Contact Us
Friday, 26 Adar II 5771 / April 1, 2011
The Mishneh Torah was the Rambam's (Rabbi Moses ben Maimon) magnum opus, a work spanning hundreds of chapters and describing all of the laws mentioned in the Torah. To this day it is the only work that details all of Jewish observance, including those laws which are only applicable when the Holy Temple is in place. Participating in the one of the annual study cycles of these laws (3 chapters/day, 1 chapter/day, or Sefer Hamitzvot) is a way we can play a small but essential part in rebuilding the final Temple.

Daily Mitzvah

Daily Mitzvah

Principle 4, 5, 6, 7, 8, 9

 Email
Video & Audio Classes
Show content in:

השורש הרביעי

שאין ראוי למנות הציוויים הכוללים התורה כולה, הנה יבואו בתורה ציוויים ואזהרות, אינן בדיבר רמוז, אבל יכללו המצוות כולם. כאילו יאמר 'עשה כל מה שצויתיך לעשות, והיזהר מכל מה שהיזהרתיך ממנו'; או 'לא תעבור דבר ממה שצויתיך בו'.

ואין פנים למנות הציווי הזה מצווה בפני עצמה, שהוא לא יצווה לעשות מעשה מיוחד שיהיה מצוות עשה, ולא יזהיר מעשות מעשה מיוחד שיהיה מצוות לא תעשה. וזה כאומרו "ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו", וכאומרו "את חקותי תשמרו ואת משפטי תעשון ושמרתם את משמרתי", ורבים כאלה.

וכבר טעו בשורש הזה גם כן, עד שמנו "קדושים תהיו" מצווה מכלל מצוות עשה, ולא ידעו שאומרו "קדושים תהיו" "והתקדשתם והייתם קדושים" הם ציוויים לקיים כל התורה, כאילו יאמר 'היה קדוש בעשותך כל מה שציוויתיך בו, והיזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו'. ולשון ספרא "קדושים תהיו - פרושים תהיו", רוצה לומר היבדלו מן הדברים המגונים כולם שהזהרתי אתכם מהם.

ובמכילתא אמרו: ואנשי קדש תהיון לי - איסי בן יהודה אומר: כשהקדוש ברוך הוא מחדש מצווה לישראל, הוא מוסיף להם קדושה.

רוצה לומר, כי זה הציווי אינו צווי עומד בעצמו, אבל הוא נמשך אחר מצווה שנצטוו בה, ומקיים הציווי ההוא יקרא קדוש. ואין הפרש בין אומרו "קדושים תהיו" לבין "עשו מצוותי". כלום היינו אומרים שזו מצוות עשה מחוברת אל המצוות שנרמז אליהם שנצטווינו לקיימן? כן לא נאמר ב"קדושים תהיו" והדומים להם, שהיא מצווה, כי לא צווה לעשות דבר, זולת מה שידענו. ולשון ספרי "והייתם קדושים - זו קדושת מצוות". הנה כבר התבאר מה שהלכנו סביבו.

ומזה השורש גם כן אומרו "ומלתם את ערלת לבבכם", רוצה לומר שיקבל וישמע כל מה שקדם זכרו מן המצווה. וכן "וערפכם לא תקשו עוד", רוצה לומר אל תקשה את לבך ותקבל כל מה שצויתיך ולא תעבור עליו.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת

השורש החמישי

שאין ראוי למנות טעם המצווה מצווה בפני עצמה, פעמים יבוא בטעם המצוות מעין לאווין, ויחשב בם שהם מכלל מה שיימנה לעצמו. וזה כאומרו "לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה... ולא תחטיא את הארץ", הוא טעם לאסור מה שקדם, כאילו יאמר 'כי אתה אם תעשה זה, תרבה ההפסד בארץ'. וכאומרו "אל תחלל את בתך להזנותה ולא תזנה הארץ". וכן אומרו "ולא תטמאו בהם ונטמתם בם", אחר זוכרו איסור המינים שנאסרה אכילתם, כאילו הוא יספר כי עשיית זה שהזהיר ממנו הוא טומאת הנפש.

ובביאור אמרו בספרי, באומרו יתברך אחר שהקדים האזהרה מקחת כופר לרוצח "ולא תטמא את הארץ" - מגיד הכתוב ששפיכת דמים מטמא את הארץ. הנה כבר התבאר כי זה הלאו הוא טעם הלאו הקודם, לא שהוא דבר אחר. וכן אומרו "ומן המקדש לא יצא ולא יחלל - הא אם יצא חלל".

וכבר טעה זולתנו בזה השורש גם כן, ומנה אלו הלאווין כולם מבלתי התבוננות. ואמנם יבוש מי שמנה אותם כשישאלוהו ויאמרו לו: זה הלאו מאיזה דבר מזהיר? ולא יהיה לו אז מענה כלל.

ובזה יתבאר ביטול מנינו, וזה מה שכוננו לבארו בשורש הזה.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת

השורש השישי

שהמצווה שיהיה בה עשה ולא תעשה, ראוי למנות עשה שבה עם מצוות עשה ולאו שבה עם מצוות לא תעשה, דע, שהדבר האחד יהיה בו "עשה" ו"לא תעשה" על אחד משלושה פנים:

- אם שיהיה מעשה מן המעשים מצוות עשה, והעובר עליו יעבור על מצוות לא תעשה, כמו שבת ויום טוב ושמיטה, שעשיית מלאכה בהם מצוות לא תעשה, והמנוחה בהם מצוות עשה כמו שיתבאר. וכן תענית צום כיפור מצוות עשה, והאכילה בו מצוות לא תעשה.

- ואם שיהיה לאו שקדמו עשה, כמו אומרו באונס ומוציא שם רע "ולו תהיה לאשה", והיא מצוות עשה, ואמר אחר כן "לא יוכל לשלחה כל ימיו" - וזו מצוות לא תעשה.

- ואם שיהיה לאו קודם, ואחר כן ינתק לעשה, כמו אומרו "לא תקח האם על הבנים", ואחר כן "שלח תשלח את האם".

וכל מין מאלו ראוי שיימנה עשה שבו בכלל מצוות עשה, ולאו שבו בכלל מצוות לא תעשה, כי בביאור אמרו חכמים בכל אחת מהן שהן מצוות עשה ומצוות לא תעשה. והרבה פעמים יאמרו "עשה שבה" ו"לאו שבה". והוא דבר מבואר שעניין הציווי בהם זולת עניין האזהרה, ושניהם שני עניינים נבדלים, ציווה אחד מהם והזהיר מן האחר.

ולא טעה בשורש הזה שום אדם.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת

השורש השביעי

שאין ראוי למנות דקדוקי המצווה, דע שכל מצווה היא משפט אחד מקובל, ויתחייבו מאותה ההקדמה ציווים ואזהרות רבות, הם דיני המצווה.

דוגמה ממצוות חליצה

המשל בזה: החליצה והייבום הם שתי מצוות ממצוות עשה, וזה מה שאין חולק בו. וכשהסתכלנו דין שתי מצוות אלו ממצוות עשה ומה שיתחייב בהם לפי ההקדמות התוריות, יתחייב: שתהיינה קצת הנשים חולצות ולא מתיבמות, וקצתן מתיבמות ולא חולצות, וקצתן או חולצות או מתיבמות, וקצתן לא חולצות ולא מתיבמות.

וכן האנשים גם כן, כלומר היבמין - קצתן חולצין ולא מיבמין, וקצתן מיבמין ולא חולצין, וקצתן או חולצין או מיבמין, וקצתן לא חולצין ולא מיבמין.

וכן נמצא היבמות - קצתן חולצות לזה ומתיבמות לזה, וקצתן חולצות לזה ולזה ומתיבמות לזה ולזה, ומהן מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן, ומותרות ליבמיהן ואסורות לבעליהן, ואסורות לאלו ולאלו, ומותרות לאלו ולאלו.

ואילו מנינו כל חלק מאלו הדקדוקים מצווה בפני עצמה, היה עולה מניין חלקי מסכת יבמות לבדה יותר ממאתיים מצוות. ואין אף אחת מהן שאינה או עשה בפני עצמה או לאו. כמו שייאמר שזאת חייבת שתחלוץ באופן זה, ותתייבם באופן זה, או ייאמר כי זאת אינה מותרת לזה, או אי אפשר לה חליצה כלל או היבום. וכן מתחייב בכל מצווה ומצווה.

ואחר שהיה זה כן, וזה ממה שאין חולק בו, הנה דקדוק המצווה גם כן, כשיהיה כתוב בתורה, אין ראוי למנותו. כי לא מפני שבאר הכתוב ודקדק אותה מצווה או תנאים שבה, נמנה אנחנו כל תנאי או כל פרט שהוא דקדוק, ונאמר שהוא מצווה.

וכבר טעו בזה רבים. וכל מה שמצאו כתוב מנו, מבלתי התבונן בשורש המצווה ולא לדקדוקיה או תנאיה.

דוגמה ממטמא מקדש וקודשיו

המשל בזה: חייב הכתוב בספר ויקרא למטמא מקדש וקודשיו והנזכרים עמו קרבן חטאת. והנה זה מצוות עשה בלי ספק. ואחר כך דקדק הכתוב בזה הקורבן מה יהיה, ואמר שהוא יהיה כשבה או שעירה. ואם לא תשיג ידו דמיהן - יביא שתי תורים או שני בני יונה. ואם לא תשיג ידו דמיהן - יביא עשירית האיפה סולת. וזהו קרבן עולה ויורד.

וזה באמת הוא ביאור הקורבן המתחייב לו מה הוא. אם כן אין ראוי שנמנה הנה שלוש מצוות, ונאמר הציווי שצווה להקריב כבשה או שעירה, והציווי שצווה להקריב עוף, והציווי שצווה להקריב עשירית האיפה - כי הנה אינן שלושה צווים, אבל הוא צווי אחד, והוא שיקריב קורבן על שגגתו, ואותו הקורבן הוא כך, או כך אם אי אפשר כך.

דוגמה משגגת מצווה

ומזה המין גם כן הוא שגגת מצווה. וזה שהכתוב בא בספר ויקרא, שמי ששגג ועבר על מצוות ה' יקריב קרבן, והיא מצוות עשה אחת, והוא שיקריב השוגג חטאת, ובתנאי שתהיה השגגה בדבר שחייבים על זדונו כרת, ויהיה בו מעשה, ויהיה מצוות לא תעשה, כמו שבארנו בפרוש הוריות וכריתות.

אחר כך דקדק הכתוב בתואר זה הקורבן, וכתב בו כתובים ואמר: אם היה השוגג מעם הארץ - יקריב כבשה או שעירה; ואם היה נשיא - יקריב שעיר; ואם היה כהן גדול - יקריב פר; ואם היה השגגה בעבודה זרה - יקריב השוגג שעירה, בין שהיה נשיא או הדיוט או כהן גדול.

על ידי שינוי מיני הבעלי חיים שיקריב מהם הקורבן לא יתרבה הקורבן האחד - שהוא קרבן שוגג - וישוב להיות מצוות הרבה.

ואילו היה זה כן, יהיה מתחייב גם כן שנמנה אומרו "כשבה או שעירה" שתי מצוות. ואמרו "שתי תורים או שני בני יונה" שתי מצוות. ואין העניין כן, אבל הציווי בקורבן הוא מצוות עשה, והיות זה מביא אותו הקורבן בעצמו שעירה, וזה יביאנו שעיר, הוא מתנאי אותו הקורבן, ואין כל תנאי מתנאי המצווה ימנה מצווה.

והבן זה מאוד, כי הטעות בו נעלם, ולא ירגיש אותה כי אם נבון.

דוגמה מדין אשת איש שזנתה

ומזה המין גם כן אומרו, יתעלה, שנערה מאורסה כשזנתה בסקילה, ובת כהן בשריפה - זה השלמת דין אשת איש. וכבר טעה בזה כל מי ששמעתי בו, ומנה אשת איש מצווה, ונערה מאורסה מצווה, ובת כהן מצווה. ואין הדבר כן, אבל הוא כמו שאבאר: והוא כי מצווה אחת מכלל המצוות הוא אומרו, יתעלה, "לא תנאף". ובאה הקבלה, שזה הלאו אזהרה לאשת איש. אחר כך ביאר הכתוב שייהרג העובר על לאו זה, והוא אומרו "מות יומת הנואף והנואפת".

אחר כך השלים הכתוב דקדוק משפט זה, והתנה בו תנאים, ואמר שאומרו "מות יומת הנואף והנואפת" יש בו חלוק: שאם הייתה אשת איש בת כהן - תישרף; ואם הייתה נערה מאורסה בתולה - בסקילה; ואם הייתה בעולה ואינה בת כהן - בחנק. ולא בהתנותו במיני המוות יתרבו המצוות. שאנחנו בכל זה לא יצאנו מאיסור אשת איש.

ובביאור אמרו בסנהדרין "הכל היו בכלל הנואף והנואפת: הוציא הכתוב את בת ישראל לסקילה, ובת כהן לשרפה".

