הלכות עדות פרק שבעה עשר

א. מי שהעידו לו אנשים רבים וגדולים בחכמה וביראה שהם אומרים שראו פלוני שעבר עבירה פלונית או שלוה מפלוני אף על פי שהוא מאמין הדבר בלבו כאילו ראהו לא יעיד עד שיראה הדבר בעיניו או יודה לו הלוה מפיו ויאמר לו היה עלי עד שפלוני הלוה לי מנה שנאמר והוא עד או ראה או ידע ואין לך עדות שמתקיימת בראייה או בידיעה אלא עדות ממון וכל המעיד מפי אחרים הרי זה עד שקר ועובר בלא תעשה שנאמר לא תענה ברעך עד שקר:

ב. לפיכך מאיימין אף על עדי הממון וכיצד מאיימין עליהן [מאיימין עליהם] בפני הכל ומודיעין אותן כח עדות שקר ובושת המעיד בה בעולם הזה ובעולם הבא ואחר כך מוציאין את כל האדם לחוץ ומשיירין את הגדול שבעדים ואומר לו אמור היאך אתה יודע שזה חייב לזה אם אמר שהוא אמר לי חייב אני לו או איש פלוני אמר לי שהוא חייב לו לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו שהוא חייב לו והיו מכניסין את העד השני ובודקין אותו כך נמצאו דבריהן מכוונין נושאין ונותנין בדבר וגומרין הדין:

ג. המטמין עדים לחבירו והודה לו בינו לבין עצמו והעדים רואין ושומעין שהוא אומר לו ודאי יש לך אצלי כך וכך אבל מתיירא אני שמא תכופני בדין למחר הרי זו אינה עדות עד שיודה בפני עדים:

ד. אחד המודה בפני עדים ואמר דרך הודאה זה יש לו אצלי כך וכך או שאמר אתם עדי או שאמר היו עלי עדים בין שאמר הלוה בין שאמר המלוה ושתק הלוה דרך מאמין לדבריו הרי אלו עדים ואין צריך לומר אם קנו מידו או שאמר להם כתבו עלי שטר שיש לזה אצלי כך וכך וכל כיוצא בדברים אלו הרי הם הודאה ומעידין על פיו:

ה. תלמיד שאמר לו רבו יודע אתה שאם נותנין לי כל ממון העולם איני משקר מנה יש לי אצל פלוני ויש לי עליו עד אחד לך והצטרף עמו אם נצטרף הרי זה עד שקר:

ו. אמר לו בוא ועמוד עם העד ולא תעיד כדי שיראה הלוה ויפחד ויעלה על דעתו שאתם שני עדים ויודה מעצמו הרי זה אסור לעמוד ולהראות שהוא עד אע"פ שאינו מעיד ועל זה וכיוצא בו נאמר מדבר שקר תרחק:

ז. השוכר עדי שקר להעיד לחבירו פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים וכן עד אחד שכבש עדותו ולא העיד פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים: