Here's a great tip:
Enter your email address and we'll send you our weekly magazine by email with fresh, exciting and thoughtful content that will enrich your inbox and your life, week after week. And it's free.
Oh, and don't forget to like our facebook page too!
Contact Us
Monday, 25 Sivan 5777 / June 19, 2017

Rambam - 1 Chapter a Day

Rambam - 1 Chapter a Day

To`en veNit`an - Chapter 9

Video & Audio Classes
Show content in:

To`en veNit`an - Chapter 9


We do not accept it as a presumption that the utensils in the possession of a craftsman belong to him. This applies both to articles that are made to lend and rent out, and to other articles.

What is implied? A person sees his utensils in the possession of a craftsman. He brings witnesses who testify that they know that the article belongs to him and claims that he gave it to the craftsman to repair. The craftsman, by contrast, maintains that he purchased it, or that it was given to him as a present. Or he claims: "After it was given to me to repair, you sold it to me or gave it to me as a present." Although the owner of the utensil did not give it to the craftsman in the presence of witnesses, his word is accepted and the article is expropriated from the craftsman. The owner must however, take an oath to support his claim.

There are Geonim who ruled that even though the owner did not bring witnesses to testify that the article was his, since he saw his article in the craftsman's possession and the craftsman admits that the article belonged to him, but claims that he sold it to him, the owner's word is accepted. If, however, the craftsman claimed: "This never happened; the article is mine," the craftsman's word is accepted, provided that he takes a sh'vu'at hesset. If, however, the owner brings witnesses who testify that the article was known to belong to him, the craftsman's word is not accepted. This decision is incredulous in my eyes.


האומן אין לו חזקה בכלים שתחת ידו, אחד כלים העשויים להשאיל ולהשכיר ואחד שאר כלים, כיצד ראה כליו ביד האומן והביא עדים שהן יודעין שהכלי זה שלו והוא טוען ואומר לתקן נתתיו לך, והאומן אומר לא בא לידי אלא במכירה או מתנה, או שטען אתה נתתו לי אתה מכרתו לי אחר שבא לידי לתקנו, אף על פי שמסרו לו שלא בעדים בעל הכלי נאמן ומוציאין אותו מיד האומן וישבע בעל הבית היסת על טענתו, ויש גאונים שדנו אע"פ שלא הביא בעל הבית עדים שזה הכלי שלו הואיל וראה כליו ביד האומן והרי האומן מודה לו שהיה שלו ומכרו לו נאמן, אבל אם אמר לא היו דברים מעולם ושלי הוא הכלי נאמן האומן ונשבע היסת, ואם הביא בעל הבית עדים שהכלי הזה ידוע לו אין האומן נאמן, ודין זה פלא הוא בעיני.


Different rules apply if the owner did not see his utensil in the possession of the craftsman, but instead claimed: "I gave you this-and-this utensil to repair." If the craftsman claims: "You came back and sold it to me" or "... gave it to me as a present," the craftsman is required to take a sh'vu'at hesset and is then released of responsibility. The rationale is that he could claim that the article was never given him."

Moreover, even if the owner gave the article to the craftsman to repair in the presence of witnesses, the craftsman's word is accepted, because he could claim: "I returned it." For although an article is entrusted to a person in the presence of witnesses, he is not required to return it to him in the presence of witnesses. Therefore, the craftsman is required to take only a sh'vu'at hesset; we do not require him to produce the article.

If, however, he does produce the article, since it becomes visible, the owner may bring witnesses who testify that it belongs to him. He may then expropriate it even though he did not entrust it to the craftsman in the presence of witnesses, as explained in the previous halachah.

Based on the above, the following rules apply if the craftsman claimed: "You agreed to pay me two dinarim as a wage," and the owner responded: "I agreed to pay you only one." If the utensil was visible before them, since the craftsman's possession does not bring about an accepted presumption of ownership, and we would not accept his claim that he purchased the article, the owner's claim regarding the promised wage is accepted, provided that he takes a sh'vu'at hesset, as we stated in Hilchot Sechirut. He must pay that amount.

If, however, the utensil is not visible, since the craftsman could claim that he purchased the article, he can also claim a wage equal to its value. He must take an oath holding a sacred article. Then he may collect his claim, as do all those who take an oath and collect, as we have explained.