ירצו לומר בזה, שאיסור אשת איש כולל כל מה שאמר הכתוב בהם "מות יומת הנואף והנואפת", אבל הבדיל הכתוב במיתה זו, ושם קצת האישים בשריפה, וקצתם בסקילה.

דוגמה מדין מכה נפש בשגגה

ואילו היה ראוי שימנה דקדוק המצווה בעבור שנזכר בתורה, היה מתחייב לנו שלא נמנה 'מכה נפש בשגגה - גולה' מצווה אחת, כי הכתוב כבר פרט בזאת המצווה. והיינו מונים גם כן מאמר הכתוב "ואם בכלי ברזל הכהו" מצווה אחת, והמצווה השנית אומרו "ואם באבן יד אשר ימות בה הכהו", והמצווה השלישית אומרו "או בכלי עץ וגו' הכהו", והמצווה הרביעית אומרו "גואל הדם הוא ימית את הרוצח", והחמישית אומרו "ואם בשנאה יהדפנו", והמצווה השישית אומרו "או השליך עליו בצדיה", והמצווה השביעית אומרו "או באיבה הכהו בידו", והמצווה השמינית אומרו "ואם בפתע בלא איבה הדפו", והמצווה התשיעית אומרו "או השליך עליו כל כלי בלא צדיה", והמצווה העשירית "או בכל אבן אשר ימות בה בלא ראות", והמצווה הי"א "ויפל עליו וימות והוא לא אויב לו", והמצווה הי"ב "והצילו העדה את הרוצח", והמצווה הי"ג "והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו", והמצווה הי"ד "וישב בה עד מות הכהן הגדול", והמצווה הט"ו "ואם יצא יצא הרוצח", והמצווה הט"ז "ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח".

ואם עשינו כן בכל מצווה ומצווה, היה עולה מספר המצוות יותר מאלפים.

וזה מבואר ההפסד, לפי שזה כולו דקדוק השאלה. ואמנם המצווה המנויה הוא 'דין מכה נפש בשגגה', והיא הציווי שנצטווינו לדון בו באלו הדקדוקים הכתובים בה. וכן קראם האל "משפטים", ולא קראם "מצוות". ואמר "ושפטו העדה בין המכה ובין גואל הדם על המשפטים האלה".

טעותו של בעל הלכות גדולות

וכבר התעורר בעל "הלכות גדולות" על קצת אלו העניינים והלך סביבם ומנה פרשיות פרשיות, ואמר במניינו פרשת נחלות, פרשת נדרים ושבועות, ופרשת מוציא שם רע. ומנה כמו כן פרשיות הרבה. אבל לא נתבאר לו זה העניין על השלמות, ולא הגיע אליו, ולכן מנה באותן הפרשיות מה שכבר מנה מקודם, והוא לא הרגיש.

ובעבור שנעלם מזולתנו השורש הזה, מנה במצוות צרעת י"א מצוות, ולא ידע כי הם מצווה אחת, וכל מה שנזכר בכתוב אמנם הוא פירוט הלכות ותנאים. ובאור זה, שהוא הורה לנו שצרעת אדם יטמאנו, ונעשה טמא וחייב כל מה שחייבים הטמאים: התרחק המקדש וקודשיו, ולצאת חוץ למחנה שכינה. ואנחנו לא נדע איזו צרעת תטמא ואיזו לא תטמא, ובא הכתוב לבארו ולהבדיל המשפט, שאם היה כך הוא טהור, ואם היה כך הוא טמא. ואם היה על עניין כך יעמוד זמן כך. ובביאור אמרו "לטהרו או לטמאו" - כשם שמצווה לטהרו כך מצווה לטמאו. והמצווה אמנם היא שיאמר 'טמא' או 'טהור'. אמנם חלוק עניינים שבהם יהיה טמא או טהור - אין ראוי למנותם, בעבור שהם תנאים ודקדוקים.

וזה כמו אומרנו כי הקרבת בעל מום אסורה, והיא מצוות לא תעשה. נשאר לנו לדעת מה הם המומים. האם נמנה כל מום ומום מצווה? אם היה זה כך היה עולה מנינם קרוב לשבעים מום! וכמו שלא נמנה המומים, מה מהם מום ומה מהם אינו מום, אבל נמנה את האזהרה שהזהירנו מבעל מום לבד, כמו כן אינו ראוי למנות סימני הצרעת מה מהם טמא ומה מהם טהור, אלא היות המצורע טמא לבד, והאחרים כולם הם ביאור מה היא הצרעת. ועל הדרך הזה ראוי שימנה כל מין ומין ממיני הטומאות מצווה אחת, ולא ימנו דקדוקי המין ההוא מן הטומאות ותנאיו, כמו שיתבאר ממניינו.

והבן זה השורש, שהוא עמוד התוך למה שאנחנו עוסקים בו.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת

השורש השמיני

שאין ראוי למנות שלילת החיוב עם האזהרה, דע, ש"לא תעשה" היא אחד משני חלקי הציווי, וזה כי אתה תצווה למצווה שיעשה דבר אחד או שלא יעשהו. כמו שתצווהו לאכול, ותאמר לו "אכול", או תצווהו להתרחק מן האכילה, ותאמר לו "לא תאכל". ואין בלשון הערבי שם יכלול שני אלו העניינים יחד. וכבר זכרו זה המדברים במלאכת ההגיון (=הכלאם), ואמרו, זה לשונם: ואולם הציווי והאזהרה אין להם בלשון הערבי שם יקבצם, והצטרכנו לקרוא שניהם בשם אחד, והוא הציווי.

והנה כבר התבאר לך כי האזהרה מעניין הציווי, והמלה המפורסמת בלשון הערבי המונחת לאזהרה היא מלת "לא". וזה העניין בעצמו נמצא בלא ספק בכל לשון, כלומר שאתה תצווה למצווה שיעשה או לא יעשה. אם כן הוא מבואר שמצוות עשה ומצוות לא תעשה, שניהם ציווי גמור, דברים שציוונו לעשותם, ודברים הזהירנו מעשותם. ושם המצווה לעשותם "מצוות עשה", ושם המוזהר מהם "מצוות לא תעשה". והשם שיכללם יחד בלשון העברי: "גזרה". וכן החכמים קראו כל מצווה, בין עשה בין לא תעשה, גזרת מלך.

אמנם השלילה היא עניין אחר, והוא שתשלול נשוא מנושא, ואין בו שום ציווי כלל. באומרך 'לא אכל פלוני אמש', ו'לא שתה פלוני היין', ו'אין ראובן אבי שמעון', והדומים לזה - הנה זה כולו שלילת חיוב, אין בו ריח צווי. והמילה שישללו בה בערבי על הרוב הוא מלת "מא". וישללו גם כן במלת "לא" וב"ליס". אמנם העברים, רוב שלילתם במלת "לא" בעצמה, שבה יזהירו, וישללו גם כן ב"אין", מה שיתחבר בו מי הכנויים, כמו "אינו" ו"אינם" ו"אינכם" וזולתם.

