה גם לעיל שם. סי' שסג ס"י וסי"ח. קובץ ד"ת ה ע' סד. אהלי שם ב ע' קנז.
רבא בגמרא לא, ב. טור ושו"ע ס"ג.
בעל המאור (יז, א). רש"י שם ד"ה לא יטול (דמאיס לגבוה), לפירוש ב"י ד"ה ובשל. רמ"א ס"ג (יוצא בדיעבד). לבוש ס"ד (לכתחלה אסורה). עטרת צבי ס"ק ה. וכ"ה לפירוש ר"ת בתוס' שם ד"ה באשרה.
כרבנן בע"ז מח, א. שו"ע יו"ד סי' קמה ס"א וש"ך שם ס"ק ה.
מ"א ס"ק יא, ממשמעות התוס' שם. רבנו ירוחם נתיב ח ח"ג (נח, ג). וראה לעיל סי' יא סי"ג. ארבעת המינים (ויינר) ע' רנד ואילך.
גמרא שם. טור ושו"ע שם.
בעל המאור (שם). תוס' יבמות קג, ב ריש ד"ה סנדל. רא"ש ר"ה פ"ג ס"ט.
מ"א ס"ק יג. וכדלקמן סט"ו שאתרוג של טבל וערלה פסול כל ז', מכל מקום כו'.
תוס' יבמות שם. רא"ש שם. ב"ח ד"ה ובשל.
רש"י שם ד"ה ואם נטל. ריטב"א לא, ב ד"ה והאמר. ר"ן (יד, א) ד"ה של אשרה. לבוש ס"ג. ב"ח שם. ט"ז ס"ק ג.
סיום סעיף זה בשוע"ר לא הגיע לידינו. וראה ט"ז שם ס"ק ד. לעיל שם סעיף כד וש"נ.
כדלעיל ס"א.
כדלעיל סי"א וש"נ.
תוס' לא, ב ד"ה באשרה. יבמות קג, ב ד"ה סנדל. בעל המאור (יז, א). ריטב"א כט, ב ד"ה של אשרה. ר"ן (יד, א) ד"ה של אשרה. רבנו ירוחם נתיב ח ח"ג (נח, ב). מ"מ פ"ח ה"א.טור ושו"ע ס"ג (שיצא רק מיום הראשון ואילך). רמ"א ס"ג (דוקא שלא נתכוין לזכות בו).
רבנו ירוחם שם (נח, ג). רמ"א ס"ד. וראה ארבעת המינים (ויינר) ע' רס.
רבנו ירוחם שם. ריטב"א שם. ארחות חיים הל' לולב סי' ח. שו"ע ס"ד. לבוש ס"ד. וראה נהר שלום ס"ק ד.
סעיף ג, וברמ"א שם.
תוס' לה, א ד"ה אתיא (דלא הוי לכם). ר"ן (יז, א) ד"ה של דמאי (ביום הראשון בלבד). רמב"ם פ"ח ה"ב. רבנו מנוח שם (שאינו ראוי לאכילה), וה"ט (שפסול אף בשאר הימים).
משנה לד, ב. רמב"ם שם. לבוש ס"ה. מ"א ס"ק כ.
רמב"ם פ"ח ה"ט (אתרוג האסור באכילה). שו"ע ס"ה.
גמרא לה, א. רש"י ותוס' ד"ה לפי.
מ"א שם (כיון שאיסור אכילה הוא פסול בגוף האתרוג, פסול כל ז'). וראה חידושי צ"צ (עא, ד). אהלי שם ב ע' קנה. ז ע' נז.
קדושין לח, ב. שו"ע יו"ד סי' רצד ס"ח.
גמרא שם לט, א. לפירוש הב"י ביו"ד שם ד"ה ואיכא.
שלטי הגבורים (יז, א) אות ב, בשם הריא"ז. כנסת הגדולה הגה"ט סוס"י תרמח. מ"א שם. אליה זוטא ס"ק ד.
ב"י שם. ב"ח ביו"ד שם סד"ה ערלה. וראה שו"ע שם ס"ט ובנ"כ.
מ"א שם.
שו"ת הרשב"א ח"א סי' תשמו־ז. ח"ד סי' רב. רמ"א ס"ב. ולענין אתרוג שנודר שלא יאכלנו, ראה לעיל סט"ו. פמ"ג א"א ס"ק י.
כדלעיל סט"ו, לענין טבל וערלה (אלא ששם הוא פסול בגופו ופסול כל ז').
וראה לעיל סי"ב, שאף שאסור לו בהנאה אין זו חשובה הנאה.
מ"א ס"ק כ. וראה גם ר"ן (טו, א) ד"ה תניא.
תוס’ כט, ב ד"ה בעינן. רא"ש פ"ג ס"ג. טור ורמ"א ס"ה.
שאז פסול לדברי הכל, כדלעיל סי' תרמח ס"ח. ואין פסולו מחמת הדור, אלא מטעם לקיחה תמה, כדלעיל שם סי"ד.