לא ראה הכלי ביד האומן אלא טען ואמר כלי פלוני נתתיו לו לתקן והאומן אומר חזרת ומכרתו או נתתו לי האומן נשבע היסת ונפטר מתוך שיכול לומר לא היו דברים מעולם, ואפילו מסרו לתקן בעדים האומן נאמן מתוך שיכול לומר החזרתי שהמפקיד אצל חבירו בעדים אינו צריך להחזיר לו בעדים, לפיכך נשבע האומן היסת ונפטר ואין מחייבין אותו להוציא הכלי, ואם הוציאו הואיל ונראה הרי בעל הבית מביא עדים שהוא שלו ונוטלו אע"פ שמסרו לו בלא עדים כמו שבארנו, לפיכך אם טען האומן ואמר שתים קצצת לי בשכרי ובעל הבית אומר לא קצצתי לך אלא אחת אם היה הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן אין לו בו חזקה ואינו יכול לטעון שהוא לקוח בידו הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ על הקציצה כמו שבארנו בשכירות ונותן, ואם אין הכלי נראה בפניהם הואיל והאומן נאמן לומר לקוח הוא בידי יכול לטעון עד כדי דמיו ונשבע בנקיטת חפץ ונוטל כדרך כל הנשבעין ונוטלין כמו שבארנו.


A craftsman who gave up his profession, and a craftsman's son are like any other person. When movable property is in their possession, we presume that it belongs to them, as we have explained.


אומן שירד מאומנותו ובן האומן הרי הן כשאר כל אדם ויש להן חזקה בכל המטלטלין כמו שבארנו.


The following rules apply when a person enters a colleague's house in the presence of the owner and leaves with utensils hidden under the corners of his garments, and witnesses see him. Afterwards, the owner lodges a claim against him, saying: "Return the utensils that I lent you; here are witnesses." Although the defendant claims: "I purchased them," his word is not accepted. Instead, the owner must take a sh'vu'at hesset to support his claim that he did not sell or give away the utensils. The court returns the utensils to the owner.

When does the above apply? With regard to an owner who is not accustomed to sell his property, when the person who removed the utensils under his cloak does not normally hide them, and when the utensils are not of the type that people would ordinarily hide. Therefore, the defendant is obligated to return the articles. We assume that he hid them only so that he could deny taking them.

If, however, an owner frequently sells his personal property, even though the person who took the utensils would not ordinarily hide them, and it is not ordinary practice for these utensils to be hidden under one's cloak, the defendant may take a sh'vu'at hesset that he purchased the articles.

Similarly, if he took the articles out so that they were visible for the witnesses to see, even when the owner does not frequently sell his personal property, the defendant's word is accepted when he says that he purchased the utensils, provided that the articles are not of the type that are made with the intent of being lent or rented out. For it is possible that the owner needed money, and hence sold his property.

If, however, the articles are of the type that are made with the intent of being lent or rented out, our presumption is always that they belong to their original owner, as we have explained. Even if the person took out such utensils in a visible manner and the owner was accustomed to selling his personal utensils, if he has witnesses that this utensil that was made with the intent of being lent or rented out was known to belong to him, he may expropriate the utensils from the defendant immediately, unless he brings proof that he sold it to him or gave it to him as a present, as is the law with regard to landed property.


מי שנכנס לביתו של חבירו בפני בעל הבית ויצא וכלים טמונין תחת כנפיו והעדים רואין אותו, ולאחר זמן תבעו בעל הבית ואמר לו החזר לי כלים שהשאלתיך והרי העדים והוא אומר לקוחין הן בידי אינו נאמן, ונשבע בעל הבית היסת על טענתו שלא מכרן ולא נתנן ויחזירו בית דין הכלים לבעל הבית, במה דברים אמורים בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו, וזה שהוציא הכלים תחת כנפיו אין דרכו להצניע, ואותן הכלים אין דרך בני אדם להצניען, לפיכך חייב להחזיר לפי שלא הצניען אלא לכפור בהן, אבל בעל הבית העשוי למכור את כליו אע"פ שאין זה צנוע ואין דרך אותן הכלים להטמינן תחת הכנפים הרי זה נשבע היסת שהן לקוחין בידו, וכן אם יצא בהן מגולין בפני עדים אע"פ שאין בעל הבית עשוי למכור את כליו הרי זה נאמן לומר לקוחין הן בידי, שמא נצטרכו לו מעות ומכר ובלבד שלא יהיו מדברים העשויים להשאיל ולהשכיר, אבל דברים העשויין להשאיל ולהשכיר לעולם הן בחזקת בעליהן כמו שבארנו, ואע"פ שהוציאן מגולין ואע"פ שבעל הבית הזה עשוי למכור את כליו הואיל ויש לו עדים שזה הכלי עשוי להשאיל ולהשכיר בלבד ידוע הוא לו מוציאין אותן מיד זה על כל פנים עד שיביא ראיה שמכרו לו או נתנו לו במתנה כדין קרקעות.


In the above situation, if the person in whose possession the utensil was found died, we expropriate it from the heir. Moreover, the owner is not required to take an oath. An oath is not required because, since his father is not present to claim that that he purchased it or that it is security for a specific amount, the heir cannot require the owner to take an oath.