אמנם השלילה בעברית במלת "לא" - כאומרו: "ולא קם נביא עוד בישראל כמשה"; "לא איש אל ויכזב"; "לא תקום פעמים צרה"; "ולא עמד איש"; "ולא קם ולא זע ממנו", ורבים כאלה.

והשלילה ב"אין" - כאומרו: "ואדם אין"; "והמתים אינם יודעים מאומה", וזולתם רבים.

הנה כבר התבאר לך ההפרש שבין האזהרה והשלילה: וזה שהאזהרה מעניין הציווי, ולא תהיה אלא בפעולת הציווי בשווה, רצוני לומר שהוא כמו שפעולת הציווי לעולם לעתיד, כן האזהרה. ולא יתכן בלשון שיהיה הציווי לעבר, וכן האזהרה. ואין פנים להכניס הציווי בסיפור, כי הסיפור צריך לנשוא ונושא, והציווי מאמר שלם, כמו שיתבאר בספרים שנתחברו לזה. והאזהרה גם כן לא תכנס בסיפור ותשלול בעבר ובעתיד ובעומד וזה כולו מבואר בעצמו עם ההשתדלות.

וכשהיה זה כן אין ראוי שימנו הלאוין, שהם שלילה, במצוות "לא תעשה" בשום פנים. וזה עניין מופת לא יצטרך עליו עד, זולת מה שזכרנוהו מהבנת עניני המילות, עד שיבדיל בין האזהרה והשלילה.

וכבר נעלם מזולתנו זה, עד שמנה "לא תצא כצאת העבדים". ולא ידע שהוא שלילה, לא אזהרה. ובאור זה כמו שאספר: וזה, כי האל כבר דן במי שיכה את עבדו או אמתו הכנענים, ויחסרהו בעת ההכאה אחד מראשי האברים, שהוא יוצא לחירות. והיה עולה במחשבתנו אם הדבר הוא כן בעבד כנעני, כל שכן באמה עבריה. ושהיא כשחסרה אחד מראשי אבריה, תצא לחירות. ושלל ממנה זה הדין, באומרו "לא תצא כצאת העבדים". כאילו יאמר: 'אינו מתחייב שתצא לחרות בחסרון אבר מאבריה', וזה שלילת דין ממנה, לא אזהרה.

וכן פירשו אותו בעלי הקבלה, ואמרו במכילתא "לא תצא כצאת העבדים - אינה יוצאה בראשי אברים כדרך שכנענים יוצאים".

הנה כבר התבאר לך שהוא שלילת דין אחד הנשלל ממנה, לא שהוא הזהירנו מדבר.

ואין הפרש בין אומרו "לא תצא כצאת העבדים" או אומרו "לא יבקר הכהן לשער הצהוב טמא הוא", שהוא שלילה לבד לא אזהרה. וזה שהוא מספר לנו שלא יצטרך עם הסימן הזה ההסגר, ולא יסופק בו כי הוא טמא.

וכן אומרו "לא יומתו כי לא חופשה" - הוא גם כן שלילה, לא אזהרה. כי אמר אינם חייבים מיתה, כיוון שלא נשלמה חרותה. ואין ראוי שיתורגם "לא יוקתלא" - לא יומתו - שבכך יצא מעניין השלילה לעניין האזהרה. כי אומרו "לא ימותו כי לא חופשה", כמו אומרו "אין לנערה חטא מות", ששלל ממנה חיוב ההריגה בעבור האונס, וכן כאן שלל מהם חיוב ההריגה בעבור העבדות. כאילו יאמרו 'אין להם חטא מות כי לא חפשה'.

וכן אמרו "ולא יהיה כקרח וכעדתו" הוא שלילה. ובארו חכמים שהוא שלילה, ופירשו עניינו, ואמרו, שהוא יתעלה סיפר לנו, שכל מי שיחלוק על הכהונה, ויעורר בה, לא יחול בו כקורח וכעדתו מן הבליעה והשרפה, אבל יהיה עונשו כאשר דבר ה' ביד משה, רוצה לומר הצרעת. והוא אומרו ית' אליו "הבא נא ידך בחיקך". והביאו ראיה ממה שקרה בעוזיהו מלך יהודה. ואף על פי שמצאנו להם לשון אחר בגמרא סנהדרין, והוא אומרם "כל המחזיק במחלוקת עובר בלא תעשה, שנאמר ולא יהיה כקרח וכעדתו" - זה על צד האסמכתא, לא שיהיה פשטיה דקרא בכוונה הזאת. ואולם האזהרה על זה נכלל תחת לאו שני, כמו שאבאר במקומו,

ואין דבר יתבאר לך להבדיל בין השלילה והאזהרה, זולת ענייני המאמר. אמנם לא תבדיל לפי המילה "לא", כי מלת השלילה והאזהרה בעברית מלה אחת, והיא מילת "לא". ויצטרך אל משכיל שיהיה מבין עניני המאמר, והוא ישיג מהרה איזה לאו הוא שלילה, ואיזה לאו הוא אזהרה במה שקדם לנו ביאורו.

וכבר רמזו ע"ה על זה העניין, וזה במה שמצאנו להם מחלוקת נפלה ביניהם בלאו מן הלאוין אם הוא שלילה או אזהרה. והוא אומרו בחטאת העוף "ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל". כי הנה תנא דידן, והוא המדבר בלשון המשנה, סברתו שזה אזהרה, ולכן אמר 'אם הבדיל פסול'. ויתחייב לפי זה שיהיה זה הלאו מצוות לא תעשה, כי הוא כשיבדיל הראש - פסל, כאילו הקריב שאור או דבש. ורבי אלעזר בר שמעון סבר שזה הלאו שלילה, לא אזהרה, ושאומרו "לא יבדיל", ירצה בו 'אינו צריך שיבדיל את הראש', אבל שיחתכהו על איזה שעור שיהיה. ולכן אם הבדיל, לפי דעתו כשר.

וכן אמרו בגמרא זבחים: "אומר היה רבי אלעזר ברבי שמעון, שמעתי שמבדילים בחטאת העוף. מאי לא יבדיל? אינו צריך להבדיל". והיקשו על זה ואמרו: "אלא מעתה גבי בור נמי, דכתיב 'ולא יכסנו' הכי נמי דאין צריך לכסות?" והייתה התשובה: "התם דכתיב 'בעל הבור ישלם', מכלל דבעי כיסוי".

הנה כבר התבאר כי ממובן המאמר ייקחו ראיה אם הוא שלילה או אזהרה. והתבאר גם כן שאמרו "לא יבדיל" מצוות לא תעשה לפי מה שכתב המשנה.

ומהנה יתבאר שאמרו בעולת העוף "ושסע אותו בכנפיו לא יבדיל", אין ראוי למנותו כי הוא שלילה, ולדברי הכל אם הבדיל כשר, כי הוא בעבור שאמר בעולת בהמה "ונתח אותה לנתחיה", והיה עולה בדעת שעולת העוף כן, ואמר אינו צריך להבדיל, אבל ישסעהו לבד, ואם הבדיל כשר, כמו שהתבאר במקומו.

ומכלל אלו הלאווין לאוי השלילה גם כן, אמרו "כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה". ואמנם יתבאר לך שזה שלילה לא אזהרה, כשתדע ענייני זה המאמר מה הוא. וזה שהכתוב ההוא כבר דן בדמים קצובים בערכים בחשבון שנות הנערך, והיותו זכר או נקבה. ואין הפרש בזה בין שיאמר "ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי", ואנחנו נראה הפלוני ההוא מי הוא וכמה שנותיו, וייתן לפי זה. ואם היה הנערך איש שנתחייב מיתת בית דין ונגמר דינו, ואחר זה אמר מי שאמר "ערך זה עלי" לא יתחייב לתת דבר, כי הוא חשוב כמת שאין ערך לו משנגמר דינו. וזה העניין ירצה באומרו "לא יפדה" - רוצה לומר אין דמים לו שיצטרך אותו המעריך שיתנם. וזה דין מדיני הערכים ומשפטיהם זכרם הכתוב, ואינו אזהרה.

ולשון המשנה "הגוסס והיוצא ליהרג לא נידר ולא נערך", ובאר התלמוד שזה בתנאי שיהיה יוצא מבית דין ישראל. ולשון מכילתא חייבי מיתות בית דין אין להם פדיון, שנאמר 'כל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה מות יומת'.

והתבונן לשון המאמר ודקדק העיון בו, איך בארו שזה הלאו שלילה לא אזהרה, באומרם "אין להם פדיון", ולא אמרו "אין פודין אותם". וזה העניין בעצמו בארו בספרא בפרשת ערכים ואמרו: מנין למחויבי מיתת בית דין לאחר שאמר "ערכי עלי", שלא אמר כלום? תלמוד לומר 'לא יפדה'. כלומר מניין שאינו חייב ערך.

וכבר בארנו זה העניין תכלית הביאור, עד שאומר שלא נשאר ספק, ולא אפילו על מי ששכלו יותר עב שבכל האנשים.

ואחר שדברנו בכוונה הזאת, דע כי המילות שתבוא בהן אזהרה בתורה ארבע מילות וכל מה שיזהיר ממנו באחת מאלו הארבע יקרא מצוות לא תעשה. והם "השמר" "פן" ו"אל" ו"לא", ובביאור אמרו "כל מקום שנאמר השמר פן ואל", אינו אלא "לא תעשה".

ונשאר עלינו לבאר דבר אחד כדי שתשלם בו כוונת השער הזה, וזה כי כשסיפר בתורה וגזר עלינו שננקה נפשותינו ונשלול מעצמנו פעולה פלונית, הנה אותו הפועל ימנה מכלל מצוות לא תעשה, ואע"פ שהלאו שבא בו הוא שלילה, לא אזהרה. מאחר שציוונו שנשלול אותו מנפשותינו, ונאמר 'אני לא עשיתי כך ולא עשיתי כך', ידענו בהכרח שעשיית אותו "כך וכך" מוזהר ממנו, וזה כמו מצוות הכתוב לנו שנאמר "לא אכלתי באני ממנו ולא בערתי ממנו בטמא ולא נתתי ממנו למת", הורה זה על היות כל פועל מאלו מוזהר ממנו. והנה יבוא ביאור זה במקומו בדברנו על מצוות אלו.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת

השורש התשיעי

שאין ראוי למנות הלאווים והעשה, אבל הדברים המוזהר מהם והמצווה בהם, דע, שכל צוויי התורה ואזהרותיה הנה הם בארבעה דברים: בדעות, ובפעולות, ובמדות, ובדבור.

וזה שהוא ציוונו להאמין דעה אחת מן הדעות, כמו מה שציוונו להאמין הייחוד ואהבת האל ויראתו; או שהזהירנו מהאמין דעה אחת מהדעות, כמו מה שהזהירנו מהאמין האדנות לזולתו. וכן ציוונו בפעולה מן הפעולות, כמו מה שציוונו להקריב הקורבנות ובנית המקדש. והזהירנו מפעולה מן הפעולות, כמו שהזהירנו מהקריב לזולת האל ית' ומהשתחוות לנעבד זולתו.

וכן ציוונו להתנהג במידה מהמידות, כמו מה שציוונו בחמלה והרחמנות והצדקה והחסד, והוא אומרו "ואהבת לרעך כמוך". והזהירנו במידה מן המידות, כמו מה שהזהירנו מהשנאה והנקימה והנטירה ודרישת הדם, וזולת זה מהמידות הרעות, כמו שאבאר. וציוונו לומר מאמר מן המאמרים, כמו מה שציוונו לשבחו ולהתפלל אליו ולהתוודות על העונות ועל הפשעים, והדומה לזה ממה שיתבאר. והזהירנו מדיבור אחד מן הדיבורים, כמו מה שהזהירנו מהישבע לשקר והרכילות ולשון הרע והקללה וזולת זה.

וכשהגיעו אלו העניינים, הנה ראוי שיימנו העניינים המצווה בהם או המוזהר מהם, אם יהיו פעולה או דיבור או אמונה או מידה. ולא נביט לריבוי הציוויים שבאו בעניין ההוא, אם היה מדובר ב"עשה", או לריבוי האזהרות שבאו ממנו אם היה "לא תעשה", כי כולם הם לחיזוק בלבד. כי פעמים ישוב בעניין אחד בעצמו אזהרה אחר אזהרה לחיזוק. וכן יבוא צווי אחר צווי לחיזוק. אלא אם תמצא לשון לחכמים בחילוק העניינים, ויבארו לך המפרשים שכל "לאו" מהם או כל "עשה" כולל עניין זולת העניין שיכלול הלאו האחר או העשה - כי אז ראוי למנותו בלא ספק. כי אז לא נשאר היותו לחיזוק אלא לתוספת עניין, ואע"פ שהנגלה מהכתוב מורה שהוא עניין אחד. שאנחנו לא נצטרך לומר שזה הכתוב נכפל לחיזוק, ואינו לתוספת עניין, עד שנבטל מאמר המפרשים המקבלים אותו. אמנם כשנמצא הקבלה אומרת שהציווי הזה או האזהרה נושא עניין כך, וזה הציווי הנכפל או האזהרה נושא עניין אחר, הנה זהו הקודם והנאות שלא יכפול כתוב אלא לעניין, ואז ראוי למנות זה לחוד ולמנות זה לחוד.