רבנו ירוחם נתיב ח ח"ג (נט, ד). רמ"א שם (אף לענין נטלה פטמתו). מ"א ס"ק יז (רק לענין ניטל עוקצו). וכדלעיל שם סי"ח, שפסול מטעם חסר.
מ"א ס"ק יז, ממשמעות הגהות מיימוניות פ"ח אות מ. וכדלעיל שם סי"ז.
כדלעיל שם סי"ט־כא וש"נ.
תוס’ שם ד"ה קפסיק. רא"ש פ"ג סט"ו. ר"ן (יח, רע"א). רבנו ירוחם שם. רמ"א שם. מ"א ס"ק כב.
תוס' מו, ב ד"ה אתרוג בשביעי. רא"ש פ"ג סי' כג. וראה לקמן ס"כ, דהיינו אף כשהנותר הוא מיעוט האתרוג.
מ"א ס"ק כז. אליה רבה ס"ק יג. וראה לעיל סי' תרמח סכ"ט (ששיעור כביצה הוא שיהי' גמר פרי). תוס' ל, א ד"ה משום, ורא"ש פ"ג סי' טו (שמ"מ בעינן דמינכר לקיחתה). לעיל סי"א (שנפסל כשנחסר שיעורו). לקמן ס"כ. סכ"ג (אף בשעת הדחק).
כדלקמן סי' תרנ ס"א.
הראב"ד בהל' לולב (תשובות ופסקים ע' כז). ריטב"א כט, ב ד"ה לולב. ר"ן (יד, א) דיבור הראשון. מ"מ פ"ח ה"ט. טור ושו"ע ס"ה. וראה גם לעיל סי"א. לקמן סכ"ג.
כדלעיל ס"ב־ג.
כדלעיל סט"ז (לענין לולב).
ס"י (נחלק) וסי"ב (נסדק).
כדלעיל סי' תרמה ס"כ (אם אי אפשר לו למצוא בקל לולב אחר).
כדלעיל סי' תרמו ס"י.
כדלעיל סי"ז וש"נ.
כדלעיל סי' תרמח סי"ב (לדעת האוסרים מטעם חסר, שיש לחוש לה במקום שאפשר).
כדלעיל שם סי"ג־ד (שפסול מטעם חסר).
כדלעיל סי"ז וש"נ.
תוס' כט, ב ד"ה קפסיק, ורא"ש פ"ג סוף סט"ו, בדעת הירושלמי פ"ג ה"ו. הרי"ץ גיאת הל' לולב (ע' ק). רמב"ם פ"ח ה"ט (וכ"ד הראב"ד שם, בכל פסולי הדר חוץ מיבש). טור בשם בעל העיטור שם (פט, ב) ורבנו יונה. שו"ע ס"ה.
ראה ט"ז סוף ס"ק ט. אליה רבה ס"ק טו (אף בלא שעת הדחק). וראה משנה ברורה שעה"צ ס"ק נג. ראה עד"ז גם לעיל סי' תרמה סי"ז וש"נ.
עד"ז לעיל סי' תרמח סי"ח וש"נ.
לקמן סכ"ב־ג.
גמרא לו, ב וכלישנא בתרא. רבנו חננאל שם. רי"ף (יז, ב). רא"ש פ"ג סכ"ג. ב"י ד"ה ומ"ש רבינו הלכך, בדעת הרמב"ם פ"ח ה"ט. טור.
רמ"א ס"ה, לפירוש המ"א ס"ק יח.
כל בו סי' עב (מא, א). רמ"א שם.
ראבי"ה סי' תרצז. הגהות אשרי פ"ג סי' כג. רמ"א שם. וראה לעיל סי' תרמח סכ"ד.
ר' חנינא לו, ב. טור ורמ"א שם.
דרכי משה ס"ק ו, ממשמעות תרומת הדשן שם. מ"א ס"ק כז, ושכן גם דעת הטור. אליה רבה ס"ק יג.
מ"א שם. וכדלעיל סי"ח וש"נ.
תוס' מו, ב ד"ה אתרוג. רמ"א שם.
לבוש ס"ה. וראה גם לעיל סי' תרלח ס"ז (לענין נוי סוכה) וש"נ.
משא"כ בליל הראשון אתקצאי ליום ראשון בעל כרחו, כדלקמן בסוף הסעיף.
משא"כ אם הפריש אתרוג ליום ב' מותר לאכול ממנו בלא תנאי (מ"א ס"ק יט). וא"כ כל התנאי הוא שמליל ראשון לא יוקצה עבור ליל שני ואילך (לבוש שם).
כדלעיל שם ס"ח (לענין נוי סוכה).
וא"כ על כרחו הוא צריך להיות מובדל מהן בבה"ש. וכדלעיל שם סי"ב (לענין סכך ודפנות הסוכה).
כדלעיל שם ס"ט (לענין סוכה). אלא שבסוכה אינו מועיל תנאי ובאתרוג מועיל התנאי (ביצה ל, סע"ב. ורש"י שם ד"ה ומאי שנא).
כדלעיל סי' תצ ס"א וש"נ.