If the heir lodges a definite claim, saying: "He gave it to my father - or sold it to him - in my presence," the owner is required to take a sh'vu'at hesset, as required of all those who are obligated to take oaths. We explained that there are opinions that require the owner to take a sh'vu'at hesset in all instances before his utensil is returned by the heir, but I do not accept this approach.


אפילו מת זה שהכלי תחת ידו מוציאין אותו מיד היורש בלא שבועה שכיון שאין לאביו לטעון שלקחו או שהוא משכון כך אין זה יכול להשביעו, ואם טען היורש טענת ודאי ואמר בפני נתנו לאבי או מכרו לו הרי בעל הבית נשבע היסת כשאר כל הנשבעין, וכבר בארנו שיש מי שהורה שישבע בעל הבית היסת ואחר כך יחזיר כליו מיד היורש ואין דעתי נוטה לזה. 1


When a person takes an ax and says: "I am going to chop down the palm tree belonging to so-and-so," if he in fact chops down the tree, we presume that it belonged to him. For a person would not be so bold as to cut down a tree that did not belong to him. If the owner claims that he did not sell it, the person who cut down the tree is required to take a sh'vu'at hesset that the tree belonged to him. He is then freed of responsibility. The rationale is that once the tree is cut down, it is like other movable property.

Similar laws apply when a person enters a colleague's field without permission and partakes of its produce for a year or two. If the owner claims that the person entered without permission, that he is a robber, and that he partook of the field's produce, and the owner brings witnesses who confirm that he partook of the produce, and the person claims that the owner gave him permission to partake of the produce, that person's word is accepted.

The rationale is that it is an accepted presumption that a person would not be so bold as to eat produce that does not belong to him. Although the land is presumed to belong to its original owner, the produce is not. For a person does not necessarily sell produce with a bill of sale, so that the purchaser could be told: "Present your bill of sale."

Needless to say, these laws apply if the squatter partook of a field's produce for many years. In such a situation, since he could claim that he had purchased the field, his word is accepted when he says that he has a right only to the produce. He must, however, take a sh'vu'at hesset.


מי שלקח קרדום ואמר הריני הולך לגזור דקלו של פלוני שמכרו לי וכרת הדקל הרי זה בחזקתו, שאין אדם מעיז פניו וכורת אילן שאינו שלו, ואם טענו הבעלים שלא מכרוהו נשבע זה הכורת היסת שהוא שלו ונפטר, וכיון שנכרת הרי הוא כשאר כל המטלטלין, וכן היורד לשדה חבירו ואכל פירותיה שנה או שנתים והבעלים טוענין שזה ירד שלא ברשות וגזלן הוא ואכל והרי העדים שאכל והיורד אומר ברשותך ירדתי לאכול פירותיה, הרי זה האוכל נאמן ונשבע היסת על כך חזקה היא שאין אדם מעיז פניו ואוכל פירות שאינן שלו, אע"פ שהקרקע בחזקת בעליהן אין הפירות בחזקת הבעלים, שאין אדם מוכר פירות שדהו בשטר כדי שנאמר לזה שאכל הבא שטרך, ואין צריך לומר שאם אכל פירותיה שנים רבות שמתוך שיכול לומר לקוחה היא בידי נאמן לומר לפירות ירדתי וישבע היסת. 2


The following laws apply when two people are holding one article, both are riding on one animal, one was riding the animal and one was leading it, or they were sitting next to an ownerless pile of wheat that was located in a lane or in a courtyard belonging to both of them. If each claims that the article belongs to him in its entirety, they should both take an oath holding a sacred article that they own no less than half the article. Afterwards, it should be divided between them.

This oath was ordained by the Sages so that everyone will not grab unto a garment belonging to a colleague and take it without having to take an oath.


שנים שהיו אוחזין בכלי אחד או שהיו רוכבין על גבי בהמה אחת, או שהיה אחד רוכב ואחד מנהיג או יושבין בצד ערמה של חטים ומונחות בסמטא או בחצר של שניהם זה אומר הכל שלי וזה אומר הכל שלי כל אחד משניהן נשבע בנקיטת חפץ שאין לו בזה הדבר פחות מחציו ויחלוקו, ושבועה זו תקנת חכמים היא כדי שלא יהיה כל אחד תופס בטליתו של חבירו ונוטל בלא שבועה.


If one says: "The entire article belongs to me," and the other says: "Half of it belongs to me," the one who claims the entire article must take an oath that he owns no less than three fourths of the article, and the one who claims half the article must take an oath that he owns no less than one fourth. They then divide the article accordingly.

From this, one can learn that all those who take an oath to expropriate property - whether a minor oath or a severe oath - should not take that oath concerning what they claim, but rather what they will receive even though they claim more.


זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי האומר כולה שלי ישבע שאין לו בה פחות משלשה חלקים, והאומר חציה שלי ישבע שאין לו בה פחות מרביע, וזה נוטל שלשה חלקים וזה נוטל רביע מכאן אתה למד לכל הנשבעין ליטול בין שבועה קלה בין שבועה חמורה שאינו נשבע על מה שטוען אלא על מה שנוטל אע"פ שטוען יותר.


When two people were both clinging to a garment, and each claims that the entire garment belongs to him, each is awarded the portion he is holding. The remainder is divided equally after they take the appropriate oaths. Based on the principle of gilgul sh'vu'ah, each of the litigants can require the other to take an oath that he is legally entitled to everything he collects.


היו שנים אדוקין בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי, זה נוטל עד מקום שידו מגעת וזה נוטל עד מקום שידו מגעת והשאר חולקין בשוה אחר שנשבעין, ויש לכל אחד לגלגל על חבירו שכל מה שנטל כדין נטל.


If one was holding the strings on one side of the garment, and the other holding the strings on the other side, they should divide the entire garment equally, after they take the required oaths.

When the term "division" is used in this context, it refers to a division of the article's value, not that a utensil itself or a garment should be divided and ruined, or that an animal should be killed.


היה זה אוחז בחוטין שבשפת הטלית וזה בחוטין שבשפת האחרת חולקין כלה בשוה אחר שנשבעין, וכל חלוקה האמורה כאן בדמים לא שיפסידו עצמו של כלי או של טלית או שימיתו הבהמה.


If one person was holding onto the article in its entirety, and the other was struggling with him and clasping it, the article is considered to belong to the person holding it in its entirety.


היה אוחז האחד את כולה וזה מתאבק עמו ונתלה בה הרי זו בחזקת האוחז את כולה.


The following rules apply when two people came to court holding onto the garment, and one pulled it away from the other in our presence. If at first the person from whom the garment was taken remained silent, even though afterwards he protested, we do not expropriate it from the possession of the one who seized it. The rationale is that since he remained silent at the outset, it is as if he acknowledged the other's ownership.

If the second person came and grabbed it from the one who seized it, even though that person protested continuously, the garment should be divided between the two of them.


באו שניהם אדוקין בה ושמטה האחד מיד חבירו בפנינו ושתק השני אף על פי שחזר וצוח אין מוציאין אותה מידו כיון ששתק בתחלה הרי זה כמודה לו, חזר השני ותקפה מראשון אע"פ שהראשון (לא) צוח מתחלה ועד סוף חולקין. 3


The following laws apply when two people come to court holding onto a garment, and the court instructs them to go out and divide its value. They depart and return, but the article is now in the possession of only one of them. The person in possession claims: "He acknowledged my claim and withdrew his claim from it," while the other person claims: "I sold it to him," or "He overcame me and seized it from me," we follow the principle: "A person who seeks to expropriate property from a colleague must prove his claim." If he cannot bring proof of his claim, the other litigant may take an oath that the article belongs to him and be released of liability. Similar principles apply in all analogous situations.


באו שניהם אדוקין בטלית ואמרנו להם צאו וחלקו את דמיה יצאו וחזרו והרי היא תחת יד אחד מהן זה טוען הודה ונסתלק ממנה וזה טוען שמכרתיו לו או נתגבר עלי וחטפה המוציא מחבירו עליו הראיה, ואם לא הביא ראיה ישבע זה שהיא שלו ויפטר וכן כל כיוצא בזה.

וכבר בארנו שיש מי שהורה וכו' עד ואין דעתי נוטה לזה. א"א חיי ראשי אני איני אומר כן אלא כל נוטל נשבע בנקיטת חפץ ואפילו דברים הראויים להשאיל ולהשכיר אין מוציאין אלא בשבועה בנקיטת חפץ חוץ מראוהו שהטמין כליו תחת כנפיו ויצא בענין שנאמר בו שאינו נאמן לומר לקוחים הם בידי הואיל והעדים מעידים על הענין ההוא עכ"ל.
מי שלקח קורדום וכו' עד הרי הוא כשאר מטלטלין. א"א אנו מפרשים ואגדריה לדקלא פלניא בלקיטת הפירות כמו הגודר בתמרים ולקט הפירות והלך לו עכ"ל.
באו שניהם אדוקין וכו' עד חולקין. א"א אין טעם לזה עכ"ל.
Published and copyright by Moznaim Publications, all rights reserved.
To purchase this book or the entire series, please click here.
The text on this page contains sacred literature. Please do not deface or discard.