אמנם כשלא יהיה שם עניין נוסף, דע באמת שלא נכפל אלא לחיזוק, וכדי שיודע גם כן שזה העוון גדול מאוד, אחר שבאה בו אזהרה אחר אזהרה, או נכפל להשלים דין המצווה או שילמד ממנו דין מהדינים במצווה אחרת. כמו שיבאר התלמוד ויאמר מופנה להקיש לדון ממנו גזרה שווה.

הנה מצאנום עליהם השלום רמזו על זה העניין בגמרא פסחים בפרק ב', וזה שהם כיוונו לאחד הלאוין שיראה שנכפלו, כי האזהרה הגיע מזולתו, ובקשו לקיימו בעניין נוסף. ונאמר בו על צד הקושיא "אמר ליה רבינא לרב אשי, ואימא לעבור עליו בשני לאוין?"

כלומר, זה שתרצה שתקיים זה הלאו שהוא בעניין זולת העניין שהגיע מן הלאו האחד, לאיזה דבר תטרח לזה, שמא נכפל בעניין ההוא עצמו כדי שיהיה עושה העניין ההוא חייב בשני לאוין?

והייתה התשובה: "אמר ליה כל היכא דאיכא למדרש דרשינן, ולא מוקמינן בלאוי יתירא".

הנה התבאר לך כי כל לאו שלא בא לתוספת עניין יקרא "יתר", כלומר שהוא נכפל, ואפילו אמרו שהוא "לעבור עליו בשני לאוין", הנה הוא עם כל זה לאו יתר, כמו שיתבאר מזה המאמר, ואין ראוי למנותו כי הוא נכפל.

הנה כבר התבאר כי לא בריבוי הלאוין או העשה ירבו המצוות.

כבר נודע שהציווי בשבת לנוח נכפל בתורה שתים עשרה פעמים. האם יחשוב אחד ממוני המצוות כי מצוות עשה המנוחה בשבת היא שתים עשרה מצוות? וכן באה האזהרה מאכילת דם שבע פעמים. היחשוב גם כן משכיל ויאמר כי איסור הדם שבע מצוות? זה מה שלא יטעה בו אחד! כלומר, בשביתת שבת שהיא מצוות אחת מכלל מצוות עשה, ובאזהרה מאכילת דם שהיא מצווה אחת ממצוות לא תעשה.

ודע כי אתה ואפילו תמצא לשון החכמים כי מי שיעבור האזהרה הפלונית עבר על כך וכך לאווין, או מי שיבטל דבר פלוני עבר על כך וכך עשה, לא יתחייב מזה שתמנה הלאווין ההם כולם כל אחד בייחוד, ולא כל עשה בייחוד, כי העניין אחד ואין בו כפל. ואומנם אומרו שהוא עובר כך וכך עשה, או כך וכך לאוין בעבור היכפל הציווי או האזהרה במצווה ההיא, כי הוא עבר על האזהרה במצווה ההיא, כי הוא עבר על אזהרות רבות או צווים רבים.

האלוהים, אם לא תמצאם יאמרו "לוקה שתים" או "לוקה שלוש", שאז יימנה כל אחד בייחוד, כי לא ילקה אחד שתי מלקויות על שם אחד, כמו שהתבאר ממה שהתפרסם בתלמוד במכות וחולין וזולתם. ואולם ילקה שתי מלקויות על שני שמות, רוצה לומר שני עניינים שבאה אזהרה בכל עניין מהם בייחוד. וזהו ההפרש בין אומרם "עובר משום כך ומשום כך", ובין אומרם "לוקה שתים" או "לוקה שלוש".

והראיה על כל מה שאמרנו אומרם "כל שאין לו ציצית בבגדו עובר בחמשה עשה", בעבור שנכפל בו לשון הציווי חמש פעמים: אחד: ועשו להם ציצית שני: ונתנו על ציצית הכנף שלישי: והיה לכם לציצית רביעי: גדילים תעשה לך חמישי: על ארבע כנפות כסותך.

ומצאנו להם לשון מבואר במצוות ציצית שהיא מצווה אחת, כמו שאבאר כשאזכור אותה.

ועל הדרך הזאת בעצמה אמרו "כל שאינו מניח תפילין עובר בשמונה עשה" להיכפל הציווי בהם שמונה פעמים, כלומר בשל ראש ושל יד.

וכן אומרם "כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלושה עשה", להיכפל הציווי בו שלוש פעמים. ולא יסבור אחד ממוני המצוות שברכת כוהנים שלוש מצוות, וציצית חמש מצוות, ותפילין שמנה מצוות.

וכיוון שהדבר כן, הנה אין ראוי גם כן שנימנה אונאת הגר שלוש מצוות, מפני הכפיל האזהרה בה. בעבור אומרם בגמרא בבא מציעא "המאנה את הגר עובר בשלושה לאוין, והלוחצו בשלושה לאוין".

אבל הם שתי מצוות בלבד: "לא תונה" "ולא תלחצנו". ונכפלה האזהרה בהן. וזה מבואר אין ספק בו.

ובביאור אמרו בגמרא מציעא "מפני מה הזהירנו תורה בשלושים וששה מקומות על הגר? מפני שסורו רע." האפשר לאחד שיאמר גם כן שזה שלושים ושש מצוות מכלל תרי"ג מצוות? זה מה שלא יתפשט מאמרו.

הנה כבר התבאר ביאור שלם, שאין ראוי למנות כל לאו שימצא בתורה, ולא כל עשה, בעבור שהוא נכפל. ואמנם ראוי למנות העניינים המצווה בהם או המוזהר מהם. ואי אפשר ידיעת הלאו והעשה הנכפל שהוא בא לתוספת עניין, אלא במורה יורה עליו, והם מקבלי הפירוש עליהם השלום.