הראב"ד בתמים דעים סי' רכז. המנהיג ריש הל' לולב, וראבי"ה סי' תרנב, בשם ר"ת. רא"ש פ"ג סוף ס"ג. טור. דרכי משה ס"ק ז, בשם המנהגים (טירנא) ריש מנהגי סוכות (ע' קכא). דעה הא' בלבוש סס"ה.
ריטב"א כט, ב ד"ה לולב (בבאור דעה זו).
רמב"ם פ"ח ה"ט, לפירוש המ"מ שם. דעה הב' בריטב"א שם, ובר"ן (יד, א) סוף דיבור הראשון. דרכי משה שם, בשם תרומת הדשן סי' צה, והר"א מפראג.
כדלעיל סי' תר ס"א (לקיים מנהג אבותיהם), וש"נ.
כדלעיל סי' תצ ס"א. וראה לעיל סי' תעה ס"ל (דאין לחלק בחיוב מצה בין ליל יו"ט שני לראשון). סי' תפט סכ"ט (איסור חדש בי"ז, כאבותינו). סי' תקפו סכ"א (שופר הפסול בראשון, פסול גם ביו"ט שני. וראה מ"א סוס"י תקפו).
ריטב"א ור"ן שם (בביאור דעה זו).
מסקנת הר"ן שם. שו"ע סס"ה.
דמועיל אף ביום הראשון, כמבואר בשו"ע סי' תרנח ס"ד.
רמ"א שם, כפירוש הט"ז ס"ק יא.
דרכי משה שם. מ"א ס"ק כג.
ראה לעיל סי' תפח ס"ג.
טור (מחמת מום). ב"י ד"ה ונראה שדייק. ולבוש ס"ו. מ"א ס"ק כד. וראה סכ"ג (בדעה הב': מחמת מום).
תוס' לא, סע"א ד"ה לא. רא"ש פ"ג סי"ד, בשם הר"י והרי"ד. שלטי הגבורים (יד, א) אות ג בשם ריא"ז. טור ודעה הב' בלבוש שם.
מ"מ פ"ח ה"א בשם הגאונים. כל בו הל' לולב סי' עב (מא, א), בשם הר"ם.
רא"ש שם. וראה גם ר"ן (יג, ב) ד"ה ומיהו (לענין פסול הדר בכל ז').
רא"ש שם.
ראה גמרא לא, ב. וכדלקמן סכ"ג לדעה הב' (שנוטלים בלא ברכה).
ריטב"א לא, ב ד"ה אמרו לו (שכשאין שמו עליו לא התירו בשעת הדחק). כט, ב ד"ה לולב (שפסול מטעם אין שמו עליו). ב"י שם, ממשמעות הטור ורבנו ירוחם נתיב ח ח"ג (נט, א). וראה גם לעיל סי' תרמו ס"ב. סי' תרמז ס"ג.
שגם זה אינו מינו — כדלעיל סי' תרמח סל"א. וראה תשובת מהר"י פאדווא (שמצויין לעיל שם: אפי' בשעת הדחק).
ריטב"א כט, ב שם (שפסול מטעם אין שמו עליו).
ריטב"א שם.
כדלעיל סי"ח וש"נ.
ריטב"א לא, ב שם. דרכי משה ס"ק ד, בשם המנהגים (טירנא) ריש מנהגי סוכות (ע' קכב). מ"א ס"ק כד.
דלעיל סי"א־ג, שפסול מטעם שאין בו כשיעור.
דלעיל סט"ו.
כמו בפריש ורמון שבגמרא לא, ב. לבוש שם. ב"ח ד"ה כתב. מ"א שם.
לבוש שם.
הראב"ד בהשגות פ"ח ה"א, ובתמים דעים סי' רלג (אחר חזרה. ראה תשובות ופסקים ע' כו וע' כח). הובא ברא"ש שם ובטור. מסקנת הב"י ד"ה ולענין מעשה. שו"ע ס"ו. דעה הא' בלבוש ס"ו.
שו"ת רדב"ז ח"ד סי' אלף קפב. הובא במ"א ס"ק כה. וראה גם לעיל סי' תרמה סי"ז. סי' תרמח סי"ח וש"נ.
יראים השלם סי' תכב (רמד, א: בלולב). הובא במרדכי סי' תשנ (לולב והדס). הגהות מיימוניות פ"ח אות ד (הדס). רמ"א ס"ו (אף בהדס).
ראה שו"ת משאת בנימין סי' יז. רמ"א סי' תרמה ס"ה. לעיל סי' תרמה סט"ז.
אגור סי' א'ז (לענין לולב). רמ"א ס"ו.
משאת בנימין סי' יז. מ"א ס"ק כו. אליה זוטא ס"ק ט.
מ"א שם, ממשמעות המשאת בנימין שם.
Translated by Rabbi Eliyahu Touger and Sholom B Wineberg.
© Copyright, all rights reserved. If you enjoyed this article, we encourage you to distribute it further, provided that you comply with's copyright policy.
Start a Discussion
1000 characters remaining