ואל יטעך גם כן היות האזהרה נכפלת במילות מתחלפות, כמו אומרו יתעלה "לא תעולל אחריך" אחר אומרו "ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו", ואמרו "כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך", כי אין אלו שני לאוין, אבל היא אזהרה אחת מעניין אחד, והוא שלא יקח מה ששכח מן התבואה או הפירות כשיאספם. והביא בזה שתי דוגמאות: בענבים וזיתים, וקרא הנותר מהענבים 'עוללות' והנותר מהזיתים 'פארות'. ופירוש "לא תפאר" - לא תחתוך מה ששכחת בקצת הפארות, והם הענפים.

ומה שראוי שיחובר אל זה השורש מה שאני מספרו, והוא כי זה שאמרנו שראוי שימנו העניינים המצווה בהם והמוזהר מהם, הוא בתנאי שיהיה בעניין המוזהר ממנו לאו בייחוד בכל עניין ועניין, או ראיה יאמרו אותה המעתיקים שהוא הבדיל העניין קצתו מקצתו, וחייב האזהרה לכל עניין מהם.

אמנם כשיהיה לאו אחד כולל עניינים רבים, הנה אז ימנה הלאו ההוא לבדו, לא כל עניין ועניין מן העניינים שיכלול אותם הלאו ההוא. וזהו "לאו שבכללות" שאין לוקין עליו כמו שנבאר עתה. וזה, כי אמרו "לא תאכלו על הדם", אמרו בפירושו:

"מניין לאוכל מבהמה קודם שתצא נפשה שהוא בלא תעשה? ת"ל 'לא תאכלו על הדם'. דבר אחר: 'לא תאכלו על הדם' - לא תאכלו בשר ועדיין דם במזרק. רבי דוסא אומר: מנין שאין מברין על הרוגי בית דין? תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם'. רבי עקיבא אומר: מנין לסנהדרין שהרגו את הנפש שאין טועמים כלום כל אותו היום? תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם'. אמר רבי יוסי בר חנינא אזהרה לבן סורר ומורה מנין? תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם'.

הנה אלו חמישה עניינים כולם מוזהר מהם, והם כולם נכללים תחת זה הלאו. ועוד אמרו:

"מנין שלא יטעום אדם כלום עד שיתפלל? תלמוד לומר 'לא תאכלו על הדם' - לא תאכלו עד שתתפללו על דמכם".

ובביאור אמרו בגמרא סנהדרין במנותם אלו העניינים, "על כולם אין לוקה משום דהוי לאו שבכללות, וכל לאו שבכללות אין לוקין עליו".

ובארו גם כן כי לאו שבכללות הוא דאתו תרי תלתא איסורי מחד לאו, ואין ראוי שיימנה כל איסור ואיסור שכלל עליהם זה הלאו מצווה בפני עצמה, אבל ימנה הלאו לבדו שכולל אלו הדברים כולם. וכמו זה הלאו גם כן "לא תאכלו על הדם" אמרו "ולפני עור לא תתן מכשול", כי הוא גם כן כולל עניינים רבים כמו שנבאר. וכן אומרו "לא תשא שמע שוא". הנה הוא גם כן כולל עניינים רבים כמו שנבאר.

וזהו המין האחד ממיני לאו שבכללות.

המין השני הוא שיבוא לאו אחד יאסור דברים רבים המחוברים ונוספים זה על זה. והוא שיאמר לא תעשה כך וכך.

וזה המין יחלק לשני חלקים:

- כי ממנו מה שבארו בתלמוד שהוא חייב מלקות על כל דבר ודבר מאותן הדברים המחוברים;

- וממנו מה שאמרו שאינו חייב אלא אחת, להיותו לאו שבכללות.

ואותן הלאוין שביארו שהוא חייב על כל אחת ואחת, הם שנמנה כל דבר מהם מצווה בפני עצמה. ומה שביארו שהוא חייב אחת על הכל, נמנה אותו מצווה אחת כפי מה שקבענו בזה השורש, שלא ילקה אחד שתי מלקויות משם אחד בשום פנים.

וכשחייבו בביאור בכל עניין ועניין מאותן העניינים המחוברים שלוקין על כל אחד ואחד, והוא כשעשאם כולם בבת אחת לוקה מלקויות הרבה, ידענו בהכרח שהם שמות הרבה, וימנה כל אחד בייחוד. ואני אזכיר דוגמאות רבות משני חלקי זה המין השני. והנה אפשר שאזכור הלאוין מהן כולם אשר מזה המין עד שיתבאר העניין המכוון תכלית הביאור.

אמרו ית' בשה הפסח "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים" שאנחנו נמנה זה הלאו מצווה אחת, ולא נמנה "לא תאכלו נא" מצווה אחת, ו"לא תאכלו מבושל" מצווה אחרת, אחר שלא ייחד לכל עניין לאו בפני עצמו, ולא אמר "אל תאכלו ממנו נא ולא בשל מבושל" אבל בא בלאו אחד כולל שני עניינים, וחיבר אחד מהם לאחר.

ובפרק שני מפסחים אמרו: "אמר אביי: אכל נא לוקה שתים, מבושל לוקה שתים. נא ומבושל - לוקה שלוש".

וזה כי הוא סובר שלוקים על לאו שבכללות, וכשאכל נא עבר על שני לאוין, אחד מהן "אל תאכלו ממנו נא" והשני לאו נלקח מכללא, כי הוא אמר 'לא תאכלו אלא צלי', וכבר אכלו בלתי צלי. וכשאכלו נא ומבושל לוקה לפי דעתו שלוש: אחת על שאכלו נא, והשנית על שאכלו מבושל, והשלישית על שאכלו בלתי צלי. ואמרו שם על זה המאמר: "ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות. איכא דאמרי: חדא מיהא לקי" כלומר כשאכל נא ומבושל לוקה אחת.

"ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי, משום דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה".

כלומר אומרו יתעלה "לא תחסום שור בדישו", שהוא לאו אחד, יזהיר מדבר אחד. ואולם לאו זה, המזהיר משני דברים, נא ומבושל, אין לוקין עליו. וכבר ידעת שהתבאר בגמרא סנהדרין אין לוקין על לאו שבכללות, ולכן מאמר אביי נדחה.

והאמת שהוא לוקה אחת בין שאכל נא או מבושל, או נא ומבושל, אחת בלבד לוקה. ולכן נמנה אומרו יתעלה "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל" - מצווה אחת. ושם נאמר ג"כ: אמר אביי אכל זג לוקה ב' חרצן לוקה ב' זג וחרצן לוקה שלוש. ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות. רוצה אומרו "מכל אשר יעשה מגפן היין", שיחשוב אביי שלוקין עליו.

וכן אומרו ברביעי ממנחות: "המעלה משאור ומדבש על גבי המזבח - אמר אביי: לוקה משום שאור ולוקה משום דבש ולוקה משום עירוב שאור, ולוקה משום עירוב דבש".

רוצה לומר שאמרו "כל" כולל שני דברים: שלא יקרב לבדו, ושלא יקרב דבר נערב ממנו בו איזה שיעור שיהיה. וזה כולו על שורש דרכו שידעת אותו, שלוקין על לאו שבכללות. ונאמר שם:

רבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות. איכא דאמרי חדא מיהא לקי, ואיכא דאמרי חדא נמי לא לקי, משום דלא מייחד לאויה כלאו דחסימה.

ואחר שהתבאר שאומרו "אל תאכלו ממנו נא ובשל" מצווה אחת, וכן אומרו "כי כל שאור וכל דבש" מצווה אחת, כן נמנה גם כן "לא יבא עמוני ומואבי" מצווה אחת.

וכן אומרו "כל אלמנה ויתום לא תענון", וכן אומרו "לא תטה משפט גר יתום", וכן אומרו "שארה כסותה ועונתה לא יגרע" - נמנה כל לאו מהן מצווה אחת. רוצה לומר כי כל אחד מאלו הלאוין הוא כאומרו "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל". וכמו "כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו" בשווה, אין הבדל ביניהם, וכן אומרו "לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב" הוא לאו אחד. וכן אומרו "יין ושכר אל תשת" וגו' "ולהבדיל" וגו' "ולהורות", כלומר הזהירו בלאו אחד מהיכנס למקדש, או להורות בתורה והוא שתוי. וזהו החלק האחד מחלקי המין השני ממיני לאו שבכללות.

והחלק השני הוא כמו זה החלק הקודם בדיוק, אבל בא בפירוש המקובל כי כל דבר ודבר מן הדברים המחוברים לוקין עליו בפני עצמו, וכשיעשה אותם כולם, לוקה על כל אחד ואחד מאותן חמחוברים ואע"פ שעשאם בבת אחת. הנה אלו ראוי שימנה כל אחד ואחד בלאו מיוחד.

מזה אומרו "לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך תירושך ויצהרך" - אמרו בגמרא כריתות: "אכל מעשר דגן תירוש ויצהר חייב על כל אחת ואחת".

והקשו על זה ואמרו: "וכי לוקין על לאו שבכללות?" והייתה התשובה: "קרא יתירא כתיב, מכדי כתיב 'ואכלת לפני ה' אלהיך וגו' מעשר דגנך תירושך ויצהרך' למה ליה למכתב 'לא תוכל לאכול בשעריך'? וכי תימא ללאו, אם כן נימא קרא 'לא תאכלום', למה ליה למהדר למכתבינהו כולהו? שמע מינה לחלק".

ושם התבאר גם כן, שאומרו ית' "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", שחייב על כל אחת ואחת. אמרו: אכל לחם קלי וכרמל, חייב על כל אחת ואחת. - וכי לוקין על לאו שבכללות? קרא יתירא כתיב. לכתוב רחמנא חד, וליתי אידך מיניה.

והתבאר אחר השקלא וטריא, שאומרו "וקלי" לא היה בו צורך, והוא נזכר לחלק: שהוא חייב מלקות על קלי בפני עצמו. ובעבור שאמרו בתלמוד על אופן הדחייה, שמא יתחייב מלקות על קלי בפני עצמו, כי אמנם נזכר לזה, ויהיה חייב על לחם וקלי וכרמל מלקות אחת. השיבו: למאי הלכתא כתביה רחמנא לקלי באמצע? לומר: "לחם כי-קלי וקלי-כי כרמל, ויהא חייב על כל אחד ואחד.

ועל זה ההיקש בעצמו אומר שמאמרו יתעלה "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף וחובר חבר ושואל אוב וידעוני ודורש אל המתים", שכל אחד מאלו התשעה דברים המנויים הוא לאו בפני עצמו, ואינם כולם מן החלק הראשון משני חלקי המין השני.

והראיה על זה, אומרו באמצע "מעונן ומנחש". וכבר נתבאר בכל אחד מהם לאו בפני עצמו, והוא אומרו "לא תנחשו ולא תעוננו". וכמו שמנחש ומעונן יצאו לחלק, וזכר אותם באמצע, כן כל מה שלפניהם ואחריהם כמו מעונן ומנחש, כמו שבארו בלחם וקלי וכרמל.

וכבר טעה זולתנו בזה העניין, אם בעבור שלא השיגה דעתו לאלו העניינים כולם, או שהוא שכח מהם. ומנה אומרו בכוהנים "אשה זונה וחללה לא יקחו, ואשה גרושה מאישה לא יקחו" - מצווה אחת. וכבר התבאר לנו בגמרא קדושין שהוא חייב על כל אחת ואחת, ואפילו באשה אחת, כמו שנבאר במקומו.

ואנחנו נרחיב לו התנצלות במנותו זונה וחללה מצווה אחת, כי הוא חשב אותו לאו שבכללות, והיה אצלו במחשבתו אומרו "אשה זונה וחללה לא יקחו", כמו אומרו "אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל". ולא ידע כי זה לחלק, וזה אינו לחלק. וכמו שלא הבדיל גם כן בין אומרו "ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו", ובין אומרו "שארה כסותה ועונתה לא יגרע". ולא אתפוש אותו בכמו זה.

אולם מנותו גרושה בכלל זונה וחללה, ושם הכל מצווה אחת, הנה אין טענה לו בזה כלל, שהיא - כלומר גרושה - בלאו בפני עצמו מבואר - והוא אומרו"ואשה גרושה מאישה לא יקחו".

הנה כבר פירשנו זה השורש הגדול, רוצה לומר לאו שבכללות, ובארנו ספקותיו, והודענו מה ממנו לחלק ומה ממנו לאו שבכללות לבד, ואין חייבין עליו אלא אחת. ושזה שהוא לחלק יימנה במצוות הרבה, ומה שאינו לחלק יימנה במצווה אחת.

ושים זה השורש כולו נגד עיניך תמיד, כי הוא מפתח גדול מאוד לאמת מניין המצוות.

מתוך ובאדיבות המהדורה המעוצבת של אתר דעת

Daily Quote
There are three places regarding which the nations cannot accuse Israel and say, "You have stolen them": the cave of Machpeilah, as it is written: "And Abraham weighed to Ephron the silver" (Genesis 23:16); the Temple Mount, as it is written, "So David gave to Ornan for the place six hundred shekels of gold" (I Chronicles 21:25); and Joseph's tomb -- "And [Jacob] bought the parcel of land for a hundred pieces of silver" (Genesis 33:19)
  –Midrash Rabbah, Bereishit 33:19
This page in other languages